על נבואות וצרות אחרות-2

דארק ידע שייקראו בשמו. איכשהו פשוט הייתה לו תחושה כזו שהוא ייבחר מבין אלפי התלמידים בבית הספר. זה לא הייתה תחושה שמקורה ביהירות (טוב אולי רק קצת יהירות…) אלא תחושה שבאה מהבטן ופשוט גורמת לכל גופך מין חום. והגוף של דארק תמיד היה חם, אז צריך היה חמימות מסוימת במיוחד כדי שהוא ישים לב לתחושות כאלו.
כששמו נקרא ממקום כלשהו למעלה הוא שמע את כל חבריו צועקים סביבו דברים שונים, אך הם לא ממש שינו לו. הוא היה מקובל, והוא ידע את זה. ולא רק שהוא ידע את זה, הוא גם די אהב את היכולת להיות מוקף בכמות בלתי ניתנת לספירה של מכרים וחברים שתמיד שם בשבילך (בהרבה מאד מובנים). הוא הרגיש את הצורך לפצוח בנאום קטן לחבריו, כדי להלהיט אותם עוד יותר.
הוא נעמד על השולחן הקרוב אליו ופרש את ידיו בתנועה ששידרה לכולם להיות בשקט, ובהחלט כולם השתתקו. "תתכוננו לזיקוקים! אתם הרי מכירים אותי, ואני מבטיח לכם חתיכת מופע." אמר בכבוד וחבריו סביבו החלו להריע לו עם הרבה התנגשויות חזה, מחיאות כפיים, ווהים למיניהם, ומי יודע דארק רצה להאמין שאולי אפילו כמה דמעות.
בחור עם שיער חום חלק ועיניים אפורות בוהקות שגרמו לו להיראות כמעט עיוור ניגש לדארק מבין ההמולה. "אין לך סיכוי נגדי שוויצר." אמר ללא היסוס ונעלם בין ההמון כשהפך לפיניקס.
ובכן, זה כנראה אומר שהתחרות מתחילה.
…

הערפדים לא היו היצורים האהודים ביותר בבית הספר על שם כריסטיאן הקדוש, אבל אם חושבים על זה הם לא בדיוק היו היצורים האהובים ביותר בשום מקום, אי פעם. ולכן ערפדים כמו ג'ן החביאה את עצמה יותר מכל ערפד אחר אי פעם, כמובן שידעו שהיא ערפדית (הרי אי אפשר לא לדעת) אבל הם לא ידעו בדיוק איזו ערפדית היא, וג'ן קיוותה שהם גם לעולם לא יגלו.
ועכשיו הגיע החשיפה הטיפשית הזאת שבה היא אמורה להציג את הכוח שלה, וזה בהחלט היה כאילו הגורל סוטר לה בפנים, עם כיסא. הרי מה היא כבר יכלה להציג? איך היא שותה לאנשים את הדם מהרגליים ובכך מגעילה את עצמה וכולם סביבה? התחרות הזאת בהחלט לא התאימה לג'ן, במיוחד לא עכשיו כשהירח החליט שהוא רוצה להישאר כמה שיותר זמן. המסקנה הסופית של ג'ן שיש איזה אדם שם שפשוט יושב וכותב את מה שייקרה לה, ולא מפסיק לצחוק.
…
לאנני כבר היה רעיון שלם למה שהיא עומדת לעשות, הרי הכוח שלה לא הדיוק הכוח הקשה ביותר לשימוש. היא שלטה בטלקינזיס וקרואת מחשבות, זה יכול ממש להיות מופע קלאסי של קוסם זול. רק שהיא לא קוסם זול, והרעיונות שלה מפורטים הרבה יותר, חכמים הרבה יותר, ובהחלט מדהימים.
אבל אנני לא ממש אוהבת תחרויות, במיוחד לא מהסוד הזה.
היא מעדיפה שייתנו לה פקודה ברורה ומפורטת והיא בהחלט תצליח לבצעה באופן חסר מגרעות, אבל בתחרות כזו אתה בהחלט לא יודע למה לצפות.
…

