עניין של חיים ומוות- פרק 12

היא רכנה ליד הריסות הארגז וחילצה במהירות את תוכנו מבין קרשים שבורים ובד אריזה. לא, לא מדובר בשריון למוד קרבות, גם לא בכסף או חפץ עתיק וקסום. רק מראה. מראה אליפטית ופשוטה, חסרת כל מאפיין ייחודי או מעניין. את המראה עצמה הקיפה מסגרת עץ חסרת פיתוחים ולא משויפת, וכשטריי אחזה בה נכנס שבב לאצבעה, מה שכמעט גרם לה לשמוט את המראה ולרסקה בטעות.
היא ניערה את המראה, מנסה לבדוק אם הניעור מעורר את הקסם במראה. אבל לא- גם אם היה במראה שביב קסם דקיק, היה ברור שניעור פשוט לא יהיה מה שיעורר אותו. היא ניענעה בראשה באכזבה אין קץ, ובחנה את השתקפותה במראה. בדיוק אותה הבבואה שהשתקפה אליה בקרון האחרון ברכבת השתקפה אליה גם עכשיו. אותן עיניים, אותו השיער (אם כי מעט יותר ארוך ונקי, אותם פנים. היא נזפה בעצמה. היא לא באמת חשבה שלצאת מהרכבת ישנה את מה שישתקף אליה כשתביט במראה… נכון?
אולי בכל זאת משהו שונה. היא הביטה שוב בעיניה של ההשתקפות. משהו בהבעה, היא החליטה. בעיניה הכחולות- ירוקות של הדמות שהשתקפה אליה היה עכשיו משהו שלא היה בה קודם. אין ספק שהיה שם משהו, אבל היא לא הצליחה להחליט אם מה שמצאה בעיניה שלה מוצא חן בעיניה או לא.
מהופנטת מההשתקפות שבמראה, היא הושיטה יד להסיט קווצת שיער סוררת ממצחה. מה שהשתקף במראה גרם לה לקפוא על מקומה.
הפנים שהביטו אליה עכשיו בהבעה של הלם מפוחד אומנם היו ללא שינוי, אותם הפנים שזכרה ואותם הפנים שידעה ששייכים לה.
אבל היד שהושיטה לפניה, זו שהושטה גם אל פניה של הדמות במראה. משהו ביד הזו היה חסר.
במרכז כף היד, נתח שלם ועגול היה חסר- חור פעור בידה, קוטרו כמעט שלושה סנטימטרים. השוליים נראו מפוררים כמו בור בחור, וכל שראתה היכן שנעלמה ידה היה ריק שחור. ריק כמו המראה ברכבת.
היא סובבה את ידה בבעתה, מציגה עכשיו את פנים כף ידה למראה ונסוגה באיטיות מהמראה. גם בפנים כף ידה, קוטע בפתאומיות את קו החיים (היא קיוותה שזה לא מרמז שום דבר) היה חור פעור, מקביל לאחד שראתה על גב ידה רגעים ספורים קודם לכן. אבל כשהביטה בכף ידה שלא דרך ההשתקפות, היא ראתה עור חלק ושלם, שלא חושף דבר מהריק שהציגה לה המראה. מה קורה כאן?
"המראה… המראה ברכבת…" היא הרגישה איך הלב שלה מאיץ את פעימותיו שכמעט ועצרו קודם לכן, כשרק הבחינה בפגם המשונה. "זה אותו הדבר… מה זה אומר? לכל הרוחות, מה זה אמור להביע?" היא שמה לב שלשאול את חלל האוויר ממקד את המחשבות שלה הרבה יותר משעצם המחשבה עצמה עשה. הדמעות החלו מכתימות את לחייה, מפנות בדרכן שבילים באבק שנאסף על פניה במהלך שהותה בחדר המאובק. ומה אם היא עדיין ברכבת? מה אם היא מעולם לא יצאה ממנה, והקפיצה לתוך הריק שמאחורי המראה רק העביר אותה אל הקרון הבא?
