עיר הנידחים- פרק ב'

פרק ב'
ראף הלך אחרי היצור, אבל מהר מאוד התגבר על פחדו. הוא התחיל להתעצבן מהעובדה שהוא נותן לעצמו להיות מובל, אבל לא היה לו מושג לאן היצור רצה ללכת. כמובן שזה גרם לו להרגיש חלש, והוא לא יכל לסבול את זה. ״עוד כמה זמן?״ שאל בכעס.
היצור חייך, חיוך שהבליט את ניביו. ״מה קרה? אתה מפחד?״
ראף הצליח לעקוף במהירות את היצור ולחסום אותו. ״אני לא מפחד. אבל אני מנחש שאתה תפחד כשאבא שלי יוודע שאתה סתם עיכבת אותי בחוץ, לקראת בוקר.״
הוא לא היה נראה מרוצה מיוחד, אבל הוא לא התעקש. ״בסדר, אני אגיד לך למה הבאתי אותך לפה. אבל קודם כל, אני רוצה שתנחש מה אני.״
עכשיו שכבר לא חשש, ראף זיהה במהירות את זנו. ״אתה ערפדזאב, נכון?״
ערפדי הזאב היו גזע משולב של ערפדים ואנשי זאב. הם היו הרבה יותר צעירים מאבותיהם, אבל גם הם חיו במשך כמה מאות שנים, אם לא יותר. הם גרו ביישובים נפרדים מבני האדם, בניגוד לערפדים, אבל בדומה לאנשי הזאב, ושמרו לעצמם.
״יפה.״ הוא אמר עם חיוך שהבליט את ניביו. ״ניחשת נכון על הפעם הראשונה. לא ציפיתי את זה ממך.״
ראף מלמל לעצמו כמה דברים לא נחמדים על ערפד הזאב, אבל הוא התעלם מזה והמשיך. ״טוב, עוד שאלה. איפה אני גר?״
״למה שאני אדע?״
הוא גלגל עיניים. ״אולי כי המוח שלך עובד?״ שאל, ובלחש הוסיף ״איכשהו.״
עיניו של ראף ירו גיצים. ״עזוב אותי מהמשחקים שלך.״
״אם לא תשתתף בהם תישרף בחוץ. רוצה?״
הוא היה נשמע רציני, וראף לא רצה לנסות ולראות אם הוא באמת ככה. לכן פשוט נאנח. ״אתה גר ב׳דרק הקדוש׳?״
״יפה…״ ערפד הזאב חייך, ״אתה יודע שדרק הוא זה שיצר את הזן שלנו?״
״לא אכפת לי. עכשיו, אתה מוכן להגיד מה לכל הרוחות אתה רוצה ממני?״
ערפד הזאב התעלם. ״הכל התחיל כשהוא ננשך על ידי זאב ונלקח למעבדה בתוך כלוב עם ערפדית. הוא היה בתהליכי שינוי וגם היא, אבל היא הייתה מוכנה לפניו. יום אחד תעבת הדם שלה השתלטה עליה והיא נשכה אותו בדרך שגם יהפוך לערפד. ככה, כשהשינוי נגמר, הוא הפך ל…״
״אתה מוכן להיות בשקט?!?״
״למה לי? אני יכול לקחת את כל הזמן שבעולם. גם אתה, אם לא היינו בחוץ.״
ראף דחף את היצור צמוד לקיר. ״אני רציני. אם לא תגיד לי, אני לא אהסס להשתמש באמצעים המתאימים.״ אמר באיום.
״בסדר, אני אגיד לך. כנראה זה לא היה לגמרי מטומטם לבחור בך למשימה הזאת.״ היצור אמר עם ניצוץ בעיניו.
