עמק המוראגים- פרק I

"רוצי!" שמעתי קול פוקד עלי. "רוצי! יותר מהר!" הוא דרבן אותי. "זה לא הכי מהר שלך, את יכולה לתת יותר, תתאמצי! זה לא רחוק, רוצי!" אז רצתי.
רצתי למרות שלא היה שם אף אחד שיפקוד עלי לרוץ. רצתי הכי מהר, הכי חזק, בצורה הכי עצמתית שרצתי אי פעם. רצתי משתי סיבות: האחת-הקול שפקד עלי עכשיו לרוץ פקד עלי לעשות דברים רבים בשבועיים האחרונים שבזכותם אני חיה עכשיו, ידעתי שכדאי לי להקשיב לקול הזה, הוא מבין משהו. הסיבה השניה היא שלא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לרוץ, זה היה דחף פנימי עמוק, חייתי ממש-לרוץ.
אני לא יודעת כמה זמן רצתי. אם רצתי שעה שלמה או חמש דקות, אני לא יודעת, אבל בשלב מסויים כבר לא רצתי על כביש צדדי בשטח הפתוח אלא נכנסתי לתוך החורש. המשכתי לרוץ בין העצים, מתעלמת מהענפים שחולפים על פני ומכים בי. התרמיל הקטן שהיה איתי מאז ברחתי הטלטל ונחבט בגבי, אבל זה לא הפריע לי. רצתי.
רצתי גם כשפרצתי מהחורש לקרחת קטנה, רצתי גם כשעברתי את פני הצוק, גם כשקפצתי. הפעם זה לא היה הקול שאמר לי לקפוץ, זו הייתי אני. שמטתי את התרמיל בשפת הצוק וקפצתי בהמשך ישיר של הריצה. לא עצרתי, לא היססתי, פשוט רצתי מעבר לשפת הצוק.
ואז כבר לא הייתי אני, משהו השתנה בי. הרגשתי שגופי מתכווץ וידי מתרחבות, רגלי מתכווצות גם הן בצורה מפחידה. לא הייתי אני, כי עפתי ובני אדם לא יכולים לעוף. ראייתי התחדדה, ראיתי כל ענף, כל עלה בעצים שבעמק שנפרש מתחתי. ראיתי דמויות רצות בין העצים, בני אדם ובעלי חיים, מכל הסוגים, מכל המינים. זה היה מדהים, הרגשתי חופשיה. האויר זרם תחת נוצותיי ופרע אותן קלות, הרגשתי כאילו כל הזוהמה שהצטברה על עורי במהלך השבועיים האחרונים עפה מעלי עם הרוח.
ידעתי איך לעוף. ידעתי איך להניע את כנפי, איך לזהות את זרמי האויר החם שפרצו מהאדמה והרימו אותי, איך לדאות למטה ולחלוף בין צמרות העצים הגבוהים. קרוב מאוד אליהם אבל בלי לגעת.
לפתע הרגשתי שאני לא לבד. הפנתי את ראשי הצידה וראיתי בז זהוב עף לצידי. הוא נראה לי קטן, הבנתי שאני ציפור גדולה יחסית, כנראה.
"את עפה יפה מאוד ביחס ל"טרייה"," שמעתי בראשי. "ברוכה הבאה לווינסטקוסט, או כפי שאנחנו קוראים לו, "עמק המוראגים"."
הבנתי שהקול שאני שומעת זה כנראה הבז שמתקשר איתי, רציתי לענות לו, אבל לא ידעתי איך.
"אני קיניקס, מדריך טריים בוותק 8, עוד מעט אוביל אותך לציפורייה שם תוכלי להתנקות קצת ולאכול, אני בטוח שאת רעבה. אחרי שתנוחי אני אבוא ואלמד אותך לשנות צורה, את את מוצלחת כמו שזה נראה, יש מצב שתאכלי ארוחת ערב במדורה עם כולם."
תסכל אותי שלא יכולתי לשאול אותו את המוני השאלות שהתרוצצו במוחי- מה זה המקום הזה? מי הוא? מה פירוש הביטוי "טרייה"? מה זאת אומרת "וותק 8"? למה הוא מתכוון ב"לשנות צורה"? איך אני יכולה לתקשר איתו בחזרה? והשאלה הגדולה ביותר-למה לעזאזל אני ציפור?! אמנם זה הרגיש לי טבעי ונכון, אבל אחרי הרגעים הראשונים של שכרון החושים התחלתי להתאפס קצת ופתאום נפל לי האסימון-בני אדם נורמאלים לא רצים מצוקים ונהפכים לציפורים! דבר ראשון, בני אדם נורמאלי לא רצים מצוקים, אבל אם קרה והם כן, הם לא נהפכים לציפורים, הם מתרסקים!
