עיירת העוני – פרק הבכורה

קאיה נכנסה לפונדק הקטן העשוי עץ. ריח זיעה ותבשילים עלה באפה והיא החמיצה פנים.
אנשים אכלו סביב שולחנות עגולים, צפו ברקדניות הרוקדות מסביב לחדר, המלצרים זעופי הפנים הסתובבו בחדר ובידיהם צלחות גדושות אוכל ואישה נמוכת קומה עמדה על שרפרף בבר העץ החום והגדול, מדברת עם לקוח ונותנת לו כוס זכוכית גדולה מלאה בנוזל בצבע ענברי.
קאיה הורידה את ברדסה השחור וסגרה את הדלת אחריה מתמלאת בחום העוטף של הפונדק.
בחוץ, הגשם הולם על חלונות הזכוכית הרעועים של הפונדק ומידי פעם רעם מתגלגל וברק כחול מבהיק נראה בשמיים.
היא החלה ללכת אל עבר האישה כי חשבה שתוכל לעזור לה ולהשכיר לה חדר.
'אם יש חדר במקום המעופש הזה.' חשבה בלגלוג.
"שלום." אמרה קאיה וניסתה להראות הכי נחמדה שאפשר. היא חייכה חיוך גדול אל עבר האישה נמוכת הקומה וסקרה אותה. שיערה האדמוני היה אסוף לפקעת שעוטפת אותה רשת שחורה, על אפה הארוך והנשרי היתה שומה גדולה וחומה, סנטרה היה מוצק וגדול והיא לבשה שמלה ורודה וסינר לבן עליה.
"כן כן, מה את רוצה?" שאלה בעצבנות האישה וניגבה את כוסו של האיש שישב לצדה של קאיה. נדף ממנו ריח של אלכוהול וקיא וקאיה התרחקה ממנו קלות.
"אוכל להשכיר מכם חדר?" שאלה.
"אנחנו לא משכירים!" זעפה האישה, "המגורים הם רק לעובדים."
קאיה נאנחה והוציאה שק מלא מטבעות זהב חדשים ונוצצים.
"עד כמה שזה מפתה, לא!" התיזה עליה הברמנית. "עכשיו או שתזמיני משהו או שתלכי!"
קאיה הסתובבה ופנתה ללכת.
רקדנית בעלת חצאית ארוכה וחומה וחולצה חומה דומה נתקעה בה כאשר הסתכלה על בחור נאה ולא ראתה לאן הולכת.
"תיזהרי!" נזפה ברקדנית שנפלה על הרצפה הקשה.
החלה הרקדנית לבכות והצביעה על קרסולה העקום בצורה לא נכונה לגוף.
"זוזו, זוזו!" נשמע קולה של הברמנית מהקהל הצפוף עד שהופיעה לצד הרקדנית.
"איילין! את בסדר?" שאלה הברמנית בצורה חמימה ונוחה וליטפה את שיערה החום גולש של הרקדנית ששמה איילין.
"הקרסול שלי!" פלטה אנקת כאב.
"מי עשה זאת?" שאלה בקול רם.
"היא!" הצביעה איילין על קאיה אצבע מאשימה.
"אני? היא נתקלה בי! אתם כולכם חולי נפש!" אמרה קאיה וניסתה להידחק בין האנשים אל עבר היציאה.
"איילין לא יכולה לרקוד, אז את תהיי רקדנית במקומה עד שתוכל לדרוך על רגלה. זה עונש מספיק מספק וטוב!" אמרה הברמנית.
"קרוסה, תוכלי ללוות אותי לחדרי?" שאלה איילין את הברמנית ששמה קרוסה.
"כמובן יקירתי!" אמרה קרוסה ותמכה באיילין עד שהגיעו לדלת חומה מאחורי הבר והן נעלמו לעין.
"מה עשית?" זעמו עליה הסועדים בפונדק.
"הירגעו!" קול נשי נשמע מאחורי קאיה. היא הסתובבה וגילתה אישה בשנות העשרים לחייה, בעלת שיער גולש שחור, יניים תכולות כקרח וגוון עור חיוור. שפתיה היו אדומות ומלאות, הם בלטו על גוון העור החיוור.
"איילין הסתכלה על בחור אחד, שלום ג'ונסון," ג'ונסון הנאה חייך. כנראה בו איילין נעצה מבטים, "ולא ראתה לאן הלכה, היא נתקלה בנערה המסכנה פה והאשימה אותה!"
קאיה היתה המומה.
אף אחד לא קרא לה מסכנה, אף פעם. וגם היא היתה המומה מהשכנוע שבקולה של האישה.
"ת… תודה." הודתה לה.
