עתיד מכושף פרק ב': וודו וסאמר

מנקודת מבטה של סול:
"ידעתי" אמרתי וצחקתי בקול. באמת ידעתי מה זה היה, ידעתי שהוא פה.
"מ-מה זה היה?" היא שאלה שוב, עיניה הכסופות נצצו לאור השמש.
"וודו" אמרתי. וודו היא חיית-המחמד שלי, כלב זהוב מסוג רועה גרמני וזאב ועוד כמה סוגים משונים שקיימים רק בעולמנו, בעולמי. עיניו השחורות התאימו בדיוק לשערי, הוא החבר הכי טוב שבחורה יכולה לבקש לעצמה- נאמן, אמיץ, שקט ולעולם לא יעזוב אותה.
"וו-מה?" היא שאלה.
"וודו, בוא אליי" ידיי פתוחות לחיבוק. הוא קפץ עליי, מקשקש בזנבו הקטן והפרוותי.
"יש לך חיות?" אלי שאלה.
"כן".
"גם לי" היא חייכה, התעניינתי. לכל אחד מאיתנו יש חיה המלווה אותנו, חיה המהונדסת בשבילנו, במיוחד בשבילנו.
"תוכלי להראות לי?" חייכתי חיוך חושף שיניים. אין דבר שאני אוהבת יותר מחיות ומוזיקה, טבע וים. אספתי את וודו אל חיקי, עולה אחרי אלי לחדר שוב.

"תכירי, זוהי סאמר" היא פתחה מגירה מתחת למיטתה, מרימה חתולה פרסית שחורה עם עיניים כסופות, כמו שלה.
"איזו חמודה! תגיד שלום וודו" הוזזתי את כפותיו ואמרתי שלום בשמו.
"שלום" אלי הזיזה את כפותיה הקטנות, צחקנו.
"את יודעת, את לא כל-כל נוראית" היא אמרה.
"לא נעים לי להגיד את זה אבל… אמרתי לך!" חייכתי.
"אז רגע" היא הפסיקה לצחוק, "איך רעידת-אדמה גרמה לזה שהכלב שלך יבוא לפה".
"זה לא קשור אליו" מלמלתי.
"אז איך ידעת שהוא הגיע?" היא שאלה, חסרת-מודעות.
"אני יכולתי לחוש בו, יכולתי להרגיש שהוא פה".
"אוקיי, מוזר" היא גלגלה את עיניה.
"תודה" סיננתי בין שיניי במבוכה. רוב האנשים נעלבים שאומרים שהם מוזרים, אך לא אני- זה אומר שאני לא נורמלית, לא כמו השאר, שאני לא משעממת כמו שאר העולם.
"כיבוי אורות" המנהלת שלנו, לא ידעתי שאלי לא סובלת אותה, היא קוראת לה "פנלופי לא-כבודה".
"כן כן, שמענו" אמרתי ואלי צחקקה.