סקארה, הספינה הזו, הים- גם הם חלק מהרכבת? חלק מה… מפלצות שיש לכל קרון וקרון להציע? היא ניערה את ראשה בכוח, מתיזה מראשה את המחשבה כמו הייתה מים שנכנסו לאוזניה. לא, היא יצאה מהרכבת. היא חופשייה. היא ראתה את הרכבת מתרחקת ממנה למסלול בלהות אחר, הרחק מחייה. נכון?
היא ניפצה את המראה בדריכה. היא התנפצה לאינספור רסיסי זכוכית כסופים שניתזו לכל עבר, אובדים לנצח בינות לכדים וארגזים. שלא כמו המראה הקודמת שניפצה, מאחורי המראה הזו לא נותר שום ריק, רק קרשי הרצפה ושבריו של הארגז המנופץ. היא צחקה בעצבנות. שוב היא שברה מראה. זה כבר מעבר לשבע שנים של מזל רע.
מבועתת, היא התרחקה מהמראה, תרה אחר הדלת בבהילות. החוצה. פתאום החדר, על כל גודלו, נראה קטן וצפוף מדי והדבר היחיד שהיא רצתה היה לצאת אל האוויר הצח שעל הסיפון- וזה גם מה שהיא עשתה. בריצתה היא הפילה בדרכה ארגז נוסף וגם כד עתיק יומין שגדמי ידיותיו נשחקו כבר לפני עידנים, אבל הגיעה אל פתח היציאה ברגעים ספורים והחלה לטפס במעלה הסולם ששימש מלחים להיכנס ולצאת מהמחסן, כפות ידיה נחתכות מהחבל הגס מבלי שתשים לב לכך בבהלתה. כמה ימים מאוחר יותר, סקארה תתהה מה לעזאזל עשתה טריי שם למטה שגרם לה להכתים את שלבי סולם החבלים בדם.
היא השליכה את עצמה על הסיפון הפתוח ובהתה בכוכבים. היא לא שמה לב לזמן, ובזמן שעבדה שם למטה ירד הלילה והשמיים נזרעו כוכבים. כמעט ולא היו עננים הלילה, הם חלפו עם הסערה, והשמיים שצבעם כדיו המנוקדים בכוכבים היו יפהפיים ועצומים מעליה, פרושים מאופק לאופק. היא הבינה פתאום שהיא רעבה, אבל ההבנה לא עשתה מאומה. היא נותרה שוכבת על הסיפון, דמעות זולגות על פניה בהיסטריה. "אני לא מבינה כלום!" היא צרחה אל השמיים, והצרחה שלה לא נגמרה, גם כשכבר לא הייתה מילים אלא רק שאגה של תסכול ופחד, גם כשקולה הצטרד ונדם. היא לא הפסיקה לצרוח, והכוכבים ספגו את הכול בשתיקה, ממש כמו קירותיהם של הקרונות.
אין לה שום דבר. כפות ידיה התאגרפו לצידי גופה, שלמות וממשיות לחלוטין כאשר אין מראה בסביבה שתציג את האמת. באמת שום דבר. אין לה לאן ללכת או לחזור, אין לה שום קצה חוט שיעזור לה להבין מי היא. אין לה אפילו שם שהיא יכולה לדעת ששייך לה מלידה. ועכשיו גם אין לה חצי כף יד.