הערפד שחרר אותו ונתן לו לנחות על הרצפה. ״איזו משימה?״
״את זה תגלה בהמשך.״ הוא אמר, וכשראה את פרצופו של יריבו חייך ברשע. ״או ש… במחשבה שנייה, אולי עכשיו, כי זה יהיה הרבה יותר משעשע.״
הנער העצבני קיווץ את אגרופיו. ״תגיד. לי. למה. אתה. מתכוון.״
הניצוץ בעיניו גבר, וזה לא מצא חן בעיני ראף. לאחר מספר שניות קם, ניער את בגדיו, וכשהסתכל לתוך עיניו חייך ברשע. ״אני רוצה שתלך לעיר הנידחים.״

הרחובות היו שקטים. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, אבל האור החזק עדיין לא יצא. יסמין הסתובבה וחיפשה את ראף, לפי מה שאמה הציעה לה. (או ליתר דיוק, התעקשה שתעשה) היא לא הייתה נלהבת, אבל וויתרה בסופו של דבר. שיערה החום נשאר במצב שהיה מקודם, אבל בגדיה השתנו מפיג׳מה לסוודר לבן עם ג׳ינס בהירים. היא סרקה את הרחוב, מצאה את הבית ודפקה על הדלת בשקט. מבוגר, בערך בגיל אביה, פתח את הדלת. יסמין לא זיהתה אותו, כי באירוסים שלה היא הייתה נבוכה מדי כדי להסתכל עליו- היא רק הביטה בראף. היא רצתה לדעת עם מי היא מתארסת (בניגוד לרצונה).
״כן?״ הוא שאל, לא מרוצה במיוחד מביקורה.
״אמ… באתי לבקר את ראף.״ לחייה האדימו במבוכה.
״הוא לא פה.״
היה לה לא נעים תחת מבטו. היא רק רצתה לברוח. ״אתה יודע איפה הוא?״
״למה שאני אדע? זה אחריות שלו מה הוא עושה. לי יש דברים יותר חשובים לטפל בהם.״
היא הייתה מופתעת, אבל עשתה כמיטב יכולתה להסתיר את זה. ״בסדר. תודה.״
יסמין הסתובבה חזרה לכיוון רחובות, ועברה ביניהם, מחפשת את ארוסה. (היה לה צמרמורת כשחשבה עליו ככה.) היא מצאה אותו עומד עם יצור מוזר, שהיה נראה כמו איש זאב עם ניבים. ישר היא הבינה שהוא ערפדזאב. היא התקרבה אליהם, ולמזלה הם לא שמו לב אליה. היא תהתה על מה הם מדברים, ובגלל שהסקרנות בערה בה עמדה בשקט בצד והקשיבה לשיחתם.
״…הולך לעיר הנידחים.״ ראף אמר.
״אם לא תלך אני אדאג שחבריי היקרים יהרגו את אבא שלך ואותך. מה עדיף לך?״
ראף מלמל כמה מילים לא מובנות, אבל מהחלקים שיסמין שמעה היא הבינה שכנראה הוא מקלל. ״אז אתה סוחט אותי?״
״לא, אני רק מבהיר לך מה כנראה יקרה אם לא תסכים.״
״בסדר, אבל איך אני אמור להגיע לשם?״
מרחוק היה אפשר לראות את חיוך היצור. ״זה אחריותך למצוא דרך.״
״אני יכול לבטל את הנישואים, אבל אז היא תצטרך לבוא איתי.״ יסמין שמה לב שהוא הזכיר אותה בגועל.
טוב, זה לא כאילו שאני לא שונאת אותו. חשבה לעצמה.
״אם זה המחיר, תצטרך לשלם אותו.״
ראף לא מחא, פשוט הביט בו בקור. ״בסדר. אני אעשה את זה.״
החיוך המכוער שוב עלה על פני ערפד הזאב. ״יפה… אני שמח שתפסת שכל.״ זה היה נראה כאילו הוא נהנה לרדת על ראף, אבל למען האמת, ליסמין לא היה אכפת… כמעט.
הוא קפץ מעל לגג חנות ורץ משם, משאיר אותה ואת ראף לבד. ראף מלמל משהו והתחיל לחזור לרחובות הריקים, כשיסמין יצאה ממחבואה. ״אתה לא הולך לצאת בלי להסביר לי למה אתה מתכוון.״
ראף נראה משועשע. ״המלאכית המושלמת צוטטה לנו?״
״אני… עזוב. אתה מוכן לענות לי?״ עכשיו היא כבר לא תבעה את התשובה.
