עניין של חיים ומוות- פרק 1

כשהיום בחוץ יפה, כולם יוצאים אל הרחובות.
במשך כל החורף כמעט לא זוכים תושבי האי טזאנטן לראות את השמש מגיחה מבין העננים הכבדים. היום, באופן מפתיע, החליטו מספר קרני שמש לפלס פיסת שמיים ולחשוף מעט מהכחול ששוכן מאחורי השחור.
הרחובות שקקו ילדים לבושים בגדים קצרים וקרועים ורוכלים שהחליטו שהרחובות השוקקים ימלאו כבדרך נס את כיסיהם- בין אם ירצו המטיילים ברחובות, ובין אם לא.
סקארה היטיבה את הרצוכה שהצמידה את החבילה לגבה. במקום כזה, מומלץ להשגיח על החפצים שלך. מישהו עלול להניח עליהם יד- וגם לסגור את היד ולהימלט איתם בידו הקפוצה.
היא סקרה את בתי הרחוב שנזקקו בדחיפות לצביעה ותיקון, מחפשת אחר כרזות. מהאיים האחרונים בהם ביקרה הי בקושי הצליחה להימלט בחיים- אבל נראה שטזאנטן נסחף רחוק מספיק בשביל להנות מניתוק מסוים מהאיים המרכזיים.
לרוב היא התרחקה מהרחובות הראשיים, אבל גם כך טזאנטן היה אחד מהמקומות הנדירים האלו, בהם לאף אחד לא אכפת מי אתה ומה אתה עושה כל עוד זה לא מפריע לאף אחד חשוב. זה טוב- הברדס הישן והטוב שלה נגנב באוטובוס שבעזרתו הגיעה לכאן. לא שהיא חפה מאשמה- היא ניקתה את הנהג מתשלומי הנסיעה של כל נוסעי האוטובוס.
בגלל הנסיבות לא תהיה לה ברירה אלא להסתובב בין כל האנשים הגודשים את הרחוב. הפתיע אותה שבאי כל כך קטן יש כל כך הרבה תושבים.
דווקא די נחמד, היא חשבה. עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שעשתה זאת. לרוב היא נעה בלילות והסתתרה בימים.
בצד הדרך, שני ילדים קטנים נשענו על הקיר. האחד נראה כבן שמונה, מלאך קטן וזהוב שיער שפניו מטונפות באבק ובדם ובזוהמת הרחוב.
השני היה תינוק בן לא יותר משנתיים, שהילד חיבק כאילו היה הדבר היחיד בעולם. אולי הוא באמת היה הדבר היחיד בעולם של זהוב התלתלים בן השמונה.
"בבקשה," התחנן הילד. דמעות חרצו פסים בזוהמה שעל לחייו. ככל שיבכה יותר, כן יהיה יותר נקי. אבל זה לא משנה, כי הלכלוך קיים לא משנה כמה יבכה.
"בקשה… זרקו משהו בשבילי…"הוא אימץ את התינוק אל חזהו. "הוא גוסס, משהו… תרופות…" סקארה זרקה אליו מטבע זהב. קשה להיות ילד ברחובות, ואילו לה היו כיסים מלאים בכסף. זה לא יזיק לאף אחד.
הילד בטח אמר משהו, אבל סקארה כבר התרחקה ממנו. הוא יזכור את הפנים שלה, וזה הדבר האחרון שהיא צריכה.
הרוכלים הלכו והתרבו ונראו פחות ופחות מפוקפקים ככל שהתקרבה אל חוף הים. באיים כמו טזאנטן, הרציפים הם עיקר החיים של העיר היחידה הממוקמת בהם- ללא הרציף, מתנתק הקשר עם שאר העולם. אין כל דרך אחרת לנוע בין האיים לבד לספינות, לאוטובוסים והרכבות. וכדי לנוע בין האיים בצורה חוקית, ניתן להשתמש רק בספינות.
התנועה באוטובוסים היא אינה אפשרות בטוחה לאלו שידם בצדו המואר של החוק. בתור אמצעי התחבורה היחיד שעדין פועל על קסם בלבד, הדבר הסביר ביותר שיקרה הוא שמאזן הקסם המרוסק ישבש את הנסיעה בצורה מוחלטת ומחרידה. מועצות האיים המרכזיים מנסה מזה עשרות שנים לטפל באמצעי תחבורה ציבורית מפוקפק זה, אבל נוסעיו המפוקפקים רבים וחזקים מכדי שהעניין יתקדם למקום כלשהו. בנוסף, לא נותר אף אחד שמסוגל- או יותר- כיצד להשתלט על המאזן המרוסק.
וישנן הרכבות. כדי לעלות על רכבת, עליך להיות מטורף על כל הראש- ועם נטיות אובדניות.