על ציידים פרק לא אחרון

הלילה יורד על חייו שוב פעם. הוא יודע שהיא מתבוננת במעשיו, לומדת ממנו. כשהיו בבקתה אמר לה משהו, "לא משלמים בכאב על אהבה" כך היא האמת. רצה גופו לרוץ, תשוקות נסתרות פיעמו בעורקיו החמים. התחיל לרוץ, דוחק את גופו המגודל לקצה גבול יכולתו. מנסה לסלק כאב אחד עם כאב אחר.
אתה ידע מה החלום אומר, היא באה אליו חשופת ידיים מתחננת הוא חשב. שם בחלום. אך נזכר הוא, כרגיל אחרי שצריך. לא חשופת ידיים, היא הראתה לו את הידיים, את ידיה המדממות בכאב, את פסי הארגמן נוזלים מתוך גופה. ואשמה בעינה "אתה! חיפשתי אותך בו! והוא פגע בי, לא אוכל לתקן את עצמי יותר, כאבי גדול. אתה אשם!" כך היא אמרה ועינה אוהבות.
איך אוכל להראות לה שאני אוהב, שאני שונה.. חשב. הרי עצם קיומנו הוא סתירה לנאמנות, לאהבה. אני זאב, והיא ערפדית. לעולם לא נוכל להיות ביחד. שני ציידים, שונים כל כך. רוצים כל כך.
הוא בחר. הלילה הוא ילחש לרוח את שעל ליבו. הלילה הוא יעזוב אותה.
כל אפשרות אחרת תוכיח שהוא סתם כלב, ולה מגיע יותר טוב. ללא כאב.
ליבו נקרע

"אינה", לחש לרוח העוקבת אחריו, "אני.. מגיע לך אושר ללא ייסורים, אושר ללא לבטים, בגלל אהבתי אותך. אני עוזב.. " הוא אומר, שומע את הרוח מייללת בכאב וזעם "לך!" נשמעת הפקודה "ברח! " היא צועקת עליו "אל תחזור!"

אלמון עצר את ריצתו, הולך מעט לאט.. "איני יודע מה קרה שכך קרה לנו. אני יודע שיש כלבים גם באתרים לבנים וגם באתרים שחורים.. והאל הגדול הפורש כנפיו גם על אנשים אבודים. הוא ישמור אותך, כי אני.. אוהב"

לילה שישי