עניין של חיים ומוות- פרק 5

הפעם זו לא סגולת השיער. לפחות את זה אני יכול להגיד- זו אחת אחרת. בחורה, אני מניח. יותר מזה אני לא יודע.
את זו מעולם לא ראיתי קודם. בדרך כלל אני רואה את זו עם השיער הסגול. אני יודע מה היא רואה, מרגישה, עושה. אבל הפעם זו לא היא.
יכול להיות שזה מה שמפחיד אותי כל כך.

אני מקווה שהיא תעבור ליד משהו משקף בקרוב. מפחיד לראות מבעד לעיניו של מישהו שאני אפילו לא יכול לראות. יש בזה משהו לא נכון.
ביד שלה… לא, שלי, יש סכין. הוא מוזר, עתיק. נראה כמו סכין מטבע שהפך לכלי נשק קטלני. הקת חבוטה ומוכתמת במה שנראה כמו דם, הלהב מחורץ מעשרות קרבות. מי הבחורה הזו? אני לא רוצה לדעת. אני ממש, אבל ממש חייב לדעת.
זה נראה כאילו נאי נמצא בקרון רכבת. מעולם לא ראיתי באמת אחד כזה, אבל מישהו בכפר תיאר את זה בדיוק כך, כמו שכולם אומרים שזה נראה. כסאות מסודרים בשתי שורות, שטיחים בלויים שנגרסו תחת אינספור רגליים, חלונות שלא מציגים שום דבר. כל אחד שמכבד את עצמו חייב לדעת איך נראה קרון רכבת, אמר האיש מהכפר. גם אם לעולם לא יראה את זה.
אני לא ידעתי איך זה נראה, אבל זאת לא אשמתי. אף פעם לא סיפרו לי.
הבחו- אני. אני, לא היא. אני עכשיו מסתכל דרך העיניים שלה, אבל זה בכל זאת אני. אני צריך לזכור את זה לעתים קרובות יותר…
אני הולך בין שורות של כסאות לאורך הקרון. האיש מהכפר אמר שברכבת יש המון כאלה, שהם מחוברים אחד לשני כנושקים זה לזה. נראה שהבחורה כבר ראתה כמה וכמה קרונות. היא לא טורחת להסתכל לצדדים ולחקור את הקרון. היא פשוט הולכת.
היא ממש מתרגשת, את זה אני יכולה להרגיש. בפעימות הלב המואצות, התנועות התזזיתיות. משהו שהיא חיכתה לו עומד לקרות.
בקצה הקרון יש דלת, מעין דלת מבריקה ושקופה עם זכוכיות כמו שיש באיים העשירים. ליד הדלת יש כפתור, עליו לוחצת הבחורה. אני יכול להרגיש בהפתעתה שהדלת נפתחת, בתנועה הלא רצונית שלה כשהקרון הבא נגלה לעיניה מבעד לדלת השקופה שקודם לכן נראה דרכה לא יותר מלא כלום. אני לא מבין למה היא מופתעת- אין זה קשה לגרום לדלת להיפתח, לא? אלא אם מישהו לא רוצה שהיא תיפתח.
אני נכנס בהיסוס אל הקרון השני, כל צעד שקול ודרוך ואני לא מבין למה. הקרון נראה בדיוק כמו הקרון הקודם, אותם שטיחים ושולחנות וכסאות. רק שבקצה שלו אין דלת נוספת אלא מראה המכסה את כל קיר הקרון.
הפחד וההתרגשות של הבחורה הולכים וגוברים עם כל צעד. מפרקי ידיה מלבינים מהאחיזה בסכין, חושפים צלקות דקות על גב ידה ואצבעותיה.
היא מתקדמת… אני מתקדם לעבר המראה, צעד אחד בכל פעם. הנערה בוחנת כל כסא, כל קפל בשטיח, כאילו משהו עלול להתנפל עליה משם.
כול להיות שבקרונות אחרים זה קרה, אני לא ידוע.
