ענין של חיים ומוות- הקדמה ג'
"יש קשר." קיפל ארבע שנית את העיתון, מניח אותו במקום ממנו לקח אותו. "המאזן והזרימה, מאז ומתמיד היו קשורים זה בזה."
"קשורים יותר מדי," ציין חמש. "בני האדם כבר הבינו את הקשר ביניהם. זה רק עניין של זמ עד שהטיפשים ינסו לעשות עם זה משהו, ועכשיו הגיהינום יודע מה הם עומדים לקלקל ככה."
"גם הוא לא." אמרה שש, מהנהנת כיודעת דבר. שתיים הרימה את ידה בהיסוס. "אני מאוד מצטערת להיות זו שתגיד לכם את זה," היא מלמלה, "אבל בני האדם הבינו את הקשר כבר לפני מאות שנים. לא שמתם לבכם לכך?" היא חטפה את העיתון. "הם מיילדים תינוקות בעזרת קסם. הם הבינו, וכבר שנים הם מתשמשים בידע הזו ומותחים את גבולות הבנתם אותו בניסויים שלהם. בעולם השני קיים המידע על אלפי ניסויים כאלו."
"אז זה מה שהתחיל את השיבושים באיזון הקסם ובזרימת החיים," ניחשה שש. אחד הנהן. "השימוש בשניהם ביחד גורם להם להישחק ולהטלטל. החל משלב מסוים גם השימוש בכל אחד מהם בנפרד פוגע בהם, כמו סדקים שמתפשטים בזכוכית. אחרי זה, זה כבר כדור שלג שאי אפשר לעצור."
"כמה זמן?" תבע חמש. "נשמע שהמצב לא מוצלח במיוחד. אפילו בני האנוש כבר הבחינו בחוסר היציבות." הוא הצביע על העיתון. "כמה זמן נשאר לדעתך?"
אחד משך בכתפיו בפשטות. "אני לא יודע. זה יכול להיות עכשיו, זה יכול להיות עוד חמישים שנים." חמש רטן. תשובות חסרות משמעות כמו תשובתו של אחד היו הדבר האחרון שיועיל במצבם כרגע. החלק העצוב ביותר הוא שאין שום דרך להשיג תשובה לשאלה ששאל את אחד.
"צריך להגביל את השימוש בזרימה!" קראה שתיים. "בעיקר אלו מבינינו שאצלם היא אינה יציבה גם כך…" ארבעה זוגות עיניים הופנו אל חמש ואל שש. "אני לא משתמשת בה גם ככה," מחתה שש. חמש משך בכתפיו. "זה באמת ישנה משהו? אם הסדקים כבר קיימים, עם הזמן הם יתפשטו. זה רק עניין של זמן עד שהאיזון יתרסק לרסיסים, ומאזן הקסם וזרימת החיים יהפכו למהומה אחת גדולה והרסנית."
"עדיף בעוד עשרות שנים מאשר עכשיו." פסק אחד. הוא חיטט בין שיניו הקדמיות בציפורנו. "גם המעברים בשערים מערערים את הזרימה. כדי לחלוף בין העולמות, השתמשו רק בשערים מקובעים- בנקודות המרכז שלכם. בלי פתיחת שערים."
קונדור כחכח בגרונו והרים את ידו בנימוס מאופק. "מה שאתה אומר בעצם, זה שעלינו להיות מרותקים לנקודת המרכז שלנו עד שהמצב יתייצב."
"כן."
הרעיון בהחלט לא מצא חן בעיניו של קונדור. "והמצב לא יתייצב? ין דרך לתקן את הזרימה?"
"לא."
