עיר הנידחים- פרק ג'

פרק ג׳
השעה הייתה שעת לילה, ויסמין ישבה ודפדפה ביומנה. היא העבירה את אצבעה על הציורים העדינים שלה ונאנחה. לא היה לה הרבה מה לעשות במשך היום, ולכן השקיעה הרבה שעות ביום לצייר במחברת. זאת הייתה הדרך שלה להביע את עצמה, וה״יומן״ המיוחד שלה.
היא הייתה כל כך שקועה בהתבוננות כך שלא שמה לב לאשת הזאב שעמדה ברחוב, והשקיפה על החדר. אבל כשהיא גמרה את כתיבתה, היא הביטה אל הנערה השנייה, שמשכה אותה במבטה הממושך. הוא היה גם מתגרה מעט, כאילו אמרה נראה אותך.
יסמין קמה ממקומה והביטה מסביבה. הכל היה שקט, והיא הבינה מזה שאולי הוריה יצאו. למקרה שלא, היא החליטה לצאת מהחלון, למרות שזה יהיה מסובך. מה שהיה לה ברור הוא שבניגוד לראף, היא לא בכושר הכי טוב.
הערפדית התיישבה על אדן החלון לכיוון הרחוב, והביטה על הנערה השנייה. כעבור כמה דקות, בהיסוס קל, היא הסתובבה עם גבה אליה ובזהירות רבה ירדה כך שרק ידיה החזיקו אותה. היא הביטה למטה, ליבה פועם בחזקה מהמרחק הרב שהיא צריכה לקפוץ. היא שחררה, נותנת לצווחה קטנה לצאת מפיה. כשנחתה ברחוב מעדה אבל אחרי שישרה את עצמה נשמה נשימה עמוקה כדי להרגיע את עצמה. זהו, הכל עבר.
יסמין שמעה צעדים מתקרבים והסתובבה לכיוון הקול. מולה עמדה אשת הזאב, שיערה השחור פזור על כתף אחת ועיניה השחורות שסקרו אותה כמו טרף. היא לבשה חולצת שלושת-רבע בצבע אפור כהה ומכנסיים אפורים שהגיעו קצת עד מתחת לברך. הבחורה הזאת הייתה מפחידה, ולכן יסמין בלעה את רוקה. היא תהתה אם עשתה את הבחירה הנכונה כשהחליטה לבוא לפה.
״אני לונה.״ אמרה לפתע הנערה, ״אם לא ניחשת, אני אשת זאב.״
״יסמין.״
היא הביטה בה לדקה ארוכה לפני ששאלה: ״את ערפדית, נכון?״
״כן.״ אמרה יסמין בשקט, מתביישת בעובדה.
״תנשכי אותי.״ לונה אמרה, מושיטה לה את מפרק ידה.
הנערה המבוהלת נרתעה במהירות. ״לא!״
״למה לא?״ אמרה השנייה. ״את ערפדית, ושותה דם. זה לא יפגע בך, ואני מבקשת ממך. אני לא אשתנה לערפדית זאב, ואת לא תתפסי. ברחתי מהבית, ולא יחפשו אותי. אז מה אכפת לך?״
״אני לא שותה דם בני אדם, וגם לא אנשי זאב או אנשי ערפד. את לא תצליחי לשכנע אותי.״
לונה גיחכה לעצמה. ״ידעתי שאת חלשלושית. לא נורא, אני אמצא מישהו אחר לעשות את זה. לא חסרים ערפדים צמאי דם, נכון?״ כשלא קיבלה תשובה המשיכה בחיוך. ״טוב, אני בינתיים אשאר פה. ככה לא יהיה קשה למצוא אותי.״
היא התיישבה על הרצפה הקרה, והנערה הערפדית הביטה בה בדאגה מעטה. ״למה ברחת מהבית?״
התשובה לא הגיעה מידית, אלא לאחר כחצי דקה. ״זה לא משנה.״
״זה כן משנה. אני אוכל לעזור לך. מה קרה?״
אשת הזאב המשיכה להישאר מסוגרת. ״את לא תוכלי לעזור לי. זה בעיה רק שלי.״
״מי אמר? חוץ מזה, תמיד להוציא עוזר.״
לונה הביטה בה בחשד, אבל לאחר עוד כדקה נאנחה. ״אני אספר לך, אבל רק בתנאי שתבטיחי שתמצאי מישהו…״
המילים נשארו באוויר, אך לאחר כמה שניות יסמין הנהנה קלות. הנערה השנייה נראתה מרוצה, וישרה את גבה על העמוד עליו נשענה. לאחר אנחה נוספת, הביטה בה והתחילה לדבר.

