עניין של חיים ומוות- פרק 11

טריי החליטה שהעובדה שהיא לא אבדה עוד בקרביה של הספינה יכולה להיחשב כנס.
היא סידרה שק של קמח חזרה במקומו, מחפשת מכל צדדיו אחר מציאות, ונחלצה מהכוך מתוכו שלפה את הקמח. אחרי שהשתחלה בין שני ארגזים היא הצליחה סוף סוף להזדקף.
היא כבר ספרה שלושה שקי קמח ושתי חביות של בשר מומלח, בנוסף לשש חביות מים ומעט מאוד פירות מיובשים. הבעיה הייתה, שהמחסן לא היה מלא אך ורק במה ששלחה אותה סקארה לספור. כבר כמה שעות שהיא משוטטת במבוך זה שלא היה מבייש את הררי החפצים של העולם השלישי, מחפשת אחר מצבורי אספקה. לרוב, ממצאיה היו מעט יותר מפוקפקים מחביות של מי שתייה. למשל, לפני כשעה היא מצאה סלסילת קש מלאה בפרחים שדמו במידה מוזרה לגלגלי עיניים בוהים וחסרי הבעה. שעה קודם לכן היא דרכה בתוך מה שהתברר כארגז של פקעות שיער משונות שהריחו כמו דיר חזירים- וגם נשמעו כך. היא כמעט שברה את ראשה כאשר משכה משם את רגלה בבהלה ואיבדה את שיווי משקלה.
אחרי התקרית עם הפקעות היא הקפידה על המיקום בו הניחה את רגליה.
לסערה לקח כמעט שבוע לחלוף, וכאשר היא סוף סוף פסקה, בבוקר אותו היום, היה הסיפון ספוג במים כאילו הוטבעה הספינה ונשלפה ממעמקי הים בידי זרוע ענקית ובלתי נראית. ומהסיפון, זרמו חלק מהמים לעבר המחסן הממוקם תחתיו והצטברו בשלוליות מאובקות.
אחרי כשלושה ימים של מזג אוויר סוער החלה טריי לתהות אם תמיד היה העולם שבחוץ כל כך קר ורטוב מחוץ לרכבת. היא שקלה אם לשאול את סקארה, אבל האווירה שהשרתה זו סביבה הייתה כה מנוכרת ומבודדת עד שהיא וויתרה על העניין.
זה לא היא שוחחה עם סקארה יותר מדי, כשחושבים על זה. כן, יצא להן להחליף מילה או שתיים, בעיקר בימים בהם ריתק אותן הגשם במשך רוב שעות היום למגורי הקפטן המוגנים ממים, אבל נראה היה שסקארה אינה ממהרת להיפתח ולהיענות לניסיונותיה של טריי להתחבר. היא כמעט החלה להתייאש.
היא גירדה באפה והחלה לטפס על ערימת ארגזים רעועה, נעזרת בקיר ובכל דבר שמצאה בשביל הטיפוס. כף רגלה נשענה על ארגז מתנודד והטילה אותו למרחק שני מטרים, בעודו מתגלגל ברעש רב במורד הערימה. היא התכווצה כאשר הוא ]גע בקרקע בקול נפץ רם והמשיכה בטיפוס. היא כבר תבדוק מאוחר יותר מה הכיל הארגז המנופץ. כדאי מאוד שלא משהו חשוב- ואם כבר משהו חשוב, שלא יהיה באותו מצב כמו הארגז.
המיקום בראש הערימה העניק לה תצפית נהדרת על החדר כולו. ערבוביית החפצים נראתה אף יותר מחוסרת סדר והיגיון מאשר איך שנראה המקום מלמטה. היא תהתה אם כדאי שתסרטט מפה כדי שתצליח למצוא לאחר מכן את דרכה בחזרה אל היציאה.
רגליה העטויות במגפיים השתלשלו מקצה הארגז העליון בערימה, זה ששימש לה כמושב בעודה מסדירה את נשימתה לאחר הטיפוס. את המגפיים היא מצאה מתחת לארגז הפוך והחליטה לאמץ לעצמה. נעליה, אלו שאיתן יצאה מהרכבת, כבר מזמן לא היו במצב ללבישה- הן התפרקו לערימת קרעי בד כאשר הסירה אותן. וזה לא שהריח שלהן היה נהדר.
נוסף לנעליים, היא הצליחה למצוא גם פרטי לבוש רבים אחרים: חולצת כותנה לבנה ונקייה למדי, שכנראה השתייכה פעם לנער סיפון, זוג מכנסיים חומות ורחבות ויחד עימם חגורת עור רחבה שתשאיר אותם במקומם, שכן הם היו גדולים עליה בכמה מידות. היא מצאה גם משלוח שלם של בגדים תחתונים נועזים למראה, שכנראה נועדו להישלח לעסקים מפוקפקים מהסוג בו משקיעים מלחים הרבה מזמנם על היבשה. באלו היא החליטה שלא להשתמש, מדמיינת בפקפוק איך תיראה אם תסתובב בסיפון לבושה בהם. הייתה לה התחושה שסקארה תביט בה מאוד מוזר אם תעשה כן.
