עייני השטן המהפנטות פרק 21- ניצוץ צבע החום המאוהב(פרק אחרון!!)

-ליסה-
הוא הסתכל לי ישר בתוך העיניים,הוא ניסה לעשות משהו,להפנט אותי,אבל הוא לא הצליח,ככל שהוא ניסה יותר להפנט אותי כך צבע עיניו האדומות גברו לצבע הלהבות מכעס.
חייכתי מעט הוא היה קרוב מספיק ,זו הייתה אמורה להיות ההזדמנות שלי לקרוע את הקולר התמים שלו,לקחתי את החרב במהירות וניסית לקרוע את הקולר מצאוורו אך משהו עצר בעדי, ווילו המהופנטת אחזה בידי ולא הרפתה אפילו לשנייה אחת,וקול הצחקוק של השד מהדהד באוזניי. כל חבריי המהופנטים נשאו חיוך שטני על פרצופם,והשד התקרב אליי עוד יותר כדי להוריד את משקפיי ולהפנט אותי.פחדתי,פחדתי כל כך עד כדי כך שיכלתי לצרוח מרוב פחד,אבל פחדתי שאם אעשה זאת השד יעשה לי דבר גרוע יותר,אז ניסית להתאפק, עצמתי את עייני,כדי שהוא לא יצליח להפנט אותי,ושפתיי רעדו מפחד.לפתע ווילו הרפתה את ידיה,ולקחתי את ההזדמנות הנוספת האחרונה שלי,ניסיתי לחשוב על נקודת חולשה שיש לשד,וכמעט צחקתי ששכחתי אותה.ווילו המהופנטת שלא שמה לב הרפתה עוד יותר את ידה, או שאולי לשד לא היה משנה כבר כי במילא הוא יהפנט אותי,אבל לפני שהוא הספיק,ברגע שלקח ממני את משקפיי,התחלתי לרוץ במהירות..עליתי מהר במדרגות לאור הפתוח והשד וחבריי המהופנטים עקבו אחריי למעלה,זה בדיוק מה שרציתי שיקרה.
כולם עלו למעלה,וברגע שעלו למעלה כולם הסתנוורו מן השמש,השד צרח מרוב כאב ונפל על רגליו,רצתי אליו במהירות לקחתי את הסכין וקרעתי את הקולר המטופש מצווארו של נאט,הוא התעלף ונפל על האדמה.כל החבר'ה חזרו להכרתם,ועוד לפני ששאלו בכלל מה קרה כולם התקרבו אליי ואל נאט לראות אם הכול בסדר."איחרנו?".שאלה אנג'ל שהייתה בטוחה כבר שנאט מת.
"אה..עוד לא בדקתי,אבל אני בטוחה שהוא בסדר".עניתי."נאט,נאט?,נאט אתה בסדר?".הוא נשאר מעולף,או שחשבתי שהוא מעולף,ניערתי אותו קצת,אולי הוא רק איבד הכרה."נאט,נאט!,בבקשה,בבקשה תענה לי!".השפלתי את מבטי,האחרים כבר איבדו תקווה והחלו להיראות דמעות בעייניהם,ואני חשבתי לעצמי ש'לא אין מצב שהוא מת',התחלתי לבכות.

"לא חשבתי שאזכה שהשמש תסנוור אותי שוב".נשמע קול חלש ותשוש.פחדתי שדמיינתי את הקול אך העזתי להסתכל עליו שוב.נישמתי נעצרה,הוא חי!, נאט המסונוור כל כך שרק נשאר חריץ קטן שניתן לראות מבעדו את עיניו עם ניצוץ בצבע חום מאוהב,היה שמח. כולנו התאספנו סביבו כדי להסתיר קצת את השמש."ליסה, את יודעת,העיניים שלך יפות יותר במציאות".הסמקתי,אני חושבת שכול הזמן הזה נאט היה חשוב לי מאוד,אני מוכנה להודות שאני התאהבתי בו,ונראה לי שגם הוא בי.
"את יודעת למה אני בחיים, ליסה?".הוא שאל בקול חמוד."כי היסרתי את הקללה".עניתי לו."ואיך הסרת את הקללה?".הוא שאל שוב באותו הקול."קרעתי את הקולר שהיה לך על הצוואר".השבתי,והוא חייך חיוך גדול מתמיד."זה שקרעת את הקולר,לא קבע אם אני אשאר חי או מת,יכלת לקרוע את הקולר,ואני הייתי מת,אבל היה משהו שעשית שהשאיר אותי בחיים,לקחת כל הזדמנות שלך עד שהצלחת לקרוע את הקולר,פגעת בחברים שלך,וכול זה כדי שאני אחיה או שאם שבמקרה העצוב, מת,את יודעת כבר מה עשית שהשאיר אותי בחיים?,ליסה"."לא,אני לא חושבת".עניתי."את,את ליסה היית אמורה להיות אהבת האמת שלי,ובגלל זה אני בחיים".הוא חייך חיוך קטן והסמיק,חייכתי לו בחזרה וכולנו עזרנו לנאט לקום מן האדמה,מאוחר יותר חזרנו בקראוון של צ'ארלס לעיר,והחזרנו את נאט הביתה,המשפחה שלו הייתה מאושרת שנאט חזר ועוד יותר מאושרת שהוא אמר שהקללה הוסרה לתמיד ועוד שזה בזכותי,החבר'ה חזרו למתחם ואני נשארתי עוד קצת עם נאט."חיבוק משפחתי".קראה אימו של נאט ואמרה לי להצטרף,אביו של נאט,או שעליי לומר נאט גווסט ה-6,מת מאותה הקללה שהשאירה את אימו של נאט לבדה,וכאשר היא שמעה מנאט שבזכותי אף אחד מהמשפחה לא ימות יותר בגלל הקללה,היא מחצה אותי בחיבוק ענקי-משפחתי שלה,נאלצתי לחזור הביתה ברגל,נאט ליווה אותי כל הדרך לבית שלי,וכאשר כבר הייתי בפתח הדלת,לא רציתי להשאיר אותו בתחושת אכזבה,אז קראתי לו לרגע."נאט,חכה רגע שכחת פה איזה משהו".חייכתי אליו.הוא התקרב כדי לקבל את מה ששייך לו."מה שכחתי?".הוא שאל בתמימות.
"את זה".נתתי לו נשיקה על שפתיו,ומיד אחר כך ניכנסתי הביתה,או שאולי לא מיד אחר כך.
הסתכלתי מהחלון החוצה כדי לראות מה איתו,ואכן כל הדרך הוא דילג וקיפצץ מרוב שמחה,והמראה החמוד של ההליכה שלו הצחיקה אותי,הצחיקה אותי במובן הטוב.
מה שקרה למחרת,הוא שאמא שלי קיבלה מהמנהל מכתב על זה שהברזתי מהחטיבה,והיא החליטה לקרקע אותי בחדר לשבוע,אבל,כבר הזכרתי שאני אוהבת חלונות…יצאתי מהחלון של החדר שלי לבחוץ,והלכתי לי,בכל מקרה מתישהו ההינו אמורים לערוך את המסיבת חוף הזו,והפעם עם מישהו שאנחנו אוהבים.3>