עניין של חיים ומוות- הקדמה ב'

"איחרתם, שלוש, חמש. " ציין מספר ארבע, לא טורח להרים את עיניו הכסופות מהעיתון. נראה שהוא היה שקוע באמצע כתבה מרתקת על התפתחות התנורים במאה האחרונה.
"אם לדייק, רק חמש איחר." השיב קונדור ותפס את מקומו החביב בראש השולחן. מאפה קינמון מעלה אדים נח שם, עדות לפרץ נחמדות יוצא דופן מצד מספר שתיים. מאפי קינמון נוספים ניצבו מסביב לשולחן, בנוסף לשני המאפים האכולים של שתיים וארבע.
חמש התיישב לצד מאפה זהוב ודקר אותו באצבעו. "שנתחיל? לא נראה ששש עומדת להגיע."
"המתן- אולי כן." אחד אמר, פותח את פיו לראשונה מאז נכנסו לחדר. הלטאה הייתה ממש בהישג ידו, אבל היא נבהלה כשדיבר, וכל שנותר לו היה להביט בה באכזבה בעודה מסתלקת לה לעשות מה שלטאות עושות.
"בחמש הפעמים האחרונות היא לא הגיע." אמר ארבע, שסיים את הכתבה על התנורים וכעת קיפל במדויק את העיתון והניח אותו על השולחן. שתיים לקחה אותו מיד ויישרה את קצותיו המקומטים מעט, מהמהמת בחוסר שביעות רצון מתחת לאפה.
"בואו נחכה עוד כמה דקות. אולי שעה, אם ישבניכם לא נרדמו עוד. לאור המצב בשנים האחרונות, יכול להיות שאפילו היא תחליט להגיע." קונדור טעם את מאפה הקינמון וליקק את שפתיו. מעדן. כאשר שרתה הרוח הנכונה על שתיים, פיתחו כולם רעב פתאומי.
"זוהי הסיבה בגינה אסור לנו לחכות." אמרה שתיים בכובד ראש, קווצת שיער אפורה חומקת מהתספורת ההדוקה שלה וצונחת על פניה. היא הסיטה אותה הצידה והמשיכה. "זה עניין של זמן עד שאנחנו נהיה אלו שמושפעים. זרימת החיים ומאזן הקסם במצב נוראי. בכל האוספים שלי לא מצאתי עדות למקרים ברמה הזאת. כשאפילו המוות-" דבריה נקטעו עם קולה של דלת הכניסה הנפתחת. חמש הזעיף פנים. "באמת הגיע הזמן."
קול הצעדים העמומים של הדמות המתקדמת לעברם מכיוון הדלת הממוקמת כשני מסדרונות מהם הלכו והתחזקו.
לבסוף הופיעה בפתח החדר דמות עוטת ברדס שחור ושחוק ממסעות אינספור, שהייתה יכולה להיות מאוד מרשימה לו עלה גובהה על מטר וחצי. מגפיה התיזו טיפות מים על השטיח כאשר הלכה, עדות לגשם השוטף היורד בחוץ. "פספסתי משהו? התחלתם?" הדמות מיהרה לתפוס את מקומה ליד צלחת המאפה הפנויה האחרונה, מניחה את רגליה, העטויות עדיין במגפיים המלוכלכות, על השולחן.
"איפה היית? שקלנו להתחיל בלעדייך." שאל ארבע. "למען האמת, כבר התחלנו בלעדייך."
"יותר מזה, איפה היית בחמש הפעמים האחרונות? פעם אחת באלף שנים. לא קשה מדי לשריין מספר ימים. ובכל זאת, כנראה שגם זה יותר מדי בשבילך." חמש הפנה לעברה אצבע מאשימה. "וגם עכשיו את מאחרת. גן עדן, איפה האחריות שלך?!"