מאחר ולא יכולתי לשאול אותו את השאלות הללו נאלצתי לעוף בעקבותיו בין העצים לעבר קבוצת מבנים שהתחבאה שם. אחד המבנים היה מגדך עץ עם פתחים רבים לכל גובה והיקף המגדל. עפתי אחרי קיניקס לתוך המגדל דרך רווח בין הגג המשופע וקירות המגדל. בפנים שררה אפלולית שהופרעה מקרני שמש אחדות שחדרו דרך חלק מן הפתחים והאירו את האויר המאובק עד לרמת חנק בשביל אנשים אסמתים.
המגדל היה למעשה מבנה חלול גדול שעל דפנותיו נבנו כוכים בגדלים וצורות שונות. בחלק מן הכוכים נבנו קינים ובאחרים פוזרו נסורת ותבן. בכוכים מסוימים ישנו ציפורי לילה שונות- היה שם ינשוף אחד ושתי תנשמות, ועוד כמה ציפורים שלא זיהיתי.
"זו הציפורייה, המגורים העיקריים של ציפורי העמק. כאן למטה נמצא משטח הנחיתה המרכזי."
דאינו לתחתית המגדל ונחתנו על משטח עץ גדול עליו היו מרוכזים אגני מים וכלי אוכל. היו שם גם דברים נוספים שלא הבנתי את תכליתם והם גם לא כל כך עניינו אותי באותו הרגע, הייתי רעבה!
פניתי אל כלי האוכל והסתכלתי פנימה. לא יודעת למה ציפיתי, אבל בטוח שזה ללא תולעים. הן התפתלו בפנים באיטיות המבחילה שלהן, מטפסות אחת על השניה, מתרוממות מעט וצונחות בחזרה בחוסר אונים מתסכל. אף פעם לא אהבתי תולעים, והייתם מצפים שבתור ציפור זה ישתנה, אבל מסתבר שלא. לפי הגודל שלי, כנראה שאני עוף דורס, עופות דורסים אוכלי בשר!
הפנתי את ראשי אל קיניקס וניסיתי להראות לו בצורה הבולטת ביותר שאני לא מעוניינת בתולעים. כנראה שזה עבד כי קיניקס ענה לי בראשי.
"למה ציפית, לשפן סלעים? הציפורייה היא מקום לכולם, כולל הצמחוניים. וחוץ מזה, אין לנו איך לשמור על הבשר כאן בכל מקרה. תאלצי להסתפק בתולעים עד שתדעי להבחין בין מוראגים לבעלי חיים רגילים ותצליחי לצוד בכוחות עצמך. או לחלופין, תלמדי לשנות צורה במהירות ואז תוכלי לאכול מה שתרצי…
"בכל מקרה, זה מה שיש לך עכשיו, הבחירה בידייך. אחר כך לכי לנוח באחד הכוכים, אני ממליץ על הכוכים העליונים, הם מרווחים יותר בשבילך. אני צריך ללכת, אבוא בעוד שעה-שעה וחצי. אני צריך לעוף עכשיו, בתיאבון ומנוחה נעימה," אמר ועף דרך פתח גדול שהוביל אל מחוץ למגדל לחלק נוסף של משטח הנחיתה.
הסתכלתי על התולעים שנעו בתוך המיכל וחיכיתי לתחושת הבחילה שתעלה בי. כשהיא לא עלתה קרבתי את ראשי אל התולעים. הרגשתי את בטני רוטנת, מסמנת לי שאין לי ברירה, אני חייבת לאכול. אז אכלתי, וזה לא היה כל כך נורא. נכון-זה לא היה מעדן מלכים, אבל זה גם לא היה דוחה כמו שחשבתי שזה יהיה.
אחרי שהרגעתי קצת את הבטן שלי, פרסתי כנפיים והמראתי לעבר הכוכים הגבוהים שקיניקס הזכיר. חלפתי פעם נוספת על פני התנשמות והינשוף ובחרתי לעצמי כוך חשוך מרופד בחציר. התיישבתי שם, טמנתי את ראשי תחת כנפי ונרדמתי מיד.