״את מסמיקה, את מודעת לזה?״ חיוכו גדל, ועכשיו היה מפה לאוזן.
״אתה מוכן לעזוב אותי?״ יסמין קראה בעצבים. ״עכשיו תענה לי על השאלה!״
החיוך לא ירד מפרצופו. ״בסדר, מלאכית. תזכירי לי מה שאלת?״
היא נאנחה. מה יש לו? למה הוא נהנה כל כך לעצבן אותה? ״למה התכוונת… בנוגע למה שאמרת ליצור הזה?״
פניו של ראף הרצינו. הוא כבר לא התבדח יותר. ״עזבי אותי. זה לא עניינך.״
הוא דחף אותה הצידה ועבר, משאיר אותה מאחור. יסמין חיכתה כמה דקות עד שהיה ברור לה שהוא התרחק, ואז הלכה בעקבותיו. היא לא עמדה לוותר. היה ברור לה שמאיזשהי סיבה ראף רוצה ללכת לעיר הנידחים, ולקחת אותה איתו, והיא מאוד לא הייתה מעוניינת.
אבל איך היא תשיג אותו?
היא הייתה צריכה לחשוב על משהו.
עלה בראשה רעיון, אבל היא לא אהבה אותו. למרות זאת, יסמין הייתה נחושה לקבל תשובה מפורטת.
היא רצה, מנסה להיות כמה שיותר בשקט, כדי שראף לא יברח. ברגע שהגיעה החזיקה בידו וסובבה אותו. הוא הביט בידיהם השלובות והזעיף את פניו. ״מה את רוצה?״ שאל בחוסר סבלנות.
״תענה לי. אם לא…״ הערפדית היססה קלות לפני שהמשיכה, ״אני אדאג שנישאר בחוץ עד שהשמש תזרח.״
ראף הרים גבה בהפתעה וחייך. ״יפה… את כבר לא כל כך מלאכית, אה?״
״נו?״ שאלה בחוסר סבלנות.
הייתה עצירה קלה לפני שענה. ״אני בעד שנדבר במקום בטוח.״
״בסדר. אם אתה רוצה אתה יכול לבוא לבית שלי.״
הערפד הנהן. ״טוב.״ הוא פנה לכיוון ביתה והוביל את הדרך. יסמין הייתה מופתעת שרק אחרי פעם אחת ידע את הדרך מושלם. אפילו יותר מזה- הוא הלך בדרך יותר קצרה מהדרך בה היא הלכה כל פעם מחדש. כנראה ידע על הרחובות מהציד שלו. עברה בה צמרמורת כשחשבה על זה.
כמובן שהגיעו במהירות ליעדם. ראף עצר בצד ונתן לה להיכנס ראשונה, הוא אחריה. הם נכנסו לחדרה הקטן והשקט והתיישבו אחד מול השנייה- הוא על הכיסא והיא על המיטה ליד החלון. היא סגרה את הוילון הקטן, מרגישה את מבטו עליה. מיד כשגמרה יסמין העבירה את מבטה אליו- הנער שגדול ממנה בכמה מאות שנים, אבל בשנות בני אדם רק בשנתיים. הוא מבוגר חוקי עכשיו, והיא עוד פחות מכמה מאות שנה. זה לא עודד אותה.
״לוציפר?״
לקח לה כמה שניות להבין שהוא מדבר אליה. ״למה קראת לי לוציפר?״
״או, סתם. זה בכלל לא קשור לזה שגם הוא היה מלאך, עד שנפל לפה והשתנה לשטן.״
״אתה אומר שאני הופכת לשטן?״
״את יכולה עוד להשתפר.״
אוך, שוב אותו חיוך. ״בסדר, אז מה עשית עם ערפד הזאב?״
״את באמת רוצה לדעת?״
יסמין הנהנה בנחישות. זה היה קשור אליה, והיא לא עמדה לוותר.