***

לונה הרימה את עיניה המבוהלות כלפי פרצופו של אביה. למען האמת, הוא היה פחות אביה. הוא היה יותר כמו המנהיג שלה, של אנשי הזאב.
״חסרת תועלת!״ ירק לכיוונה, ״אני לא יודע מה את בכלל עושה פה! כל מה שאת יודעת זה להרוס את הכל!״
היא ניסתה לעמוד בגבורה בהשפלה, אבל זה היה קשה. במיוחד כששאר בני משפחתה צפו בה בלי לעשות דבר.
סבסטיאן המשיך. ״אני שולח אותך ואת טים למשימה, ומה קורה בסוף? את חוזרת, ומספרת שהוא נלקח! והכי גרוע זאת העובדה שהוא כלוא עכשיו בעיר הנידחים!״
מבחוץ היא עמדה בקשיחות, אבל מבפנים הלב שלה תפס עוד ועוד חיצים, ודימם הרבה. היא תהתה אם הערפדים יוכלו להריח את זה מרחוק, כמו שיכלו להריח כל קורבן שנפצע. כשחשבה על זה, עברה בה צמרמורת קלה, אבל באותו זמן איחלה שבאמת ימצאו אותה. זה יהיה פחות סבל מהיחס הזה.
״אני לא יכול להאמין לזה! את נכשלת גם אתמול, גם שלשום וגם בשבוע שעבר. הכי גרוע זה שכל השכונה יודעת על זה. את לא יודעת כמה את מביכה אותי! מה יחשבו על אנשי הזאב עכשיו?״
לונה לא אמרה מילה- פשוט עמדה וספגה את החיצים שנורו. היא הייתה צריכה להיות גיבורה, רק כדי שלא תיראה יותר חלשה ושברירית. זה לא היה פותר שום דבר.
״לכי מפה, במהירות האפשרית. את מגעילה אותי, ואני לא יכול להבין איך את בכלל יכולה להיות קשורה אליי. תיעלמי מפה לפחות עד שאני אעזוב.״
היא לא זזה, אבל לאחר שאגה של ״ללללככככייייייי!!!!!!״ נעלמה מעיניו, ונכנסה לתוך חדרה.
מיד כשהגיעה, התנפלה על מיטתה והתחילה לבכות בשקט.

בפעם המי-יודע-כמה, לונה הייתה שבורה. ובפעם המי-יודע-כמה, היא שנאה את עצמה.
לונה ניגבה את דמעותיה, אלה שהוציאו את תסכולה. היא התהפכה לשכיבה על גבה, ונשמה נשימה עמוקה אבל רועדת. היא הפעילה בראשה תמיד את רגעי הצרחות של אביה, ומיד אחר כך את לקיחת אחיה. מקודם היה לה ברור שהיא לא האשימה, אבל עכשיו כבר לא הייתה בטוחה. זה היה קשור אליה מן הסתם, למרות שלא היה בטוח אם היא האחראית למריבה או הקורבן. כל דקה חולפת היא האמינה יותר ויותר שהיא האחראית, והשנאה לעצמה גדלה. כמה הייתה מאחלת שתקבל איזשהו עונש על זה? הרבה, והפעם זה לא השתנה, אבל היא התפללה שבאו להעניש אותה איכשהו. לצערה, זה לא קרה.
דבר אחד היה ברור- אם אין בה משהו רע, למה שכל כך ישנאו אותה? למה שטים יתחיל לצרוח עליה סתם באמצע הרחוב ללא סיבה טובה? כנראה להיות מוקף בי גרם לו סבל, וזה עצבן אותו. בסוף הוא הוציא הכל עליי.
לונה הבינה שלהישאר בחדרה לא יעזור. אם היא רוצה "לטפל" בעצמה היא צריכה למצוא ערפד, ובשביל זה היא צריכה לצאת החוצה.
בלילה ארגנה תיק קטן עם כל חפציה והתגנבה מחוץ לחדרה. למזלה לא נתקלה באף אחד, וכך הצליחה לצאת מביתה בלי בעיות מיותרות.
אחרי שהייתה כבר בחוץ התחילה בהליכה לכיוון העיר הקרובה, שם ידעה שתוכל למצוא את מבוקשה.
***
יסמין הביטה בלונה בהפתעה. "אח שלך נלקח לעיר הנידחים?"
פגיעה הופיעה בעיניה. "כן."
"למה?"
היא הסיטה את ראשה. "זה לא עניינך."