שש נראתה משועשעת. "לא יודעת, כנראה שהשארתי אותה איפשהו. תרצה לעזור לי לחפש? אני בטוחה שאתה מספיק אחראי בשביל זה." היא נגסה במאפה הקינמון. "שתיים, המאפה מעולה! התעלית על עצמך הפעם. זה באמת קינמון?" שתיים התלבטה לרגע אם להזעיף פנים ולנזוף בשש או להסמיק, ולבסוף היא בחרה באפשרות השנייה. שש הניחה את מאפה הקינמון הנגוס בחזרה על הצלחת. " כן, זה באמת קינמון." היא אישרה. חמש נעץ בה מבט מלא סלידה. "ולחשוב שמשהו כמוך קיבל את התפקיד השישי…"
"באמת, חמש, גם אתה לא מציאה." הטעים קונדור, מקדים את שש בתגובתו. "את, שקט. אחרי חמש בפעמים ברצף בהן לא טרחת להופיע הייתי ממליץ לך להתנהג יפה היום. ותורידי את הברדס, כבר, בשם כל הסכו"ם שבעולם!"
לפי הקול, הייתה לו התחושה שהיא הוציאה לו לשון לפני שסוף סוף הועילה בטובה להוריד את הברדס. כמו תמיד, שיערה הזהוב- לבן היה אסוף בצמה ארוכה, עם פוני שהסתיר מחצית מפניה ואת אחת מעיניה הלבנות. "ועכשיו, נתחיל?" היא שאלה בקוצר רוח, מתופפת באצבעותיה על ברכיה.
"כן." אמר אחד. היה לו קול עמוק ומתגלגל, הקול בו היה מדבר אריה לו החליט שיאה לו לדבר. במהלך כל חילופי הדברים הוא לא פתח את פיו, למרות שהקשיב בעיון. אבל כראשון מביניהם. האחריות הרשמית נחה על כתפיו. "שתיים, דווחי." הוא אמר, מפנה את עיני הענבר הגדולות שלו אליה.
"אני לא יודעת. ההרגשה היא שהכול כתמיד, זרימת החיים של העולם השני תקינה למראה. אולם בזמן האחרון, נראה שאני לא מצליחה לזכור. פרי המידע שמופקדים בעולם השני למשמר מעולם לא חמקו מזכרוני קודם לכן. אף לא אחד מהם. וכשאני מנסה להיזכר בהם בכוח, הזרימה מופרעת ומתערבלת בפראות ואז שבה למסלולה התקין. זה מעולם לא קרה קודם." היא שיחקה בצלחת המאפה שלה, קמטי הדאגה מסביב לעיניה מעמיקים. "משהו לא בסדר. אני בת מאות אלפי שנים וזו הפעם הראשונה בה חשתי הפרעה כלשהי בזרימה."
"זה בטח הגיל," קבעה שש, מה שזיכה אותה למכה בראש מידיו של חמש.
"זה לא הזמן לבדיחות!"
"אני רצינית! אין שום צורה של בלאי בשום שלב? בני האדם מזדקנים, בסופו של דבר. אולי גם אנחנו, פשוט באופן קצת יותר איטי? יכול להיות שזה מה שגורם לזה!" השתיקה שהשתררה לאחר דבריה של שש ארכה מספר שניות. אחד נאנח. "כבר דנו בזה, שש. זה לא קורה. אין לך רעיון אחר?" קולו היה רך, כמעט גרגור. היא הזעיפה פנים כתגובה.
ארבע, לעומתה, הושיט יד אל העיתון שקרא ופרש אותו, מציג את הכותבת הראשית. "אלו חדשות מלפני עשר שנים," הוא הסביר, מצביע על אותיות שחורות גדולות שהכריזו במפורש: "השימוש בקסם אסור בהחלט, המאזן אינו בטוח עוד!". הכותברת המשנית הייתה "עלייה במספר התינוקות הנולדים מתים, גם בסיוע מיילדות מומחות בקסם." הכותרת שתחתיה זעקה על מחדל כלשהו בעסקי הנקניקיות.