עייני השטן המהפנטות-עיר האתמול חלק ג'

-צ'ארלס-
כולנו החזקנו ידיים,השביל למגדלה של הילרי היה ארוך ותהיתי אם באמת אוכל להחזיק את נשמתי."אתם מוכנים?".הנער שאל והינהנו."טוב,קדימה". הוא הכין את עצמו לריצה מהירה,התמתח,ברגעים אילו היתה דממה נוראית."תתכוננו אני מתחיל לרוץ עכשיו!".לקחנו את הנשימה הכי גדולה והוא רץ במהירות ,שכולנו אחריו מחזיקים ידיים,היינו בחצי הדרך למגדל,הרגשתי שאני נחנק מבפנים,כאילו האוויר שנשאר בתוכך מבקש חנינה,רציתי לנשום.
לא יכולתי אבל,הרגשתי שאני מתרוקן מבפנים,רצתי והייתי צריך אוויר,נשמתי נשימה עמוקה ועדיין עוד לא הגענו למגדל,הסתכלתי אחורה ,אך חבל שעשיתי זאת ,ראיתי שהשדים שמו לב אליי,כנראה שהם הריחו את נשמתי ,פחדתי,החבר'ה הסתכלו תמיד קדימה לעבר היעד,הייתי חייב להגיד להם שעדר של שדים רצים לעברינו ,אך לא יכלתי לדבר,כי אז הם היו מריחים אותי עוד יותר..הנער הסתכל לפתע לאחור,הוא שם לב לשדים והגביר את מהירותו,הרגשתי דחיפה קדימה מרוב מהירותו ,התקדמנו לעבר דלת הכניסה והנער פתח אותה במהירות בעזרת כוחותיו..נכנסנו ורובינו נפלנו על הרצפה ממהירות מופרזת,והנער הוא היסתובב מיד ונעל את הדלת הענקית,השדים התנגשו בדלת והרעידו אותה. כולנו לקחנו נשימות ענקיות וחלקינו השתעלנו,הנער הרים אותנו ואמר לנו לעקוב אחריו. המגדל היה עצום, קצת חשוך,בכניסה לא היה דבר מלבד מעלית בצבע שחור,נכנסנו למעלית ,הנער לחץ על המספר 145 שבכפתור,והדלת נסגרה ,ועלינו קומות,היה שקט יותר מידי זמן ,אולי בגלל שהיינו צריכים לעלות הרבה קומות ולא היה מה לעשות ולומר,אך לפתע נשמע מנגינה מן המעלית"מואהה מואההה….". קולות של מכשפה הושמעו וכולנו בבת אחת הסתכלנו על הנער."מצטער על זה,המנגינה הזו או יותר הקולות האילו הם חלק מן המעלית,במקום דינג דונג".אמר הנער וחייך חיוך קטן,מביך.נפתחה דלת המעלית,יצאנו ממנה וראינו מסדרון,שני צדדים ימין ושמאל,הנער הדריך אותנו ולקח שמאלה עקבנו אחריו,שמתי לב שמידי פעם על הקירות יש עיניים זה היה מוזר ביותר וזה גרם לי להרגיש באי נוחות,כאילו מישהו מסתכל עליי,לפתע ראינו לפנינו עוד דלת גדולה,היא הייתה מלאה בעיינים האלו,הכחולות העמוקות שרואות הכל,מתבוננות בך,אלו שגרמו לאי נוחות.הנער פשוט הסתכל עליהם ,על העיינים,והדלת הגדולה נפתחה.נכנסנו לחדר גדול גם כן,וראינו לפנינו אישה יושבת בשולחן משרדי,יותר נכון שולחן משרדי ישן ועתיק שלידו היה כלוב עם ייצור משונה בפנים,היא לא נראתה זקנה,ועייניה היו כחולות כמו העיינים שעל הדלת הגדולה,ושיערה היה בצבע ארגמן יפייפה. "התבוננתי בכם,בני אנוש,מי אתם?-ואיך הגעתם לעיר שלי?".היא הסתקרנה."את הילרי ,נכון?, אנחנו קבוצת צי..זאת ת'ואמרת,אני צ'ארלס,ואלו:ליסה ,אליס,מייקל,ג'ון,בובי,ווילו ואנג'ל.אמרתי לה,ומה יכל לקרות אם הייתי אומר לה שאנחנו "קבוצת ציידי שדים ורוחות"??,כנראה היה קורה משהו רע,אני מניח.הנער התקרב אל הילרי ולחש לה משהו באוזן.
"אז כמעט אכלתם מהאוכל של האורחים שלנו,אה?,יש לכם מזל שאוואן מצא אותכם".היא השיבה לנו.אוואן,אז ככה קוראים לו,שעה שלמה אנחנו נמצאים עם בן אד..,מכשף שאנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים לו."אוואן?,זאת אומרת o-n ?".צחקק ג'ון."ואיך קוראים לייצור הזה שבכלוב שלך,off??". ג'ון צחק אפילו עוד יותר."למה אתם פה?".הילרי שאלה.היא כלל לא התיחסה לבדיחתו של ג'ון."אתם מתכוונים לענות לי?".התרגזה מעט."סלחי,לי גברתי,אבל אנחנו אפילו לא יודעים איך הגענו לכאן".מייקל ענה לה."איפה הייתם בפעם האחרונה לפני ששמתם לב לעיר שלי?".הילרי שאלה."בביקתה ביער".ענתה לה ליסה."אז כנראה הביקתה הייתה דרך הכניסה לעיר שלי".היא השיבה."רגע מה?-איך זה הגיוני?".שאלה אליס ."הביקתה פשוט הייתה דלת מעבר מן העולם שלכם,בני האדם,לעולם שלי,העיר שלי".הילרי ענתה."ואת יכולה לעזור לנו לצאת מכאן?".שאל בובי,בפרצופו הרציני."כן,אבל קודם נצטרך למצוא את הביקתה,אה וכמעט שכחתי ,בואו אחרי".היא קמה מן שולחנה והלכה לעבר הדלת,ויצאנו מחדרה.פנינו הפעם במסדרון ימינה."הנה,בבקשה ,תואכלו עכשיו לפני שתעלמו לתמיד".הילרי אמרה."אבל אם את מנסה להרעיל אותנו?".שאל ג'ון."אתה מעדיף להעלם או למות?-אה רגע זה אותו הדבר".היא חייכה ברגזנות.יכול להיות שג'ון צדק אבל הרגשתי שרגלי משתקפות אז מהרתי לאכול,כולנו אכלנו . "נכון שאתם מרגישים טוב יותר?"היא שאלה אותנו בעיינה הכחולות בוהקות יותר מתמיד."גברת הילרי ,נזכרתי במשהו,את תוכלי אולי לעזור לנו בעוד משהו?".שאלה ליסה,הסתכלתי עליה וקימטתי את מצחי,ומלמלתי "מה עוד משהו ליסה?",היא שמה לב אליי,אך התעלמה."תוכלי אולי לעזור לחבר שלי?,שד שתלטן השתלט עליו…