עתיד מכושף פרק א': הפגישה הראשונה

#מנקודת מבטה של אלי:

"אוי, שוב פעם אזעקת שריפה" מלמלתי בזמן החזרה, עוד תרגיל נערך פה. אוף, למה הוריי לא יכולים פשוט לבוא ולקחת אותי הביתה? אני אומללה פה. הוריי הם אנשי עסקים עסוקים במיוחד, הם זרקו אותי לפנימייה הכי קרובה ונתנו לי להירקב פה ולא לראות אותם בכלל. אלוהים אדירים, איפה הנימוסים שלי?. שמי אלי, אלי רוז, אני בת 17 בהירה עם שיער אדמוני ועיניי כסופות באופן מוזר.
"היי את! אלי, כן את! בואי ותהיי איתנו" אחד הבנים צעק לי ממרחקים, מחייך.
"בפעם המיליון תעזבו אותי".
חזרתי לחדרי, חדר מס' 49. לא מספר עגול או מיוחד, אך מספר נחמד. חדרי היה הגדול ביותר והמרווח ביותר במעונות הפנימייה, הוריי קנו אותו בכספם. חדרי היה הגדול והמרווח ביותר, אך הבודד ביותר. נכנסתי לחדרי אחרי יום ארוך של לימודים, למקלחת, החלק הכי טוב ביום חוץ מקריאת הספר לפני השינה. לפתע דפיקות על דלתי:" אלי? את שם?" קול מוזר נשמע.
"בפעם המיליון ואחת, תעזבו אותי בשקט! אהה… גברתי המנהלת!" מנהלת הפנימייה נעמדה מולי. "אני יודעת שעשיתי בלגן, אך אני נשבעת שהכתובות של הקיר מוצדקות".
"לא באתי בקשר ל… כתבת על הקירות?" היא נבהלה.
"לא לא! שום דבר- מאין לך הרעיונות המשוגעים האלו, גברתי?". צחקוק קל נשמע מאחוריה.
"הפסדתי משהו?".

"אלי תכירי, זוהי סול קולד. היא תשהה ביחד איתך בחדרך" ילדה בעלת שיער שחור ועיניים זהובות נעמדה לפניי. היא הייתה פחות או יותר בגילי ובגובה שלי, היא הייתה יפהפייה. יופי, זה מה שחסר לי- שכל הבנים יעמדו מחוץ לדלת, מפלרטטים.
"לכמה זמן?".
"עד סיום בית-הספר" היא הביטה בי במבט מוקד.
"אוי יופי" גמגמתי.
"אני לא כזו נוראית" הילדה חייכה, נעמדה מולי וניסתה להיות נחמדה.
"איך שמעת את זה?".
"שמעתי מה?".
"אל תשחקי איתי!".
"לשחק מה?" היא חייכה, לבשה מבט מתוחכם.
"לא חשוב" טרקתי את דלתי.
"אלי! פתחי מיד, ברגע זה!" המנהלת אמרה.
"לא סיליה!" קראתי לה בשמה הפרטי, בפנימייה זה היה נחשב לזלזול וחוסר-כבוד.
"גברתי הצעירה, חייבים ללמד אותך נימוסים!" הדפיקות נמשכו וצחוקה של הילדה התגלגל.
"לא בגלגול חיים הזה" מלמלתי.
המנהלת סיליה פתחה בעזרת צרור המפתחות שלה את הדלת, "היא נשארת וזה סופי!" היא סידרה את שיערה ויצאה, משאירה אותי עם הילדה המעצבנת הזו שכעת פורקת את מזוודותיה. אין מה לעשות עכשיו, אני תקועה איתה. נשכבתי על מיטתי מבואסת, "אני הולכת להתקלח" היא אמרה, "איפה המקלחת?".
"תמשיכי ישר, דלת רביעית מימין" נאנחתי ופתחתי ספר קריאה, מנסה לשכוח את ייסורי הפנימייה.

לאחר שעות של שירה במקלחת, היא יצאה והתלבשה.
"אז אני מניחה שזאת הפעם הראשונה שאת חולקת חדר" היא אמרה.
"כן, איזה כיף לחלוק חדר" גלגלתי את עיניי.
"אז, מה את אוהבת לעשות כאן? מה כיף?".
"זו חקירה? וחוץ מזה, תזכירי לי את שמך?" התעקשתי לא להיסחף למשחק שלה.
"סול קולד, והתשובה שלי?".
"טוב אז- סול- אני בעיקר אוהבת להפר את הכללים" אמרתי, חיוך קטן עלה על פניה.
"כן, את זה הבנתי. את והמנהלת ממש חברות הכי טובות, לא?" היא צחקקה.
"ממש כך".
"וחוץ מזה, חוץ מלהוציא אותה מגדריה?".
"אני אוהבת לכתוב שירים" אמרתי.
"תשמיעי לי אחד? אני אולי אוכל לנגן אותו".
"אין סיכוי, הם לא יוצאים מהמחברת שלי".
"נו בבקשה!" היא התעקשה, "ממזמן לי ניגנתי".
"טוב בסדר" לחשתי וקריאות עידוד החלו לצאת מפיה.
"תהיי בשקט!".
"אופס" היא חייכה חיוך מנומס, מוציאה את הגיטרה.
"השקט זה כל מה שנשאר" התחלתי לנאום, "לא הצחוק, לא השמחה- רק העצב המר. לא אותו חלום מתוק שבו אתה חייכת, רק רגע הבדידות כי אותי עזבת" היא החלה לנגן, להשתלב בדקלומיי ולנסות לעמוד בקצב המילים, החלה לשיר. "וכל יום שעובר הכאב רק גובר, ועכשיו אין לי שום דבר חוץ מנשימתי האחרונה" המשכתי "שאותה אבזבז כדי לומר לך: אני אוהבת אותך".
הניגון הפסיק, היא הפסיקה לשיר.
"וואו, זה ממש יפה".
"תודה" חייכתי אליה, לא יכולתי שלא להתהפנט בעיניה הזהובות.
"על מי זה?" היא שאלה.
"על אף-אחד" גער הכעס בתוכי, החדר החל לרעוד. "למה החדר רועד?" שאלתי את סול.
"אני לא יודעת, אלא אם…" החדר רעד, כאילו הייתה רעידת-אדמה אמיתית. לפתע זה נפסק, משאיר אותנו המומות.
"מ-מה קורה פה?" גמגמתי.
"ידעתי: היא צחקה, הביטה מהחלון ויצאה החוצה, יורדת במדרגות.