עמק המוראגים- פרק II

התעוררתי מקול משק כנפיים חזק וראיתי את קיניקס עומד בכניסה לכוך בו ישנתי.
"בוקר טוב, איך ישנת? אני מקווה שנחת היטב, עבודה רבה לפנינו. אני רואה שלא התנקית, לא נורא, אחר כך תוכלי, אולי אפילו תוכלי להקלח במקלחת אמיתית."
מתחתי את כנפי ונערתי את ראשי, העייפות עדיין היתה, אבל לא כמו קודם. קיניקס פשר את כנפיו ודאה במעגלים למטה לעבר משטח הנחיתה, דאיתי אחריו. יצאנו מחשיכת המגדל ליער ונעצרנו בחלקו החיצוני של משטח הנחיתה.
"קודם כל נרד ליער," אמר קיניקס, "המשטח לא בנוי להחזיק שני בני אדם בוגרים."
אנשים בוגרים? אוקיי… אז אני לא לגמרי ציפור. כנראה לזה הוא התכוון כשאמר "שינוי צורה". כאן התחלתי להבין מה קורה, ממש ממש התחלה של הבנה, לא הבנתי באמת, בכל זאת, כל הסיפור הזוי לגמרי. אבל בהזכרות אחורה, זו הנקודה בה התחלתי להבין.
עפתי בעקבות קיניקס ממשטח הנחיתה לעבר הקרקע גובה של שני מטרים בערך ונחתתי על האדמה המכוסה ב עלים וענפים, משמיעה רעש גדול מדי תוך כדי הנחיתה.
"עדיין לא שולטת לגמרי בנחיתות, הא?" צחק קיניקס, "לא נורא, עוד מעט תתגברי על זה. את עפה ממש ממש טוב ביחס לטרייה, אני מניח שאת בת 16 בערך, והחלפת צורה די מאוחר כך שזה יותר טבעי לך, אבל בואי נראה כמה זה באמת נכון."
כמה רציתי לענות לו, אם רק יכולתי היו לי כמה תשובות מוכנות בראש שהיו משאירות אותו חסד תגובה, אילו רק יכולתי להגיד לו אותן.
"את נראית לי כמו בחורה נבונה, מן הסתם התחלת להבין שמשהו כאן מוזר, ובכן תני לי לספר לך טיפה על עצמך, ממש מעט, רק כמה שנדרש כדי שתוכלי לשנות צורה ביתר קלות.
"כמו שכבר אמרתי, אנחנו קוראים למקום הזה בשם "עמק המוראגים". המוראגים הם לא יצורים "מציאותיים" כפי שמן הסתם שמת לב, למעשה אנחנו מהווים את השילוב המושלם בין עולם בעלי החיים לעולם בני האדם. יש גישות שונות לנושא, אבל זה לא לעכשיו.
"בכל מקרה, כל אחד מאיתנו מכיל שתי התגלמויות של ה"אני הפנימי" שלו, ההתגלמות האנושית וההתגלמות החייתית, וביכולתנו לעבור בין ההתגלמויות הללו. לתהליך המעבר קוראים "שינוי צורה". אני אדגים לך את שינוי הצורה ואז אסביר לך איך את יכולה לעשות זאת. אני מאמין שתתפסי את זה די מהר."
קיניקס ניתר טיפה במקום ואז החל להשתנות. כנפיו התארכו והנוצות החלו להעלם, גוף הציפור התארך והתרחב ולבסוף עמד מולי גבר צעיר באמצע שנות ה20 לחייו. גובהו היה ממוצע ושערו זהוב כמו כנפיו של הנץ. הוא הביט בי בחיוך במשך כמה שניות ואז השתנה חזרה לנץ.
"זה לא כזה מסובך. את רק צריכה לעקוב במדויק אחר ההוראות."
רציתי להיות בן-אדם. אמנם להיות ציפור זה מגניב, אבל רציתי להגיד לקיניקס כמה דברים ואת זה לא יכולתי לעשות בתור ציפור. ואני חייבת להודות שכל העניין הדהים אותי.
"אני רוצה שתעצמי את עינייך ותנסי למצוא בתוכך מקום של שלווה," שמעתי את קולו של קיניקס בראשי. "כדי להצליח לעבור מהתגלמות אחת להתגלמות שנייה עלייך למצוא את ההתגלמות השנייה בתוכך. הבגדים שלבשת כבן אדם לא נעלמו עם ההשתנות שלך אלא הפכו לחסרי ממשות כביכול, אך בעלי נוכחות. הם יכולים לעזור לך למצוא את ההתגלמות האנושית שלך."
באמת תהיתי מה נגזר על בגדי, רק לא הקדשתי לזה תשומת לב. עצמתי את עיני וניסיתי להתרכז בבדים שלבשתי. היו אלו מכנסי ג'ינס מרופטים ומטונפים וחולצת כפתורים משובצת וחמה. סט נוסף, זהה לזה שלבשתי, היה בתרמיל שלי.
התרמיל שלי! איפה התרמיל שלי? הוא נשאר על הצוק. חבל מאוד, הוא הכיל את כל החפצים שלקחתי מהבית.
הבית, נזכרתי, זה היה מזמן, כבר שבועיים שאני לא בבית. התגעגעתי לאמא שלי, אמא שהיא בן אדם ולא ציפור.
זה היה מוזר לחשוב על בן אדם שמחבק אותי כבן אדם, כי הייתי ציפור, אבל זו הייתה בדיוק הנקודה, הייתי צריכה להיזכר בתחושה של להיות בן אדם ולהתמקד בה, וזה מה שעשיתי. נזכרתי בחיבוק שנתתי לאמא שלי בערב לפני ליל הבריחה, איך זרועותי הקיפו את גבה הקטן.
זרועותי. הרגשתי את כנפי נהיות צרות וכל שאר אברי גופי מתארכים, האדמה התרחקה ממני וראייתי נחלשה, הרגשתי את משקל בגדי על גופי ואת שערי הפרוע נוחת על ערפי.
הסתכלתי על הבז שעמד על האדמה מתחתי וצחקתי בקול רם ומשוחרר. הוא השתנה מיד אחרי והביט בי בהלם.
"את… את… וואו!" גמגם קיניקס והעביר את ידו בשערו.