עניין של חיים ומוות- פרק 2

עכשיו, נוסף לילדי רחוב וקבצנים, הסתובבו ברחובות גם משפחות ותושבים: אמהות אוחזות בידי ילדיהן, זוגות של זקנים שהזמן נתן בהם את אותותיהם פסעו בנחת לאורך הרציף ובין דוכני הרוכלים, בני נוער במסעותיהם הראשונים בעולם האהבה. חלק מהדוכנים הציגו ממתקים וצעצועים ומשכו אליהן צעקות "אמא! סוכריה!" כמו שדבש משך אליו זבובים.
גברים כהי-זיפים הלכו יד ביד עם נשותיהם, תומכים בהן בעודן נושאות לפניהן את כרסן ההריונית, בוחנים דכונים שמוכרים קמיעות המבטיחים שזרימת החיים לא פתסח על ילדם העתיד להיוולד, שהילד יגדל להיות נער גדול וחזק כמו אביו. שהילדה תהיה יפהפייה סמוקת לחיים כמו אמה. כמה הבטחות שווא מטופשות בדוכן אחד- שום קמיע לא מבטיח את התיקון של הזרימה.
ואנשים קונים את זה. סקארה הנידה בראשה. זה לקח שצריך לחוות על בשרך כדי להבין באמת.
לא סתם אוכלוסיות הערים הלכו והתמעטו.
כמה מהדוכנים על קו המים- היכן שנושקים הגלים לחול הזהוב ומותירים אחריהם חלקה ספוגת מים- עסקו בסחורה מעט פחות חוקית מאשר ממתקים. כנראה פיראטים. כל עוד המים לוחכים את קצות הדוכן- מדובר בים, לפי ההסכמים וההגדרות. והים הוא ממלכתם של הפיראטים.
רשויות האיים כבר מזמם חדלו מלנסות להתערב בענייניהם ולחדור לטריטוריות שלהם. באופן מוזר, כל פעם שמישהו העלה את הנושא בישיבות ההנהלה, הוא השיב את נשמתו לשומרים באופן פתאומי.
אם אתה חפץ בדבר מה לא חוקי, מהסוג שרק עצם נשיאתו מספקת את הסיבה למשטרה להכותך עד זוב דם- זה המקום להשיגו. עם הסכום הנכון, והפנייה לאדם הנכון, תוכל להשיג כל חפץ קסום או לא מוסרי שתוכל להעלות בדעתך- ויכול להיות שאפילו תצא מהעסקה עם אותם רמ"ח איברים איתם ניגשת אליה מלכתחילה.
סקארה התעלמה מהדוכנים שהציגו לראווה חפצי קסם שונים ומשונים, ספרים, כרטיסי אוטובוסים דהוהים ופרטי לבוש מאוד נועזים וניגשה לדוכן שניצב כמעט ובתוך הים. הדוכן המסוים הזה משך את תשומת ליבה עוד כשירדה אל החוף.
כלי נשק. עשרות סוגים של כלי נשק, מסכיני הטלה ועד לרובים.
היא ניגשה אל הגבר שהפעיל את הדוכן- אדם שרירי ומצולק שהתהדר בזקן לבן וסבוך. זרועותיו צרובות השמש הציגו לראווה אינספור קעקועים של שחפים כחולי כנפיים. כחולי המקור, אם כך. בעולם התחתון, רחשו לא מעט לצוות יורדי ים זה. מבין בצוותים היחידים שניחנו בחוצפה והיכולת לפרוץ לאיים המרכזיים ולצאת מהם כרצונם.
הוא חשף חיוך שכנראה נועד לברך את אותם לקוחות אמיצים שטרחו והתקרבו לדוכן שלו, אבל הוא נראה יותר כאילו תכנן לנגוס ראשיהם מעליהם, שפתיו הסדוקות מהרוח נמתחו מעל שיניים שצבע התחלף בין זהב לחום. "נו, נו. גיברת. לא'רבה שכמותך באות לבקר את סוואפי הזקן." הוא פרש את זרועותיו העצומות, מציג את הסחורה שלו לראווה כירקן גאה. "מה את אומרת?" הוא הרים אקדח קטנטן, מעוטר כמה אבנים יקרות שנצצו בעליצות לאור השמש. "יתאים לך לשיער היפה הזה שיש לך, גיברת. מדגיש ת'עיניים כמו תותח ארוך קנה על דוגית, אני אומר לך. " סקארה העמידה פנים שהיא בוחנת את הרובה, מתוך נימוס- עם פיראטים מומלץ להיות מנומסים- היא לא באמת רצתה לקנות אחד כזה. הדבר הזה בטח יורה כמו יריקה של קוף- ראוותני, רועש ולא פוגע אף פעם במה שהוא כוון אליו. "אני רוצה את זה." היא הצביעה על רובה שחור שגודלו כאמת ידה, ששני צדדיו קושטו בפסי נחושת עבים ומחודדים. עם קצת יצירתיות ואבן משחזת ניתן היה לאלתר מהם סכינים. היה לה אחד כזה- הוא "אבד" לפני כמה שנים לשוטר שעסק בהחרמת נשקים מפיראטים. הוא שירת אותה נאמנה, הכלי הזה- עד שנעלם לו יחד עם אותו ברדס ישן בנסיעת האוטובוס.
"זה?" תמה הפיראט. "עין טובה את ישל'ך, גיברת. יורה ישר ישר, לאן שמכוונים אותו. בלי לדחוף מפרשים למכנסיים." לדחוף מפרשים למכנסיים? היא העדיפה שלא לשאול. הסלנג של שודדי הים היה ידוע בסיפורים שעמדו מאחוריו.