עלילותיהם של קיילי וקאל- מי מסתתר בחשיכה? | חלב ב'

קיילי, התגלמותו האנושית של הכאוס, של הרוע, היא מגנט של צרות ומריבות. אם בינתיים לא התחילה אחת, אז היא בוודאי תתחיל. היא מתקשה להסתדר בעולם בני האדם, אנשים לא מבינים אותה ומפחדים מנוכחותה, היא משדרת הילה שחורה ומקוללת לסביבה. היא מזהמת את העולם.

מהצד השני של המאזניים, ישנו את קאל, נער בלונדיני ויפה טוהר אשר בתוכו שוכן השלום והטוב. מטבעו להסדיר דברים לקודמם, לפתור מריבות, בעיות ולגשר בין אנשים. תפקידו במובן מסוים הוא לרסן את קיילי ולנקות אחרי הבלאגן שהיא משאירה אחריה.

אם חשבתם שכאשר ייפגשו תחל מלחמה, טעיתם. קורה בין השניים משהו אחר, משהו קסום, משהו שאיש לא היה מעלה על דעתו.

עלילותיהם של קיילי וקאל מגולל אחר סיפורים קצרים וחוויות מחייהם של השניים. יחד, הם יכירו אחד את השני, ילמדו תובנות ולקחים ויחוו קונפליקטים שמעולם לא חשבו שיחוו.

—————
פרק 4 – מי מסתתר בחשיכה? | חלק ב'
—
קאל נאלץ לעזוב את מייק בקצה הסמטה. כל אחד מהם פנה לכיוון הנגדי, וקאל ידע שעליו לחזור לקיילי, ומייק, לחייו שלו. עכשיו גורלו של מייק נמצא בידיו שלו, עכשיו זה המסע שלו ועל קאל לעזוב אותו במנוחה. הוא לא יכול היה להכחיש שמייק הוא נער מקסים והוא לא הצטער על שום נשיקה. ליבו שייך היה רק לקיילי- כך הגורל קבע- אבל היה משהו חדש, משהו מיוחד בלהתנשק עם מישהו מהמין הזהה לשלך. זאת בנוסף למייק שהיה חמוד כל כך, ומלא ברבדים ותכונות מיוחדות שתמיד ניסה להסתיר מפני כולם.

הם החזיקו ידיים לאורך הסמטה, דיברו קצת- קאל בעיקר ניסה לגרום למייק לספר על עצמו מכיוון שלקאל לא היה דבר לספר לו. קאל לא היה תלמיד רגיל כמו מייק, קאל לא היה תלמיד כלל. הוא וקיילי נדדו לאן שהגורל לקח אותם. יהיה מוזר וכמעט בלתי אפשרי להסביר למייק מי הוא בדיוק ומה הוא עושה בחיים- וגם העובדה שיש לו כבר בת זוג הייתה אולי קשה ולא נעימה להסברה. הם נופפו לשלום, ומעט לאחר שהתרחקו זה מזה קאל הסתובב וצעק לעבר מייק "בהצלחה!". מייק שמע אותו- זו הייתה הקלה- הוא הסתובב ונופף לו שוב פעם. והפעם, חיוך הבזיק על פניו של מייק, כאות תודה. קאל לא היה בטוח אם מייק הבין בדיוק מהאימרה הזאת שהם לא הולכים להתראות שוב, אבל תקווה הייתה דבר שהוא דגל בה. אז הוא קיווה שמייק הבין שהוא לא עומד להישאר, ושזו הייתה אימרת עידוד להמשך כי קאל לא יהיה איתו יותר. הוא צפה בגבו של מייק עד שנעלם בחשכה ורק אז המשיך ללכת לכיוון האכסנייה שהוא וקיילי ישנו בה.
תמיד ליוותה אותו המחשבה המטרידה של מה יקרה כשייגמר להם הכסף? כשלא יהיה להם מה לאכול ואיפה לישון? אבל המצב הזה כבר שנים לא קרה. הם מעולם לא הגיעו למחסור בכסף. קאל שיער השערות מאיפה מתמלא להם כל פעם המלאי, אבל גם אם שיער נכון, לא רצה להעלות את הנושא ולהיות באמת מודע אליו. השתיקה היא גם פשע, אבל הוא ניסה להימנע מהמודעות- שהיא פשע גדול הרבה יותר. הוא נאלץ להודות- בתוך עצמו, לא בפני קיילי- שלפעמים מעשים שעושים כדי לשרוד אך נחשבים לפשעים, נחוצים. הם לא היו שורדים עד עכשיו בלי קיילי, והיא הפושעת מביניהם.