כשהיא נעמדת לפני המראה, אני סוף כל סוף יכול לראות איך היא נראית. בגדיה מרופטים ונראים כאילו נגררו על פני כל הדרך עד הגיהינום וחזרה. מכיסה מבצבצת פיסת נייר מקומטת ומעט חרוכה.
היא יפה, בזה לא קשה להבחין. נערה, בת כשבע עשרה. יש לה פנים רזות ומלוכלכות, מה שלא גורע מיופייה, עם כמה חתכים על הלחיים וקומץ נמשים על האף. השיער שלה ערמוני וקצרצר, קווצות ממנו מזדקרות לכיוונים שונים בקוצים מבולגנים.
והעיניים שלה, הן בצבע טורקיז, כל כך נוצץ שהוא כמעט על טבעי.
וברגע בו ראיתי אותה, משהו בה הרגיש לי מוכר.
זה היה כך מההתחלה, תחושה כזו תחושה כזו שהרגשתי בעודי נע יחד יתה. אבל רק עכשיו הבנתי שאין לזה קשר לכך שמעולם לא חלמתי עליה קודם לכן, שזה משהו שונה לחלוטין.
משהו בה… משהו בה הוא בדיוק כמוני, אפילו יותר.
אין לי מושג מה אני רואה וזה מפחיד אותי.
אבל נראה שהיא לא מרגישה דבר מכל זה- דברים אחרים מטרידים אותה.
היא צונחת על ברכיה מול המראה ומושיטה יד אל פניה. "בשם כל ה…" דמעה חורצת לה תלם בלכלוך שעל פניה. מה שזה לא יהיה שהמראה מראה לה, זה לא מוצא חן בעיניה. אני חושב שאני יכולה להזדהות עם התחושה הזו לפעמים.
"הם אמרו שהאחרון… זה לא הגיוני… זה לא הגיוני!" היא צועקת, מטיחה את אגרופה הפנוי במראה, מה שמותח סביב בבואתה עשרות סדקים שנראים כקורי עכביש נוצצים. כמה שברי מראה כסופים נשרו ממקומם, חושפים מאחוריהם ריק חסר צבע.
המראה המרוסקת עיוותה את פניה לכדי השתקפות בלהות מחרידה, משהו שביום יום לא היה משתקף ממראה מרוסקת. היא צרחה בתסכול וב… זה פחד? והכתה את המראה שוב ושוב באגרופיה, שהחלו זבים דם. הסכין נותרה נטושה על הקרקע, בין טיפות הדם שזלגו ממפרקי אצבעותיה הקרועים. לבסוף לא נותר מהמראה דבר לשבר אחד בודד מחובר ללא כלום, שריחף לו על פניה הריק שמאחורי המראה. אני חושב שהמראה הזה הפחיד אותה יותר מכל, אפילו יותר מהמראה עצמה בשלמותה או עם הסדקים.
השבר בגובה פניה והדבר היחיד שנשקף בו זה עינה. במראה אני יכול לראות אותה נפערת בפחד, נוצצת מדמעות. היא מרימה אגרוף רועד אחד, אדום מדם, ומטיחה אותו בשבר האחרון. השבר מתרסק ונעלם, מה שקרה גם לשברים האחרים אבל לא הבחנתי בזה עד עכשיו. כל מה שנשאר עכשיו מולי ומול הנערה זה רק מסגרת של ריק.
היא מתיישבת בכבדות, עוטפת את ידיה בחיקה ומביטה אל הריק כלא רואה. אני חושב שהיא במין סוג של הלם. אני מרגיש שהיא במין סוג של הלם. בלבול, פחד, חרטה, גאווה, אי אמון. הכול מתערבב ואני כבר לא מצליח להבין מה היא מרגישה.
אחרי כמה דקות היא כמה ברעד על רגליה. אני מרגיש את הדמעות חורצות פסים- פסים בלכלוך, מחליקות מעל לחייה ומתערבבות בדם שעל הרצפה, ליד הסכין. כמו לאחר חשבה שנייה, היא רוכנת ומרימה אותה, מחזיקה אותה באי יציבות בכף ידה.
נשימה אחת עמוקה, שתיים, שלוש ואני…. לא, היא.
והיא פוסעת אל תוך הריק.