"אין צורך להודות לי, קדימה, אני אראה לך את חדרך. אגב, שמי הוא סלטרה." אמרה והובילה את קאיה אל עבר אחורי הבר, ומשם אל הדלת החומה שממנה הלכו איילין וקרוסה.
"אז… זוהי עבודתך?" שאלה קאיה את סלטרה.
"כן! אני מלצרית ומידי פעם רקדנית מחליפה." אמרה ונסתה להוריד למטה את השמל השחורה הקצרצרה בעלת הסינר הלבן. "השמלה הזאת ממש לא נוחה!" מחתה סלטרה.
קאיה צחקקה קלות.
"מה את צוחקת? לך יהיו תלבושות הרבה יותר גרועות!" אמר בצחוק קל סלטרה והם נכנסו בדלת, עוזבות את כל המבטים הזועמים והנוזפים.
מאחורי הדלת, היה מסדרון מואר באורות ניאון. המסדרון היה ארוך צבוע בירוק ודלתות עץ ישנות עם ידיות זהב הוצבו משני צידי המסדרון.
"יש חדר פנוי." אמרה בחיוך קל סלטרה והתקדמה במסדרון בעודה מנסה לסדר את השמלה.
"אז… איילין, היא… תמיד ככה?" שאלה אותה קאיה.
"כן." נאנחה סלטריה. "פלרטטנית, מאשימה, אוהבת להיות הצודקת…"
"מגוחכת!" המשיכה אותה בצחוק קאיה ושתיהן צחקו עד שתפסו את בטנן מרוב כאב.
"הגענו!" אמרה סלטרה ועצרה מול דלת עץ שחרוטה עליה עין בצבע זהב מזילה דמעה עגלגלה.
"איך אני אדע שזהו החדר שלי?" שאלה קאיה את סלטריה.
"לכל דלת איור משלה. שלי הוא 'הורד המשכר'. לפי האגדה שרצה בפונדק הורד המשכר היה ורד שכל אישה שתאחוז בו, יאהבו אותה ותהפך ליפה בנשים. שלך הוא 'עין הבוכיה' או 'עין השטן'. אף אחד לא יודע למה.
"אין להיכנס לחדר שלא שלך, לגנוב חפצים שלא שלך, לגנוב מהפונדק ו/או להרוס רכוש של לקוח או של הפונדק, או של אחד מ'חברייך' לעבודה."
סימנה סלטריה מרכאות כאשר אמרה את המילה 'חברייך'.
"יום נעים!" אמרה סלטריה ופתחה את הדלת חסרת הידית בדחיפה, דחפה את קאיה לתוך החדר וסגרה את הדלת. נקישת מנעול נשמעה.
"העבודה מתחילה בשש בדיוק! אני אבוא לשחרר אותך!" צעקה סלטרה מבעד לדלת וצעדיה הדהדו מבעד לדלת.
באוויר החדר עמד ריח מעופש, כנראה מסדיני המזרן שלא כובסו כמה שנים טובות. החדר היה קטן צבוע בירוק ביצה וחלון עגול וקטן עמד בקיר מול הדלת. רצפת הפרקט חרקה עם כל צעד. באמצע החדר שכב לו מזרן מעופש בעל סדינים מצחינים ומלוכלכים. מתחת לחלון נזרקו שתי חולצות קטנות ושחורות בעלות מחשוף עמוק, צעיף מקטיפה אדומה ומכנס קצת נפוח שחור עם חגורה בצבע זהב.
על הקירות הירוקים נכתבו בדיו שחורה ואדומה כתוביות ומשפטים, אך משפט אחד קטן, מתחת לחלון משך את עינה של קאיה. היא התקרבה כדי לראות מה כתוב שם.
"עין השטן: עין השטן הקרויה גם עין הבוכיה היא עינו הכרותה של השטן ממלחמתו שלו ושל המלאך כאשר נלחמו מי ישלוט על האדמה. כשהעין נכרתה קילל השטן את המלאך בקללת פררוס והמלאך הדף אותה והקללה נחה על העין. קללת פררוס היא קללת מוות בייסורים.
אני, אדמנה גלימסור, חייתי בחדר זה וקוללתי!"
קאיה שיחקה בשיערה החום החלק והארוך כאשר קראה משפט זה.
'גלימסור? אדמנה גלימסור?'
שם משפחתה של קאיה היה כתוב שם, גלימסור. היא ניסתה להיזכר במישהי בעלת השם אדמנה אך ללא הצלחה.
ברק הבזיק בשמיים ואחריו התגלגל הרעם.
"גלימסור." מילמלה קאיה. "מי היה פה מבני משפחתי? ולמה?"
חריקת הדלת נשמעה ואיילין נפלה אל תוך החדר בבהלה.
"מטורפת! היא גלימסור! היא גלימסור!" צעקה איילין ורצה אל הפונדק בעודה צועקת.
"היא גלימסור!"