הערפדית השתתקה. אחרי שתיקה ארוכה אמרה: ״אני מצטערת.״
לונה החזירה את מבטה כלפיה. ״לך אין שום דבר להצטער עליו. זה הכל באשמתי.״
״למה את מתכוונת?״
אשת הזאב נעמדה. ״אני לא מאשימה אותו. זה הכל באשמתי. הכל.״
יסמין עדיין לא הבינה אותה. ״למה?״
לונה החזירה את מבטה לכיוון פרצופה. היא התלבטה קצרות, אבל בדיוק ברגע שהיה נדמה ליסמין שהיא תספר לה הכל, ראף הגיע. כמובן שהוא לא פספס את ההזדמנות להביט בארוסתו-לשעבר במבט מלוכלך. ״סידרתי את זה. בואי.״ הוא בכלל לא ניסה להסוות את השנאה בקולו.
"לאן?"
״נו באמת. אני יודע שאת לא הערפדית הכי חכמה פה, אבל לא חשבתי שאת ברמה של בני האדם.״
יסמין נהפכה לאדומה ופתחה את פיה, אבל באותו הרגע הערפד שם לב לדמות שעמדה קרוב, ליד פנס הרחוב. הוא התקרב אליה בצעדי איום ולא הסיט את מבטו ממנה. יחסית לכמות השנאה ששידר, לונה לא הראתה שום פחד. להפך, היא החזירה לו מבט מתגרה, כאומרת נראה אותך.
״מה את עושה פה?״
אשת הזאב צחקה צחוק קר. ״מחפשת ערפד שינשוך אותי.״
יסמין, שהביטה מהצד, ראתה את ההפתעה שהופיעה לשנייה על פרצופו. בכל זאת, הוא התגבר במהירות וחזר לקשיחות שלו. ״יש הרבה ערפדים רדודים שיסכימו לשתות את הדם שלך. לא יהיה לך קשה למצוא אותם.״
״יופי. איפה הם?״
ראף התקרב קרוב מאוד והחזיק את חולצתה באיום. ״אל תדברי אליי ככה. אני יודע שאת אשת זאב מטונפת, אבל אני הבן של אחד ממנהיגי הערפדים, אז אל תתעסקי איתי.״
זה כבר היה יותר מדי. "ראף!"
הערפד שחרר את אשת הזאב והסתובב, מבטו הרושף על יסמין. ״מה את עושה?" סינן.
"תפסיק כבר! אתה יותר מדי מגזים עכשיו."
הוא הביט בה בשנאה רבה כל כך שיסמין רצתה להסיט את מבטה, אבל היא לא וויתרה לעצמה. לבסוף לחש באיום: " אנחנו צריכים לעזוב. הלילה. מובן? לכי תארגני הכל.״
ראף הלך משם חזרה לכיוון ביתו, מסנן מבין שיניו מילים לא מובנות. ברגע שהיה רחוק מספיק לונה ניגשה אליה. ״תודה, אבל יכולתי להסתדר בעצמי."
"אני לא בטוחה בנוגע לזה."
"אני אומרת לך שאני חזקה בדיוק כמוהו, אם לא פחות. אני לא צריכה שתגני עליי."
הערפדית העבירה לה מבט מזלזל. "את לא מכירה אותו כמוני. הוא אחד מהערפדים היותר אלימים. אני אומרת לך שהוא לא היה משחרר אותך עד שהיית חלשה מספיק בשבילו."
לרגע הביטחון נעלם מעיניה, אבל הוא חזר כל כך מהר שיסמין כמעט לא שמה לב לשינוי בה. "אולי את מכירה אותו, אבל את לא מכירה אותי."
יסמין הביטה בה, משועשעת טיפה. "אני דווקא חושבת שכן. אתם די דומים, את יודעת?"
הפתעה הייתה ניכרת על פניה. "מה? איך?"
"בואי נראה. שניכם מרדנים, שניכם קשוחים, שניכם עומדים על שלכם… להמשיך?"
"לא. במקום זאת יש לי שאלה אלייך." עכשיו היה לה מבט נחוש. "למה הערפד הזה התכוון?"
״מתי?״
״בקטע עם אזור הערפדים."
יסמין היססה. "אני לא יודעת…"
"את חייבת לי. זוכרת? במחשבה שנייה…" עכשיו תחכום הופיע על פניה. "תגידי לי גם לאן אתם הולכים."
"אבל למה? זה שאלה בעד שאלה."
"הסיפור שלי היה אישי. זה שתי נקודות לפחות בשבילי. אם תתני לי את שתי התשובות, זה יהיה טיקו."
היא היססה שוב, אבל אחרי עוד כמה הפצרות ענתה ללונה. כשגמרה, לונה הייתה עם הרבה הפתעה. ״אתם הולכים לעיר הנידחים?״
הערפדית הצעירה הנהנה קלות, בחוסר ביטחון. כשהשנייה ראתה את זה, מבט נחישות עלה על פניה. ״אני באה אתכם.״
יסמין לא ידעה מאיפה בא כל הביטחון הזה באותו יום, אבל היא החליט לנצל את זה. ״לא. זה כבר מספיק.״ אמרה נחרצות.
