עיניים אדומות, כנפיים לבנות- תחילתו של הסוף (3)

כשקמתי בבוקר של אותו יום אפור ראיתי אותו ניצב מולי. הוא עמד זקוף, פניו ובגדיו נקיים וכנפיו השחורות היו פרוסות מאחוריו לרווחה. מצמצתי כמה פעמים ושפשפתי את עיני. "לא יכול להיות…" מלמלתי בשקט. התקרבתי עליו ושלחתי את ידי קדימה, מלטפת את פניו. עורו עדיין היה רך וטרי, אך בעוד יום הוא ישתנה ויהיה נוקשה כמו שלי.
"איך אתה מרגיש?" הוא הפנה את מבטו אליי, כאילו עד עכשיו רק עמד שם, לא מודע למעשיו. "כאילו הנצח סובב אותי." צחקתי למשמע תשובתו האמתית. "כאילו כל תנועה שאני עושה מבליחה גם במקום אחר. כאילו גופי נקרע לשניים והוא שכוב מדמם במקום כלשהו." צחוקי דעך.
"זה בגלל השינוי. בקרוב אתה תתרגל לתחושת הריקנות שתהיה בך." הסתובבתי לאחור והתחלתי ללכת לעבר חומת הביצורים הגבוה. אני זוכרת את היום שבו החומה הזו נבנתה. כה נפוחי גאווה היו האנשים בזמנו. החומה הזו היתה שיא תפארתם.
עד המלחמה השחורה.
כשאנשי המסכות פרצו לשטח שבו גבלה החומה היא היתה הדבר היחיד שהאנשים ניסו להגן עליו. היא העניקה להם את מעט הביטחון שיכלו לקנות לעצמם בתור פשוטי עם והיא היתה הניצולה היחידה לאחר הקרב הארוך.
לדורות עוד ייזכרו איך הם נלחמו בגבורה למען ביתם, ואיך מתו למען ביתם.
בדיוק כמו אליס, חשבתי. ניצוץ קל של שנאה החל לבעבע בתוכי לזיכרון השם. אליס היתה אחת שכולם אהבו והעריצו, שאנשים היו עושים הכל רק כדי להביט בה. אליס, האלה הלבנה; ותראו איפה היא עכשיו.
"יש לי שאלה," אמר הנער בקולו הזר. הסתובבתי לעברו. "העורב שהביא אותי לכאן, האם הוא סיפר לך דברים עליי?" אני לא בטוחה אם קולו היה ספקני או מהוסס, ואם כן אז באיזו מידה ולמה. אני מניחה ששנים של בדידות וריחוק אך השכיחו את החברה ממני. "אילו פרטים אתה רוצה לדעת?" השבתי לו. העורב אכן סיפר דבר מה לגביו, כמו שעשה לגבי האנשים הקודמים ששלח. הוא תמיד טוען שמחובתו לדעת הכל על כל אדם שנכנס לכאן. (" איני רוצה שאדם ימות תחת חסותך ולא ידעו את שמו וזהותו.")
הוא פתח את פיו אך הקדמתי אותו. "שמך הוא אריאס מגור, בנם של הלוחמים מבית מאייש והראשון לצאצאם. נראה שהורייך התמודדו עם החלטה קשה אם לבסוף נכנעו והקריבו אותך למקדשי." אנחה קלה בקעה מפי. הם תמיד שואלים על העבר שלהם. הם תמיד מתים, אז למה הוא לא? מה העורב הסתיר?
"האמת שרציתי לשאול משהו אחר. האם… האם הוא סיפר משהו על אישה בעלת שיער אדמוני ועיניים ירוקות?" פערתי את עיני. הוא לא אמור לזכור דבר מרגע שהגיע לכאן, במיוחד עם הוא שורד את שלבי השינוי.
לקחתי צעד אחורה. "מי אתה?" הוא הביט בי בבלבול אך עיניו כאילו עברו דרכי. "מי אתה?!" שאלתי שנית.
כנפיו רפרפו מאחוריו לכמה רגעים ואז נעלמו. "זה משנה?" עיניי הבזיקו. "זה תמיד משנה."
הוא פתח את פיו וסגר, וחזר על הפעולה הזו כמה פעמים עד שדיבר. "אריאס מגור, בנם של הלוחמים מבית מאייש, לוכדי הדרקונים." הלם רגעי תקף אותי. אליס קראה לזה פעם "להחסיר פעימה."
"אמרת שכולם מתים. הם מתים כי אין להם מישהו שחשוב להם, כי הם רוצחים, כי כבר אין להם לב, אך כשיש לך סיבה להמשיך לחיות, זה מציל אותך ממקומות כאלה." הוא הסיר את חולצתו בעדינות והראה לי את המקום בו אמור להיות ליבו. החתך הרחב שלרוב מכסה את המקום היה סנטימטרים ספורים ליד. הוא החזיר את חולצתו במבוכה.
"כשאני הוגלתי למקום הזה הרגשתי בדיוק כמוך, בהתחלה. תחושת בגידה החילה להתפשט בליבי. ימים ולילות הייתי צועקת לעזרה, אך הבנתי לבסוף שאין איש במקום הזה, שננטשתי. העורב השחור לא בא לקראתי כמו שהוא בא לאחרים. אני הייתי מקרה מיוחד." קולי היה מריר יותר מאי פעם. "אתה אולי חושב שאם יש לך סיבה להישאר חי אז זה ישאיר את ליבך פועם, אך אתה עוד תגיע למצב שבו אתה תזעק לרחמים והדבר הראשון שתרצה לאבד יהיה ליבך."
"וליבך? האם את איבדת אותו?" צחוק עצוב נפלט מפי. "מדוע אתה חושב שאני עוד פה? מדוע אתה חושב שאמרתי שאני מיוחדת? היא לא רק הגלתה אותי, אלא גם קיללה אותי לא למות. אך לא עוד, ככל שהיא נחלשת כך כוחי גובר. בקרוב אוכל לצאת מכאן וליותר מכמה דקות." הגענו לנקודת ההתחלה, איכן שעזרתי לכנפיו לפרוץ החוצה. הוא בהחלט לומד מהר ויודע להשתמש בהם בתבונה. בקרוב הוא יוכל לשלוט בהם כך שהיו כשירות לתעופה מלאה.
"היא? על מי את מדברת?" פרסתי את כנפיי השחורות והברשתי את נוצותיי בעדינות. הן עטפו אותי מצדיי כמעיל חם. "הו, אתה עוד תכיר אותה היטב…"