עיניים אדומות, כנפיים לבנות- תחילתו של הסוף (1)

"היי," אמר באדישות, בלי רגש.
"היי." השבתי לו. הירח מעלינו היה עגול ואלפי כוכבים מסביבו. "זה מתחיל? כלומר, אתה מרגיש את השינוי פועם בך?" הוא אחז בחולצתו, היכן שממוקם הלב ונשך בשפתיו בריכוז. זיעה נטפה ממצחו כשהוא ניסה להיאבק בזה.
"כן, וזה קשה. אני לא רוצה להשתנות." הוא חרק בשיניו.
"השלב הראשון תמיד קשה." אמרתי לו. נעלמתי והופעתי שוב לצידו. כנפיי רפרפו מאחוריי והקיפו את שנינו. "אבל אל תילחם בזה, אחר כך זה נהפך קל יותר." עיניי האדומות הבזיקו לעברו בשכנוע.
"אם לא ארפה אמות, נכון?" הוא שאל למרות שידע את התשובה. חולצתו התחילה להתמלא בדם באזור גבו. הוא צרח מכאב ודם ניתז מפיו. הנער כרע על ברכיו, נאנק. "תגרמי לזה להפסיק! בבקשה!" הוא התחנן.
"אני לא יכולה לעשות זאת," עניתי לו בכנות. "אתה צריך להשלים עם מי שאתה; ודרך אגב," הוספתי. "נותרו לך עוד שלושים שניות. עיניו נפערו והוא התנשם בכבדות. "בסדר בסדר! אני רוצה! אני מסכים רק תפסיקי את זה!" חייכתי בתמימות והסרתי את חולצתו מעליו. "מה את עושה?!" הצטעק. "תירגע," לחשתי ברוגע. "זה יקל עלייך את הכאב." הנחתי את ידיי על בליטות גבו. הן התחילו לזרוח באור לבן וקצוות שחורות החלו לצאת החוצה. "תירגע, ככל שאתה לחוץ יותר, ככה זה יכאב יותר." דמו התערבב בידיי וכנפיי התקרבו מעט כדי לטעות. תשוקה הציפה אותי.
"הכנפיים שלך יהיו חלק ממך, במלוא מובן המילה. אנוש לא יוכל לראות אותן אך כל אדם בעל ראיה או כוחות יוכל לזהות אותן." הן צמחו עוד קצת וצבען הבריק. "הן יוכלו לחוש כל דבר. להריח. לזוז. יהיו להן חיים משלהן, אך אם לא תשלוט בהן – הם ישמידו אותך." הוא זעק בפעם האחרונה וידיו ריחפו לצדדים. כנפיים שחורות וטהורות בקעו בגבו. הוא רפרף בהן פעם אחת וחזר אל הקרקע. גופו עדיין לא חש בשינוי , אך הוא יתחיל לגמרי בקרוב; והדבר הראשון שישתנה זה צבען הכחול של עיניו.
"איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו, מסתובבת סביבו, בוחנת. "הכל קצת… מעורפל. אני רואה פתאום הכל כל כך ברור… כל כך צלול. העיניים שלך, הן אדומות." הוא התקרב אליי ובחן את פניי מקרוב. "באיזה צבע הן היו לפני?" שאלתי בהתעניינות. אחרי כל כך הרבה זמן כבר שחכתי את צורתי האנושית. העבר שלי…
"חום בהיר מבריק. נוצץ באור השמש. שונה לגמרי מצבען הנוכחי." הוא השיב ברכות. התרחקתי ממנו בשקט. "תרד למטה לנוח, גופך עדיין מרגיש אנושי, כך שלא תהיה לך בעיה לישון." אמרתי לו וליטפתי את שערי הארוך בהיסח-דעת. הוא רצה לומר משהו אך שתק ועשה כפי שאמרתי לו. 'אין טעם להיקשר לאיש,' חשבתי והמשכתי להביט באופל ששרר בכל. 'הם תמיד מתים בסוף. איש אינו שורד את התהליך.'
זו היתה המחשבה האחרונה שלי באותו יום. שום דבר לא הכין אותי למה שעוד יבוא…