היא הצרה את עיניה שסירבו להסתגל לאפלוליות המחסן, המואר במספר עששיות על הקירות בלבד, שהטילו אור מרצד וכתום ובלתי מספיק בעליל ברדיוס של כמטר סביבן. היא לקחה עמה עששית שהורידה מעל אחד הווים, מה שעשה את השיטוט במחסן אפשרי, אבל גם זה לא הספיק תמיד. בחדר לא היו כל חלונות- לא שאם הייתה מביטה מבעד לחלון הייתה רואה משהו לבד לגלים במרחק נגיעה ממנה. הנוף לכל כיוון מהספינה היה ים כחול ושמיים כחולים הנושקים זה לזה, בלי שום גיוון או שינוי. היא כמעט והעדיפה את הנוף מחלונות הרכבת.
באופק לא נראתה שום יבשה, ולא נראה היה שסקארה יודעת לאן הן מפליגות. כאשר טריי ניסתה לשאול על יעדה ל הספינה, סקארה חמקה מהתשובה או סירבה לענות. הדבר היה מרגיז להדהים לפעמים.
לא רק זה, אלא גם שטריי לא הורשתה להתקרב אל ההגאים. סקארה הרחיקה אותה מהם כמעט בחרדת קודש, מסרבת לתת למישהו להזיזם מהמצב בו נמצאו. היא נראתה כמעט מפוחדת בקרבתם. טריי העדיפה שלא להתעמק בנושא.
עד כמה שהמקום היה מבולגן, היא לא הייתה יכולה שלא להודות שיש יופי בעירבוביה. מראה המחסן רחב הידיים על כל חפציו השרה אווירה מרגיעה, עוזר לה להנחיל סדר במחשבותיה.
היא עיסתה את פרקי אצבעותיה, מספר צלקות חיוורות בולטות על העור הלבן. צלקות שהרוויחה ברכבת.
למה היא כאן? מי היא?
במשך כל הזמן בו שהתה על הספינה, לא היה יום בו לא ניסתה להתעמק בשאלות האלו ובעשרות אחרות. לכל הרוחות, לא עברה שעה בלי שניסתה.
למרות זאת, כמה שלא ניסתה, מציאת התשובות נשארה בלתי אפשרית כשהייתה. כמה שלא ניסתה לחשוב ולהתמקד בהן, כמה שלא הכריחה את עצמה לדחוק ממוחה כל מחשבה אחרת, כל רעיון תועה- החליקו התשובות ממוחה והמיקוד חלף לו, בעוד קו מחשבתה מתמקד והולך בנושאים אחרים. היא הרגישה כאילו התת מודע שלה בורח מהצורך בתשובות לעבר נושאים יותר נוחים. למשל, שחפים. שחפים הם נושא נוח וקל.
היא נהמה וגירדה את אפה בכעס. הנה שוב, היא מעדיפה לחשוב על עופות ימיים מאשר לחטט במוחה בחיפוש אחר הזכרונות שלה.
"לפי הסדר," היא נזפה בעצמה בקול, מדברת אל חלל האוויר. "לפי הסדר… קודם הייתה הרכבת, הקרון האחרון. אחרי זה הסיפון, הסערה וסקארה." היא גירדה שוב את אפה מבלי להבחין בכך. "מה עוד אני יודעת? הרכבת…" לא, זה לא יעזור. והסיפון? גם הוא לא. באחת הפעמים חזרה על המילה "רכבת" כל כך הרבה פעמים מתוך הניסיון לעורר משהו במוחה, עד שהיא איבדה כל משמעות ונשמעה לאוזניה כג'יבריש. היא כיווצה את מצחה במחשבה, מנסה לדוג פרטים מתוך מה שידוע לה, כאשר הבזק של כסף לכד את מבטה. כנראה אורן של העששיות התלויות על הקיר השתקף בדבר מה אי שם בין החפצים. היא נאחזה בקצות הארגז ורכנה קדימה. כסף? היא לא הבחינה בדרכה לשם בשום חפץ כסוף- או לפחות לא חפץ מבריק או נקי דיו כדי להחזיר את אור העששיות. בעיניים מכווצות היא סקרה שוב את החדר, מחפשת אחר ניצוץ הכסף החמקמק ההוא… הנה! הארגז המנופץ! כנראה שהחפץ שכן לו בבטחה במשך זמן רב בתוך הארגז, מוגן לו מפגעי הזמן והלכלוך. עד שהגיעה טריי וניפצה את הארגז.
היא קראה קריאת ניצחון ודילגה בקלילות במורד ערימת הארגזים, מעיפה חפצים לכל עבר. אחר כך תסדר אותם חזרה במקומם, היא החליטה. הסקרנות שדחפה אותה לכיוון שברי הארגז הייתה חזקה בהרבה מהאחריות על הסדר, שגם כך התקיים בצמצום במקום. מה היא מצאה? מטבעות? שריון מבריק מלפני שנים רבות, זוהר למרות אינספור קרבות? פסלון כסף עתיק שנבנה לכבודם של אלים מממלכות שכוחות ונעלמות? כל כך הרבה אפשרויות לגב זהותו של החפץ.