על נבואות וצרות אחרות-1

שנה נוספת עמדה להתחיל בבית הספר על שם כריסטיאן הקדוש, שנה שהייתה להתרגשות עצומה לכל תלמיד ותלמידה שנכפו (או במקרים קיצוניים: באמת רצו ללכת לבית הספר הזה) ללכת לבית הספר לממושמעים, מחוננים, ומיוחדים בפרט. או כמו שנהגו לקרוא לו כשהמורים לא שמעו "בית הספר למפלצות מתלמדות.". וזה בהחלט היה בית ספר ממין זה, מפני שמוריהם רצו שהתלמידים יהיו בדיוק כמותם, ממושמעים, צייתנים, רובוטים קטנים למילוי פקודות וציפיות הוריהם.
וכמו שהתחלתי לציין קודם לכן, זו שנה מיוחדת בבית ספר זה. אתם מבינים, מדי 50 שנה נבחרים 8 תלמידים במה שיאמרו לכם שהוא אקראיות מוחלטת, 4 בנות ו4 בנים, להשתתף במה שנקרא "החשיפה". בחשיפה הארבע מאולצים לעמוד אחד מול השני כששאר בית הספר צופה בהם, ולעשות מין דבר שהוא לא קרב אלים, אלא הפגנת כוח.
תדמיינו שמונה אנשים מראים את הטוב ביותר שלהם, מופע מרהיב, זיקוקים, דמעות, משחק, כל אפקט שראיתם אי פעם בתיאטרון, בקולנוע, ובמופעי קסם שהייתם הולכים אליהם כילדים (ומי יודע אולי גם עכשיו) מופגנים שם, ואי אפשר לומר שבאמת יש מנצח. כמו שמדינות אירופה השתלטו על אפריקה בתור הפגנת כוח, אפשר לומר שמי שיש לו הכי הרבה "זיקוקים" מנצח ומקבל מקום כבוד בארגון לשימור תרבות הלא-אנושיים. וזה בהחלט פרס שרבים חושקים בו, אך רבים אחרים היו בוחרים לוותר עליו.
והשמות עומדים להיכרז ברמקולים עוד…בו נראה כמו זמן….אוי אנחנו עומדים לפספס את זה. הם מוכרזים ברגע זה!
…
" גונת'ן מק' פטריסיוס, דארק פייר, ג'מיניי מריוות'ר, אנני ווסט, ג'ן צ'ידיפ, אלני אבר נלני." השמות הראשונים הדהדו ברחבי בית הספר, משתיקים כל רחש, על התרוצצות קטנה של דפים על הנייר וכל זבוב שהחליט להתיישב על כתף ולפזר שם את צרכיו. ואז זה המשיך לחלק שנראה מוזר בהכרזה, אלא לא היו שמות שרבים הכירו: "אקסל," אפילו כשהכרוז אמר את זה הוא נשמע מבולבל במקצת, אך מי שראה את המורים בזווית עינו ראה חיוכים ערמומיים במיוחד שמעולם לא רימזו על דבר טוב, "ריי מאלני." עכשיו זה היה שם שיותר אנשים הכירו, אך בלבול מרשימת השמות המוזרה להפליא כולה בלבלה כמעט את כל שומעיה. כזה מבחר משונה לא נראה כבר שנים.
חלק התלהבו וכמה וכמה שמו שהופיעו שם, אך אדם אחד היה מאוכזב במיוחד ששמו לא היה ברשימה הנחשקת.
"לעזאזל! כמה אנשים בדיוק צריך לשחד כדי להגיע לרשימה הזו?!" שאל את עצמו סמי לובר. הוא עבר קשה כל כך בשביל אדונו, הרי היו תכניות לסדר, אנשים לאכזב, וכמובן לסיים כמה וכמה דברים שפתוחים כבר יותר מדי זמן. אבל בשביל זה הוא היה צריך להיות ברשימה הזו! ואיכשהו, אחרי שהוא ביזבז אלפים על המורים חסרי הפרוטה האלה כדי להיכנס לרשימה, מה הוא שומע? טוב זה לא משנה מה הוא שומע כי מה ששמע היה רק רשימה של חבורת מתבגרים פתטיים ואמוציונליים, מה שחשוב הוא מה שהוא לא שמע. את השם שלו!
"לובר אתה הבטחת לי. איך תשלם עכשיו?" שאל קול אדונו באזנו, ופעם הראשונה בחייו עדיין לא הייתה לו תשובה.
אבל רעיון נרקם בראשו….לשנייה אחת הוא חשב שאולי זה אכזרי מדי, אבל אז נזכר. הוא הרי סמי לובר! אכזר מדי הוא מושג שלא נמצא אצלו בלקסיקון.