עניין של חיים ומוות- פרק 9

בכל מקום אליו הביטה, כל שראתה היה רק שחור. היא החלה לחשוש שהבעיה היא לא באזור בו היא נמצאת אלא בה, אולי משהו קרה לעיניים שלה, או שמא מדובר בקרון נוסף עם סוג נוסף של מאבק. והיא עוד חשבה שהיא עברה את האחרון ושעכשיו היא חופשיה. והקור- היא הרגישה כאילו הוא חודר לכל חלק שבה, מהנשמה ועד קצות אצבעותיה. הוא נשך באוזניה וזרועותיה וניסה לקלף מעליה את עורה. היא הצטמררה. כמה זמן עוד תוכל להחזיק מעמד כך?
ואז היא ראתה שמיים. אבל לא שמיים חסרי צבע וצורה, המסתחררים כקלידוסקופ חסר מנוחה והיגיון כמו אותם שמיים שהתרגלה לראות מבעד לחלונות. היו אלה שמיים שחורים אמיתיים, שמי לילה בשעת סערה. העננים, צמריריים ומוחשיים ולא אדומים, הבזיקו סביבה ללא הפסקה ורעמו ככועסים על הפולשת החצופה שהעזה להופיע ביניהם. כשהביטה הצידה, היא הספיקה להבחין בקרון אדום ממהר ביניהם ונעלם לו בהבזק אחרון של אור עכור. היא ידעה שלעולם לא תשוב לראות אותו שוב, למרות שלא ידעה מה להרגיש לגבי זה. היא לא רצתה לחזור לשם, כמובן. אבל לאן היא כן רוצה? זה לא שיש לה לאן לחזור. לא עדיף כבר מסגרת ידועה כלשהי, עם מטרה ברורה? שאלה טובה.
יום אחד היא תתפנה להתעסק בה, כנראה.
כשהיא לא תיפול מהשמיים.
באיחור קל היא הבינה שהמשטח תחתיה, שטח אפור כהה ומתערבל- האם זה הים?- הולך ומתקרב במהירות מסחררת. נהדר- היא הצליחה לשרוד את הרכבת ועכשיו היא עומדת לטבוע.

כשהתקרבה לפני המים, היא הבינה שהיא לא עומדת ליפול אל תוך הים. ממש מתחתיה נגלתה ספינה גדולה בנויה עץ חום, צבעה הכהה והגובה מסווה אותה על רקע הגלים.
נפלא- היא לא תמות מטביעה, היא תרסק את עצמותיה בנפילה על ספינה. היא עצמה את עיניה וחיכתה לבאות- לא התחשק לה לראות את הסיפון בעודה מתרסקת. נפילה מהגובה הזה תהיה קטלנית, גם לה וגם לספינה.
והתנגשות… לא הגיעה.
היא פקחה עיניים בהפתעה, ומצאה את עצמה יושבת על ערימת חבלים ספוגת מים. זה אומנם לא הדבר המוזר ביותר עליו היא מצאה את עצמה יושבת, אבל אין ספק שבהתאם לסיטואציה- ערימת החבלים הייתה משונה למדי.
היא הרימה את ידה אל מול פניה ונענעה את האצבעות, מתיזה טיפות גשם מאצבעותיה, טיפות חדשות תופסות את מקומן במהירות. שום דבר. היא שרדה נפילה מגובה של כמה עשרות קילומטרים בלי פגע. האצבעות מעט שרוטות ומצולקות, אבל לזה אין כל קשר לנפילה.
הגשם הדביק קווצות שיער ערמוניות לפניה ונזל לתוך עיניה, מאלץ אותה להסיט את שיערה הצידה שוב ושוב. מה היא עומדת לעשות עכשיו? היא גירדה באפה. לבדוק אם מישהו משיט את הספינה? זו אפשרות. סביר להניח שיש עוד מישהו על הספינה הזו ושהיא לא משיטה את עצמה- אבל מצד שני, היא בדיוק עזבה רכבת נהוגה בידי אף אחד.
אולי להישאר כאן? היא גירדה שוב באפה. היא שמה לב שכל פעם שהיא מנסה להחליט על דרך פעולה זה מה שהיא עושה. נראה שזה ממריץ את המוח לחשיבה.
ברק הכה כמטר ממנה וכמעת הצית ערימה גדולה של חבלים. המזל הוא שערימת החבלים הייתה רטובה כערימת סמרטוטים לניקוי ספנות.
לא, עדיף שתמצא מחסה. עם המזל שלה, הברק הבא יפגע בה, וסביר להניח שגם זה שאחריו. ואז השיער שלה באמת יזדקר.

היא קמה על רגליה וגיששה אחרי הסכין שלה. הגשם והחושך הפכו את הראות לכמעט בלתי אפשרית, אבל בכל זאת היא הצליחה למצוא אותה ליד ערימת החבלים עליה צנחה. היא בחנה שוב את ערימת החבלים. אפילו לא מעט מעוכה. יכול להיות שהיא נוצה והיא לא ידעה את זה? לא, זה יותר מדי מטופש. וגם מעט לא הגיוני, כששוקלים את העניין לעומק.
היא עוד תנסה לחשוב על זה. מתישהו. כשתמצא מתי לחשוב על כל השאלות האחרות שצצו בזמן האחרון, תחשוב גם על זה.

היא לפתה בחוזקה את הסכין. האפשרות לאבד אותה הייתה אחד הדברים שהפחידו אותה יותר מכל- אין לה מושג מהיכן היא הגיעה, אבל היא גררה אותה על פני הרכבת כולה מבלי להותיר אותה מאחור. והיא לא עומדת לעזוב אותה כאן.
היא החלה ללכת לעבר דלת שמוקמה מתחת לבמת ההגאים. כנראה היא מובילה לחדר של אחד הבכירים, אולי הקפטן. יכול להיות שהוא אדם נחמד והוא יקבל אותה כראוי.
יכול להיות שבעוד עשר שניות הדם שלה יהיה מרוח על הסיפון.
מרחק ניכר עוד הפריד בינה ובין הדלת, כשזו נפתחה.