״טוב, אז ככה…״

ראף ידע שיסמין לא תוותר עד שתשמע את האמת, אבל הוא גם ידע שהוא לא רוצה שהיא תחטט לו בחיים. לכן לקח את הפתרון היחיד, שלמזלו היה גם די פשוט- לשקר.
״הוא שליח של ערפדי הזאב. הם רוצים להיפגש איתי כדי שאני אעביר את המסר שלהם לאבא שלי.״
"אבל למה דווקא בעיר הנידחים?"
"משם המנהיג שלהם פועל." ענה.
"אז הוא גר שם?"
ראף הנהן. "כן."
"ולמה השליח שלהם איים עלייך?" שאלה.
"הפגישה היא מאוד חשובה, וכשהודעתי להם שאני לא יכול לבוא הוא איים עליי." המילים עכשיו יצאו מפיו בשטף.
"אבל זה לא קצת מוגזם ו…מרושע?"
צחוקו נשמע ברחבי החדר. "לוציפר, מצטער לבשר לך, אבל את קצת מגזימה. אפשר להגיד את זה על כל דבר. מה, זה שאנחנו צדים בני אדם זה מרושע?"
הוא חיכה כמה דקות לתשובה, אבל כשלא קיבל אחת קם ממקומו. "את רוצה עוד משהו? כי אני אשמח ללכת עכשיו, אם לא אכפת לך."
היא הנהנה באישור, למרות שנראתה טיפה מנותקת. "בסדר."
ראף הסתובב כך עם גבו כלפיה והלך משם. הוא גמר את החלק הקל, אבל עכשיו החלק הקשה.
הנער הנחוש חיפש במבטו דמות מוכרת אחרת, וחייך ברשע כשמצא אותה. הוא התקרב והתיישב ממולה. הוא חיכה כמה שניות כדי שרוברט ישים לב אליו לפני ששאל את שאלתו. ״תגיד, יש לך פה יין לבן?״
המבוגר צחק. ״בן, מה אתה עושה פה?״
ראף נרתע. זה היה מוזר לו שנקרא בשם החיבה ׳בן׳ על ידי זר (יחסית). ״אה… יסמין הזמינה אותי לפה.״ מלמל. הוא היה צריך להמציא משהו כדי שלא ידע, כי תכנן לספר לו בזמן אחר. זה לא שקר, הרי היא באמת הזמינה אותו, גם אם זה לא כמו שזה נשמע.
״יפה. ״ לרגע עיניו נראו כמו של אבא מלא גאווה, לא כמו מנהיג מרכזי בערפדים. חלש חשב לעצמו הערפד הצעיר. אהבה סתם מחלישה אותך. הוא תהה איך רוברט בכלל נבחר להנהיג. אבל זה לא מפתיע. הרי הוא אבא של לוציפר.
קול מלא נחת העיר אותו מהרהוריו. ״אני שמח שאתם נהנים בחברה של אחד את השנייה, כי אתם צריכים להכיר יותר טוב, נכון?״
ראף הנהן, למרות שידע שדבריו רחוקים מהאמת. אם היה אומר את מחשבותיו בקול, רוברט היה מגלה שלא באמת אכפת לו מיסמין. או מהאירוסים בכלל, אם לומר את האמת.
"טוב, אני לא אעכב אותך. אני מניח שאתה רוצה לחזור הביתה?"
"כן. רק לפני זה, אני רוצה לשאול אותך משהו."
אחרי שראה שהוא הנהן בקשב, המשיך. "אני רוצה שנעשה אסיפה בקרוב. אני, אתה ומרכוס. זה קשור לחתונה."
"בסדר. מתי?"
ראף נאנח, יודע שהוא עכשיו מכניס את עצמו ללוע הארי. או ליתר דיוק, לוע הערפדים. הוא נשם עמוק, והביט ישר לתוך עיניי האיש ממולו.
"הלילה."