יום אחד, חשב קונדור, יום אחד אני אשלח את החתלתול הזה לדיג ארוך ומהנה יחד עם כמה דולפינים בלב ים. ואולי גם פלנקטון, אם יהיה לו הפנאי לדאוג לכך. "אני מקווה בשבילך שנקודת המרכז שלך מעניינת" צחקה שש. "את יודעת, גם את אמורה להישאר בנקודת המרכז שלך. אולי זה יעניק לך סיבה לדאוג לניקיון של המקום." היא כיווצה את מצחה, כאילו הרעיון לא עלה במוחה קודם לכן. "לנקות כאן? אני באמת חוששת לחשוב מה אני אמצא בארונות. אפילו אתה מסרב לבדוק אותם, שלוש, ובנקודת המרכז שלך יש דברים מוזרים לפי ההגדרה של כל אדם שפוי." הפלמינגו הניח כנראה שהיא מתייחסת אליו בתור אחד מאותם "דברים מוזרים" וקד לפניה בחינניות לה רק פלמינגו מסוגל.
"אבל לא בזה העניין," התפרץ קונדור. "אי אפשר להתנהל ככה!"
"אין ברירה." קבע ארבע בניד ראש. "האפשרויות הן או זה או ש-" הבעה מופתעת התפשטה על פניו. "או ש…?" שאל חמש. נראה היה שארבע כבר לא שומע אותו. עיניו הכסופות הבהבו לרגע, מכסף לחום וחזרה לכסף.
הוא הספיק להרים את ידו לגובה פניו לפני שהבזק כסוף סימא את הנוכחים למספר רגעים. מששבה להם ראייתם, הוא כבר לא היה שם.
שש קיללה וקפצה בהפתעה על רגליה. "גן עדן, מה קרה כאן הרגע, בשם כל הרוחות?!" קרא חמש. הוא הפיל את צלחת המאפה הנשכח שלו לרצפה, וזו התרסקה, מוסיפה לאנדרלמוסיה ששררה בחדר גם כך.
"נראה שהוא נעלם." הסביר אחד את המובן מאליו. הוא פתח את פיו כדי להמשיך ולהסביר, כנראה, אבל כמו ארבע לפניו, משהו השתנה בעיניו. צבען הענברי הבהב, ואותו הבזק, הפעם ענברי, איים לסמא את הנוכחים. רק שאלו כבר היו מוכנים למצב ועצמו את עיניהם בזמן. גם אחד איננו.
"זו הזרימה!" קפצה שתיים ממקומה והחלה ללכת הלוך ושוב בחדר. "היא הגיעה לנקודת השבירה שלה. הוא לא אמר חמישים שנים קודם-" הפעם צבע ההבזק היה ירוק. שתיים נעלמה, מותירה אחריה את שלוש, חמש ושש מופתעים למדי. "נו באמת. אני יודעת שהמקום לא מזמין במיוחד, אבל זו לא סיבה לעזוב בכזו פתאומיות." היא שילבה ידיים.
"טיפשה. זה לא שהם עזבו. אני חושב שהם כבר לא מסוגלים לשלוט בזרימ-"
"הגיע הזמן. למה הוא לא נעלם ראשון?" נאנחה שש, וקונדור הניד בראשו, מתלבט אם להסכים עם דבריה או שמא להגן על חמש. הוא החליט לשמור על זכות השתיקה.
"נראה שנשארנו רק שנינו." הוא פנה אל דלת היציאה מהאולם, לעבר אותו מבוך חדרים ממנו חילץ אותו חמש קודם לכן. "תתלווי אליי, שש?" היא לא ענתה, וכשהוא הסתובב הוא בדיוק הספיק לראות אותה מרימה יד כדי לנופף לו ונעלמת בהבזק לבן.
"חבל. תהיתי אם היא יודעת אם יש מציאות מעניינות שם למטה." הוא נאנח.
"עכשיו, כשהם הלכו, מותר לי לדבר, משהם הלכו? מותר לי? מותר?" הפלמינגו ניקר את חלקו העליון של הכובע, מנסה למשוך אליו את תשומת ליבו של קונדור.
"כן, אם אתה מתעקש. אבל אני חושש שלא נספק לשוחח הרבה. היעלמויות מסתוריות, אתה מבין."
והוא צדק. צעד אחד לעבר הדלת היה כל שהספיק לעשות לפני שהבזק אחד אחרון הפריע את שלוות האחוזה.
אחר כך, כלום.
כמה משעמם.
תגובות (0)