על ציידים 4

מתחבא ביום ויוצא בלילה, ישב הוא בקרחת יער, מדליק סיגריה מתבונן בעשן מתמזג עם הערפל שסביבו, בתוכו. ״לעזאזל עם זה״ אמר, משליך את הסיגריה. מבטיח לעצמו יותר לא לעשן. מדוע הוא יושב פה באמצע היער, רודף אחרי קולות אחרי ריחות הוא חשב ״כאלה הם חיינו, הרבה עצב מעט שמחה״ פלט לרוח.
הערפל התמצק לאישה קטנה ודקה מולו, נשענת על עץ עבות. ״אין לנו תקוה״ אמרה לו בקולה המתנגן ״מה חשבת שיקרה? מה אתה רוצה?״ ענתה בלחש ״ לא חיפשתי תשובות״ ענה הוא ״ רק הלכתי אחרי השביל שהונח כבר לפני שנים״ שיערו הכהה נע כעליו של העץ . ״איני רוצה לתהות על השביל, כי אינני יכול להבין את הדרך, רק לצעוד בה.״ קולו העבה רעד מספק
״לא נוכל להתקיים בעולם הזה״ ענתה נועלת חדר אחרי חדר בליבה. ״בין בריכת העצב יש לפעמים פנינים של אושר, מוחבאות היטב בקליפות שלא אבין לעולם״ ענה. ״אני מקבל אותם, אני יודע שמרה הקליפה, אך האם עלי לוותר על הפנינה בשל כך?״
״אין לך רשות לקטוף פנינים״ לחשה, והיטתה ראשה למען יסתתרו עניה. ״תביני אולי בהמשך, שמה שראינו אינו שקר ואינו אמת. כי אם מציאות. אני הגעתי כדי שתפסיקי לשרוף, כי את עצמך את שורפת, את נפשך״
״לא, אתה משאלת לב ולא יותר. אני יצרתי אותך לבקשתי״ ענתה ברק של אימה בעינה .
״לך הרשות לברוא? לך הרשות לבקש? ״ שאל
״הנח לי, איני רוצה יותר, אתה תופס מקום שאני צריכה״ אמרה
מבטה קבוע באופק השחור בתקווה
״לכי״ אמר ״לכי לדרכך. היער ישאר ביתי, כשתרצי תחזרי.״
״לא אחזור, לא ארצה לקרב נפשי לאש חייך, מדוע חשפת את עצמך בפני? לא אוכל לקבל אותך אלי ״ אמרה
התנדפה לה ממקומו
ישב אלמון על עץ עתיק באמצעיתו של היער , לא נותן לקור לחדור לליבו. רק קולה עוד הדהד שם בין חדריו
שבטעותו חשף לשלטונה

לילה שני