עניין של חיים ומוות- הקדמה א'

מאתיים ושבעים שנים קודם לכן:

נראה שלא משנה כמה פעמים יחדור בשיטוטיו למעמקי האחוזה, שוב ושוב ימצא את עצמו אבוד וחסר אונים במעמקיו של חדר ארונות או שטיחים- במקרה הטוב.
או לפחות, זה מה שעבר בראשו בעודו רומס תחת עקבו פמוט ישן, שהזמן נתן בו אותותיו והפכו לשביר כמעט כמו ביצה. נראה שאף אחד לא סידר או ניקה את המקום כבר שנים… אלפי שנים, ליתר דיוק. כמו שהכיר את בעלי המקום, אלפי שנים זה המקרה הטוב. חוסר אחריות- הוא דואג היטב לנקודת המרכז שלו, בזה אין ספק. גם הארבעה האחרים, אם כי לא כמוהו, כמובן.
אבל נקודת המרכז הזו… זה כבר משהו אחר.
"שיט". הוא מישש באגודלו את הדוגמא המוכרת מדי שנחרטה בקיר, עלעלים שהתפרסו על חלקה של כמה מטרים רבועים על הקיר. הוא כבר עבר כאן לפני שעה, וגם שעה לפני כן. מתברר שהוא ממשיך לטעות בדרכו ולשוב לאותה נקודה. הנה, כמה מטרים הלאה ממנו- הדלת הכבדה הנעולה על סורג ובריח, ומעליה תמונה מרופטת של סוסים שידעה ימים יפים יותר. כן, בהחלט כדי שישוב לאולם הכניסה, שם בטו יותר- או לפחות, מוכר יותר.
אולי כדאי היה שינהג כמו השלושה האחרים שהגיעו זה מכבר- שתיים וארבע נעלמו להם מיד כשהגיעו אל תוך נבכי הספרייה, ואילו אחד נעלם לו להיכנשהו בחצר ומאז לא נראו פניו. רק חמש עוד לא הופיע, באופן מפתיע. לרוב הוא מגיע בין הראשונים.
וכמובן, שש. גם היא עוד לא הגיעה.
"אידיוט! לא מכאן!" קונדור נאנח, ואז הסיר את כובעו והבריש מעליו גרגרי אבק עקשניים שדבקו בו. "אתה, ידידי, יכול להשתמש בשפה יותר נקייה." הוא נזף ב… ובכן, בכובע. או, אם לדייק, בפלמינגו סגול עשוי מחומר לא מזוהה שהיה מודבק ומעוגן לכובע.
"אני יכול, כן, אבל לא קולט! לא קולט!" קרא הפלמינגו בזעף. אחד מכדורי הזכוכית שבעבר שימשו ככל הנראה כעיניים לפסל הגינה האומלל הזה נשרה, ומה שנותר במקומה היה שקע חום.
"מה אתה מייעץ לי, אם כך? ייתכן מצב בו אתה יודע את הדרך יותר טוב ממני?" הפלמינגו נראה מהוסס- עד כמה שיכול פלמינגו להיראות מהוסס. "אה… לא, לא. לא ממש." עינו האחת פלפלה לרגע. "אבל יותר מוצלח ממך, מוצלח יותר! זה בטוח, יותר מוצלח ממך במציאת הדרך!" אילו היה יכול לנפנף בכנפי הקישוט הקטנות מדי שהדביק לו אותו פסל יפה נפש שיצר אותו, וודאי היה עושה זאת.
"שוב אתה רב עם הציפור שלך?" קונדור כמעט ושמט את הכובע מהפתעה. הקול הגיע מקרוב, לא יותר ממטר מאחוריו. הוא הסתובב, רק כדי לפגוש בעיני התכלת הנוצצות של חמש, שנשען בנינוחות על קיר המסדרון האפלולי. "אנחנו לא רבים, אנחנו מתדיינים." תיקן קונדור. "מתי הגעת?" לפי המעיל המחויט שעדיין היה תלוי במרושל על כתפיו הכבדות של חמש, היה ברור שלא מזמן. לעולם לא היה מניח לעצמו להסתובב בבגדי חוץ בתוך בית.
"הרגע. האחרים אמרו שכנראה אמצא אותך אבוד כאן למטה, ומתברר שהם צדקו."
קונדור הניח את כובעו בחזרה במקומו בקפדנות ושילב ידיים בתוקף. "אבוד? אתה מקשיב לעצמך? אני כלל לא אבוד! אני רק…"
"מבקש הנחיות כיוון מפלמינגו." השלים חמש, ניצוץ של שעשוע ניכר בזוויות פיו המתרוממות.
"משהו כזה." הודה קונדור, וצעד בקלילות לעבר חמש. "זה שאתה כאן… זה אומר שאתה יודע איך חוזרים אל אולם האוכל, נכון?"
"כן. בניגוד אליך." הוא החל ללכת בכיוון ממנו הגיע. "גן עדן, נראה שהיא ממש לא מטריחה את עצמה בדאגה למקום הזה." הוא נהם, אוסף בדרכו שבר מראה שחוק מעל גבי ארונית שחלפו על פניה. "כנראה שלא," השיב קונדור. חמש אמר בקול את אותה מחשבה שחלפה בראשו שלו- אבל אם להיות הוגן, הייתה זו מחשבה מתבקשת כאשר נכנסים למקום הזה. האחוזה נראתה כאילו יצאה מתוך סרט אימה, ובעוד רגע יפרוץ מבעד לדלת הנעולה ההיא משהו גדול וירוק שיענה לשם "דנקן- שטיין" או משהו בסגנון.
כאשר הגיעו סוף סוף לחדר האוכל, התברר שכל האחרים כבר הספיקו להקדים אותם. ארבע ישב בנינוחות ועלעל בעיתון, כוס קפה סדוקה מונחת לפניו ריקה בחציה. צלחת קטנה ומלאת פירורים ניצבה לצד כוס הקפה- סדוקה גם היא, כאילו מתביישת להיות שלמה במקום הזה. שתיים נראתה כחוככת בדעתה אם לנזוף באחד, שנתלה מהנברשת במצוד אחר לטאה. זנבו המפוספס השתלשל ורעד קלות כאשר עונג הציד השתלט עליו.