על גדות נהר הנילוס, בעקבות הסימן.

המורה חילקה את האישורים לחצי מתלמידי הכיתה. "המצטיינים, שלי!" כפי שקראה להם המורה, ואני הייתי ביניהם. "בעוד חודש אנו נוסעים למצריים לחוויה לימודית בנושא היסטוריה, להביא אישורים, תעודות זהות ואת השאר אני אתן ברשימה בת כמה עמודים." קולה הצורמני הדהד באוזניי.
תנו לי להסביר למה בטיול הזה אנו נוסעים למצריים, בית ספר שלנו הוא לילדים עשירים ומחוננים יחסית, לכן בערך כל שנה מכיתה ו' נוסעים לאיזושהי מדינה בתקווה שזה גם יעזור לנו יותר. "אוף! המורה למה?" צווחה ג'ולי באימה. "אולי יש שם… עקרבים? קיץ עוד מעט!"
ג'ולי ישבה שורה מאחורי, לכן אל תתפלאו למה לפעמים אני חרש.
"ג'ולי, את לא באה." ניסיתי להסביר. "רק המצטיינים." ג'ולי זלזלה בזאת ומיהרה להראות לי את העבודה בחשבון שעשתה כרגע, נמאס לי אפילו לומר לה שהיא הגדירה את הפאי כמספר שלם ולא עשרוני.
"טובי, זה לא יפה. ג'ולי יכולה וכל תלמיד אחר רק עם ההורים." המורה אמרה. "אבל לכם, טובי, מותר בלי כי בית הספר ישגיח עליכם." בכל מקרה אני די התרגשתי למרות הכל, הרי אני נוסע עם שני החברים הטובים שלי וזה מה שחשוב. "ועכשיו שיעור היסטוריה על מצריים, שתלמדו משהו!" אז לפחות אתם יודעים מאיפה הכל התחיל כי מה שקרה חודש אחרי היה בלתי צפוי.