אלני הייתה צריכה את התחרות הזאת והנה היא הצליחה להיכנס אליה. היא צריכה להראות לאנשים שנוודי הזמן שנשארו הם לא כולם שבריריים, חולים, וחסרי רוח לחימה. היא בהחלט לא הייתה אף אחד מהשלוש האלה, והיא פשוט הייתה צריכה את ההזדמנות הנכונה להראות את זה לכולם, והחשיפה היא בהחלט חתיכת הזדמנות.
בראשה היה לה כבר תכנון שלם, עם אנשים מהעבר ופתיחת שער שיתחיל בקצה אחד של החדר ויסתיים בקצה השני, אבל בינתיים הכל הנה תיאוריה שהיא עבדה עליה יותר מדי זמן, ולא עובדת כבר הרבה יותר מדי זמן.
כל מה שהיא צריכה זה לעלות על הדרך המושלמת לעשות את מה שהיא תכננה, ואם היא צריכה להתחנף לכמה וכמה פוצים שחושבים שהיא בובת חרסינה, זו בהחלט לא תהיה בעיה.
…

ריי וג'מיניי ישבו יחדיו כששמותיהם הוקראו ממקום לא ידוע, ואף אחד מהם לא ציפה לזה. לשניים האלא הפגנת כוח בהחלט לא הייתה בעיה, לא בגלל שהם נהגו (או אהבו) להפגין אותו רבות, אלא בגלל שאת כוחותיהם היה קל יותר להפגין.
ריי יכל לזמן ולדבר עם המתים, לגרום להם לעשות מופע קטן לכולם, ג'מיניי יכלה לגרום לכולם לראות עולמות מופלאים לחלוטין, ובגלל זה בחירתם לתחרות בלבלה אותם. בדרך כלל הם בחרו אנשים שאת כוחם היה קשה יותר להפגין בצורה מרשימה וגרנדיוזית. אך אז הקטש נקלע במוחם, המופעים שלהם צפויים. וכשמופע צפוי החשיבה על מורכבותה חייבת להתחיל חודשים לפני, הם בעצם הרסו להם עכשיו חודשים של לימודים רגילים והפכו אותם לגל מחשבות בלתי נפסק על כמה שהם יכולים לשפר כל אספקט קטן במופעם. וכל זה בהנחה שהם רוצים להשקיע בכך.
…

לא הרבה אנשים הכירו אתת ג'ונתן, בעיקר כי לא ממש הייתה להם סיבה להכיר אותו. אבל עכשיו אנשים התחילו לגשת אליו במסדרונות, לדבר איתו, לברך אותו, לדבר על איך שנעמד מול דארק, הוא הרגיש מזויף.
הוא הרגיש שכל אדם שניגש אליו לא ניגש _אליו_ אלה על השם שהוקרא. והוא לא אהב את ההרגשה הזו, הוא קיווה שהיא תגמר במהירות.
לא שהוא לא רצה להראות מעט את היכולות שלו, הוא פשוט לא רצה להמשיך להרגיש מזויף כל כך. הוא תהה עם גם שאר האנשים שהוקראו הרגישו כך, מטונפים. אבל אז נזכר שיש אנשים שאוהבים את התהילה, כמו דארק שם. הוא קיווה שיש מישהו שיבין, מישהו שלא רודף אחרי התהילה.
…

אקסל תקוע במראה. אקסל תקוע במראה כבר אסור מחורבן ועכשיו הם מודיעים לו שהוא צריך להקים איזה מופע מרשים כדי לשעשע את כל האנשים האלא שפשוט שחכו אותו, מופע שבו גם היא תימצא. אבל הוא בהחלט לא התכוון לחשוב על זה עכשיו.
אולי החשיפה הזו תהיה כרטיס היציאה שלו מהמראה המקוללת הזו. למרות השמחה שלו להזדמנות שכזו, פחד מסוים גם מצא את דרכו על מוחו של אקסל. מה אם העולם שבחוץ משונה מדי, והאנשים שם נוראים יותר משהיו אי פעם, מה אם אף אחד לא זוכר אותו? מה אם היא אפילו לא טרחה לחשוב עליו כל השנים האלה.
אבל הוא מניח שאין לו ברירה, לפעמים חופש גווה את מחיר השפיות.