תוך דקות בודדות הגיע קאל אל הדלת הראשית של האכסנייה, כל שהיה עליו לעשות זה להקיף את הבניין מכיוון שהסמטה הייתה מאחוריו. הוא הראה לשומר בבקתה את כרטיס החדר וזה פתח לו את השער בפתיחת מנעול ומקבע ברצפה. קאל חייך לעברו והניד את ראשו כאות תודה. אנשים שעבדו בשעות כאלה מאוחרות לבדם בחושך, היו האנשים הכי מדהימים שיש. הם מסוג האנשים שדאגתם לאחר נמצאת במקום מעל לנוחיותם.

הלובי היה מואר באור מעומעם כיאה לשעת לילה מאוחרת ודלפק הקבלה היה חשוך- אכסניות לא קיבלו אורחים בשעות לילה כאלה. קאל הרגיש כמו בסרט אימה. פינות המסדרונות היו חשוכות והוא פחד מזה. חושך וחוסר הידיעה במה קורה בפנים הלחיצה אותו. מה קורה בפינות האלה? מי מסתתר שם? אלה תמיד מחשבות שהתרוצצו בראשו והפריעו למנוחתו. הוא ידע שאין שם שום דבר, אבל הפחד תמיד מנע ממנו ללכת למקומות החשוכים ולהוכיח לעצמו שאין בהם שום דבר מסוכן. קיילי הייתה עושה את זה בלי בעיה. קאל רק קיווה שהמעלית תגיע כמה שיותר מהר. סצנות זוועה תמיד רצו במוחו כמו סרט.

האור במעלית ניחם אותו, הוא נשם לרווחה עד שהגיע למסדרון החשוך של הקומה החמישית. הוא התקבע עם מבטו על דלת חדרם והלך לשם במהירות, ניסה למנוע קשר עין עם המקומות החשוכים שסובבו אותו.
כשהכניס את המפתח למנעול המגנטי נורה אדומה הופיעה. המפתח לא עבר. הוא התחיל להזיע וידיו החלו לרעוד. החשיכה אפפה אותו, סגרה עליו. הוא הוציא את המפתח בידיים רועדות ולקח זמן עד שהצליח להכניס אותו בדיוק למקום הנכון. הפעם הוא לחץ- אולי הכרטיס היה צריך להיכנס יותר טוב. נורה ירוקה הופיעה, נשמע צליל לחיצה וקאל לחץ על הידית וברח לחדר, כשהוא דואג לנעול טוב- טוב את הדלת מאחוריו.
הוא שמח לראות שקיילי לא החליטה לקום כשלא היה ולסגור את האור שהשאירו במקלחת. היא אהבה לישון בחשיכה מוחלטת, והוא לא הצליח להירדם כך. בהתחלה הם החליטו להשאיר תמיד מקור אור קטן איפה שישנו וקיילי באמת הצליחה לישון כך. אבל, לאחר כמה לילות, היא החליטה לקום באמצע הלילה ולכבות את האור הקטן במחשבה שקאל לא יקום מזה. אבל קאל הרגיש תמיד כשהיה חשוך מידי, גם תוך כדי שינה והוא תמיד התעורר לחשיכה מוחלטת ובמישושים רועדים הצליח להחזיר את האור. לאחרונה נראה שקיילי התרגלה לזה שוב והוא קיווה שזה ישאר כך.
הוא הסיר את צעיפו הצבעוני מצווארו ותלה אותו על המתלה שעל הדלת איפה שגם קיילי תלתה את שלה כשהגיעו לכאן. אבל הצעיף האפור שלה לא היה שם וקאל לא ראה אותו בשום מקום באזור הדלת אם במקרה חשב שנפל. אבל קיילי הייתה עוד במיטה, הוא ראה שיש מישהו ישן מתחת לשמיכה. אז למה שהצעיף שלה יהיה חסר?

