עכשיו כבר מאוחר מדי….

היא יושבת על הספסל הישן, ראשה נשען על ידה והיא מביטה ברחוב הריק בשעה זה של הלילה.
לפתע איש מסתורי, עטוי גלימה אפורה-ירקרקה עובר לפניה.
היא קמה לאט ובחנה את האיש: ראשו היה מכוסה בברדס תואם לגלימה ורק זוג עיניים לבנות קטנות נצצו מתוך הברדס, גופו הרזה שוטט במהירות בין הסמטאות החשוכות והוא מלמל לעצמו דברים לא מובנים, נעליו השחורות המבריקות לא התלכלכו והוא המשיך ללכת במהירות, מתעלם מהגשם הכבש שירד.
היא קמה הולכת אחריו בשקט מנסה להדביק את קצב צעדיו המהיר, מסוקרנת מתלבושתו המהודרת ומהופעתו.
לפתע הוא עוצר, דממה מקפיאת דם משתררת בחלל הוא מסתובב לאט ומסתכל לתוך עיניה.
היא, מובכת מזה שהוא גילה שהיא עקבה אחריו, מאפשרת לו להביט בה בחשדנות.
"שלום" הוא אומר, בקול עבה ועמוק.
"שש..ש.לום.." היא מגמגמת בביישנות.
"מה את עושה פה?, הוא שואל, מסתכל עליה בעיניים נוצצות.
"אה.. אני גרה פה" היא אומרת ומנסה להביט אל תוך עיניו המפחידות.
"באמת? לא קר לך? איפה את ישנה? מה עם ההורים שלך?" הוא הציף אותה ברצף שאלות בסקרנות.
"בוא" היא אמרה הובילה אותו לאחד מספסלי הרחוב וסיפרה לו בקצרה את סיפורה.
"בואי איתי" הוא אמר בסוף הסיפור.
"לאן?" היא שאלה, פחד התגנב לליבה.
"למעלה" הוא אמר והצביע בידו, העטויה כפפה אפורה אל השמיים.
הוא החזיק בידה, מגע ידו החמים הזכיר לה נשכחות.
לפתע היה פיצוץ, פיצוץ ענק, היא הצליחה לראות לשנייה את פניו והבינה הכל
לפתע היא הרגישה שהיא נמשכת למעלה
עכשיו כבר מאוחר מדי….