היא שמעה טריקה של דלת קרוב אליה. למרות שלא הסתכלה, היא ידעה שסקארה יצאה לבדוק מה כל המהומה. רק זה חסר לה- שסקארה תנעץ בה את המבטים חסרי הרגש שלה ותבחן אותה כאילו היא רובה שתלוי על קיר של חנות. היה לה קשה להחליט אם היא רוצה להטיח אותה אל מעבר למעקה הסיפון (לפחות בתיאוריה- מה שיקרה בפועל, הוא שסקארה תתקע לה גדור בראש עוד לפני שהדבר יעלה בדעתו שעליו להתרחש) או לחבק אותה ולהתייפח אל כתפה (אותן תוצאות, רק בלי לערב את מעקה הסיפון). היא צריכה מישהו, מישהו שתוכל לבכות לתוך הכתף שלו בלי להסתכן בכך שיירה בה בתגובה. ברכבת היו די הרבה אנשים, שהגיעו מאינספור מקומות מוזרים. גולים שמאסו בנידוי והחליטו לברוח אל הרכבות המרוחקות, הרפתקנים שהחליטו לבחון את מזלם, מדענים וחוקרים שיצאו לחקור את מחוזותיהם המרוחקים של קרונות הרכבת. היא אף פעם לא הייתה לבד, למרות שהיו קרונות רבים אליהם הייתה מסוגלת רק להיכנס לבד. תמיד ידעה שבקרון הבא או בקרון הבא אחריו תמצא אדם נואש לשיחה, איתו היא, שנואשה לשיחה גם כן, תוכל לדבר. אבל על הספינה זה לא עובד ככה. שם יש רק אותה ואת סקארה, אבל את סקארה היא לא החשיבה כאשת-שיח. העולם בחוץ די בודד, כשחושבים על זה. הוא גדול, ממש עצום בגודלו- כבר ימים רבים שהן מפליגות בים מבלי לראות חלקיק זעיר מהעולם- אבל מספר האנשים שבאמת מתעניינים בחברתך הוא כל כך קטן, עד שאתה הולך לאיבוד בתוך כל הגודל הזה. היא הביטה בכוכבים ותהתה אם כך גם הם מרגישים שם למעלה, בשמיים כל כך גדולים.
"נכנסתי למחסן הרבה פעמים." נשמע קול מאחוריה. מדהים איך סקארה מסוגלת לצעוד בכזו דממה לפעמים. "באף אחת מהן לא נתקלתי במשהו מיוחד. אולי בפקעות המצייצות ההן. אף אחד מעשרות החפצים הקסומים שמאוחסנים בספינה הזו לא הגיב לכניסה שלי לחדר." טריי הופתעה. לא מתאים לסקארה לדבר כל כך הרבה, וודאי שלא לנדב מידע מיוזמתה. היא מנסה להגיד לה משהו? היא הזכירה חפצים קסומים… המראה ההיא. היא עצמה עיניים וקימטה את מצחה. מה שראתה זעזע אותה עמוקות. זה לא שהיא ידעה למה, אבל הדבר השפיע עליה- כנראה בגלל שהזכיר לה את הקרון האחרון ברכבת. ואת מה שאמרו כל נוודי הקרונות שפגשה בדרכה בקשר לקרון האחרון. אבל למה שסקארה תתעניין בזה? היא יודעת משהו. טריי שלחה מבט תמוה לעבר סקארה, שנתקל מיד בחומת מבטה האדיש של זו האחרונה. למרות שהיה משהו נוסף לבד לאדישות הזו- סקרנות? או שאולי- זה הגיוני בכלל?- תקווה? סקארה הבינה משהו מהתנהגותה של טריי, למרות שטריי עצמה בהחלט לא הבינה דבר. והמשהו הזה הוא כנראה פריט די מכריע, לפחות בעיניה של סקארה.
"מה זה אומר?" שאלה טריי. היא חייבת לדעת מה הדבר הזה שגרם לסקארה לצאת מהקונכיה שלה. "הבנת משהו?"
"כן. אולי. זו תיאוריה." השיבה לה סקארה, גבותיה מכווצות זו אל זו בהבעת הרגש הקיצונית ביותר שהפגינה מאז שטריי מצאה את עצמה על הספינה. "אבל אני תוהה- תוכלי לעזור לי במשהו?"