רוח מקפיאה נכנסה דרך החלון הפתוח בצד של קיילי, וקאל, בצעדים קטנים ובשקט מופתי סגר אותו, מאזן את הטמפ' בחדר. הצד שלה היה חשוך יותר מכיוון שהייתה רחוקה יותר מהמקלחת, וקאל יצא ממנו כמה שיותר מהר וכמה שיותר בשקט. הוא הסתובב בחזרה לצד שמאל של המיטה, התיישב, פשט את הסווצארט הכחול מעליו, חשף בזאת את החולצה הלבנה שמתחת ונשכב על המיטה לצד קיילי הישנה. כשהביט על הפינה מול קיילי הסית את עיניו מיד אל האור במקלחת. לפחות היא הייתה מסוגלת לישון ליד הפינות המפחידות והצללים, לפחות היא הייתה האמיצה יותר מביניהם.
קיילי נבלעה לגמרי מתחת לשמיכה הפוך הלבנה, כנראה שרצתה להירדם בחשיכה מוחלטת. אבל קאל רצה לראות אותה, קאל רצה לראות את האהבה הכי גדולה שלו ולהבטיח לה שאין שום בן או שום בן אדם שיאהב יותר ממנה. הוא היה צריך לומר את זה, הוא היה צריך להוכיח לעצמו שזה נכון. ולהבטיח לה. הוא פשוט היה צריך לומר את זה בקול רם, גם אם היא תישן.
הוא הסיט מעט את השמיכה מראשה וקם בבת אחת מרוב מבהלה. קיילי לא הייתה מתחת לשמיכה, זו הייתה כרית. הוא העיף את כל השמיכה במהירות וראה שמדובר בשתי כריות ארוכות שדימו גודל של אדם ישן. "קיילי?" הוא שאל את האוויר. זה הסביר למה הצעיף שלה לא פה, היא נעלמה. "קיילי!" הוא לבש מהר את הסווצארט מחדש, נעל נעליים וליפף את הצעיף סביב צווארו. הוא בא לצאת מהדלת ולחפש אותה בחשיכת האכסנייה, אבל ברגע שידו נגעה בידית הוא שמע מנוע של אופנוע לא רחוק מחלון הבניין. "אוי לא, " הוא אמר לעצמו תוך כדי שרץ לחלון ופתח אותו אל הסמטה בה התנשק עם מייק. "קיילי!" צעק אל קירות הסמטה. הוא ראה בצד ימין, בסוף הסמטה, היכן שנפרד ממייק, פנסי אופנוע ועליו נערה בעלת שיער שחור וצעיף אפור. זו הייתה קיילי. אבל מאיפה האופנוע? לא היו להם רכבים. רק אז נזכר שקיילי היא בכל מקרה התגלמות הכאוס, שדברים רעים יקרו מטבעם, ושאחד הדברים שהיא הכי טובה בהם הוא לגנוב. "קיילי!" הוא צרח, אבל ידע שהיא כבר לא תשמע. ראשו נפל בין ידיו והוא ניסה לחשוב בהיגיון על הצעדים הבאים. מה יעשה? קיילי עכשיו יכולה ללכת לכל מקום בעולם כשבידה אופנוע ובידו כלום ושום דבר. זה לא היה מתוכנן, זה לא היה אמור לקרות. הוא לא הבין בכלל למה זה קרה, מה פתאום היא החליטה פשוט… לעזוב? הוא אמור להיות שם איתה, הוא אמור לעזור לה, הוא אמור למנוע ממנה לפגוע באחרים. מה יקרה עכשיו כשהיא תהיה לבד? העניינים יוכלו לצאת משליטה.