״זה תלוי בי, ואני באה. מובן? לכי, תארגני הכל. אנחנו צריכים לעזוב. הלילה.״
אוח, השניים האלה בלתי נסבלים. יסמין חשבה לעצמה, אבל היא ידעה שאין טעם להתווכח עם אף אחד מהם. זה רק יהיה בזבוז זמן.
לכן נסגה על עקבותיה, והתחילה לטפס חזרה אל חדרה.

"סוף סוף," אמרה לונה כשיסמין יצאה מביתה. "חיכיתי שנים."
"אני לא מאמינה שאני עוזבת את הבית. עוזבת את אבא ואמא…" יסמין נשמה עמוק. "אבל זה שווה את זה. אני עוזרת לראף."
לונה גיחכה. "הבריון הזה? בשבילו את מוותרת על המשפחה שלך? לא נראה לי הוא שווה את זה. במיוחד לנוכח העובדה שהוא לגמרי מגעיל אלייך."
היא שתקה.
"למה את עושה את זה בשבילו?" המשיכה.
"אני… אין לי ברירה. הוא היה עושה את זה גם בלי שהייתי יודעת. בנס הוא גילה לי למה הוא החליט ללכת לשם."
נערת הזאב לא הייתה מסוגלת להאמין שהערפד הזה גילה את האמת האמיתית לארוסתו. ״יסמין, תקשיבי לי. אני אומרת לך את זה כחברה. כשתגיעו לעיר, תנסי להתרחק ממנו כמה שיותר. הוא לא טוב בשבילך.״
היא עדיין עמדה קרוב לפתח ביתה, מהססת. ״אבל… אני אגור איתו.״
״אז כשתהיי בסביבתו תתעלמי ממנו. זה לא יהיה קשה, בהתחשב בקשר שלכם.״
״אני לא יודעת.״
״את לא צריכה להחליט עכשיו,״ אמרה לונה, מורידה את רגלה מהקיר עליו נשענה. ״אבל אני מציעה לך להחליט בקרוב. חוץ מזה, אני חושבת שכדאי שנתחיל ללכת. ארוסך לשעבר בטח מחכה לנו. כלומר… לך.״ הוסיפה לאחר כמה שניות.
הערפדית הנהנה, והתחילה ללכת ביחד עם חברתה החדשה לכיוון ביתו של ראף. כשהן הגיעו לשם ראו אותו מחכה בחוסר סבלנות. "הגיע הזמן." נאנח כשראה אחת מהן, וכששם לב לשנייה עיניו השחורות בערו באש של שנאה. "למקרה שזה לא היה ברור מספיק, את צריכה לצאת מהעיר הזאת."
"אני הולכת מפה. ועוד דבר." חיוך מרושע עלה על פיה. "אין לך שום סמכות עליי, כי אבא שלך נידה אותך."
"תזהרי." הוא לחש והתקרב, "או שתצטערי על זה."
לונה הביטה לתוך עיניו ברוגע מוחלט. היא פגשה הרבה בריונים ברחוב, והייתה רגילה אליהם. חוץ מזה, היא ידעה כבר איך לטפל בהם. "אני לא מפחדת ממך." לחשה.
"טוב, שניכם." יסמין התקרבה, "אני חושבת שעדיף שנצא כבר."
"נצא?" ראף הסתובב בזעם. "אני מקווה מאוד שאת לא הולכת לצרף אותה אלינו."
לונה הביטה בה מהתנוחה שנמצאה בה. להפתעתה, היא ראתה נחישות, במקום החוסר ביטחון שהיה שם לפני זה. "אני באה איתך בהתנדבות, ויש לי זכות לצרף אותה אליי. זה לא חייב להיות קשור אלייך."
"בסדר, אבל רק בתנאי שתתרחק ממני." הוא החזיר את מבטו המלא-שנאה לאויבתו.
"זה לא כאילו שאני ארצה להתקרב אלייך, אבל מה שתגיד."
"יופי, בואו." אמרה יסמין, עם מבט שנראה ללונה מרוצה.
ראף קילל בשקט ומיהר להתרחק משם, משאיר את הבנות מאחור. כשהלך, הערפדית התקרבה עם חיוך. "אני חושבת שיותר כדאי שאת תתרחקי ממנו."
לונה גלגלה את עיניה. "מה שתגידי."
לזה היא קיבלה צחוק קל כתגובה. "אני תמיד צודקת, אה?"
"את טועה אם את חושבת שהחבר שלך יחכה לך."
יסמין צחקה שוב, וביחד הן התחילו בהליכה, משאירות את העבר מאחור.