עידן השלג-פרק שני

"טוב אז מה נאכל ?" שאלה טריגי בעצבנות.
"לא יודעת…" אמרתי.
"את חייבת למצוא משהו !!" צעקה עליי טריגי.
"היי תראי !!!" אמרתי והצבעתי על אי קטן שהיה במרחק בערך 70 מטר מאיתנו.
"אי !!!!!" זעקה טריגי והחלה לחתור עם ידיה במים הקפואים.
הכנסתי את ידי למים וחתרתי גם.
המים היו קפואים.
כעבור כ-20 דקות בערך הגענו אל האי.
זה היה אי קטן יחסית, עם כמה עצי בננות וקוקוס ענקיים.
"סוף סוף משהו לאכול !!!" צעקה טריגי ונידנדה את עץ הבננות.
שום בננה לא נפלה.
הסתכלתי עליה ואמרתי "הסתכלי ולמדי !". הלכתי אחורה כדי לקחת תנופה, וקפצתי על העץ. ציפורני נשלפו ונתקעו בעץ.
טיפסתי עליו בקלות והגעתי לצמרת. הצמרת הייתה מלאה בעלים מרופדים ונוחים, והייתה גבוהה מאוד.
תפסתי באשכול בננות ורציתי לרדת למטה כאשר שמעתי קול קטן.
"זה הבננות שלי !! זה העץ שלי !! גנבת ! שודדת ! פושעת !" צרחה אישת-ציפור קטנה עם מקור גדול וצהוב, ושתי ידיה היו מלאות בנוצות כתומות ונעימות.
"סליחה לא ידעתי…. מי את עם יורשה לי לשאול ?" גימגמתי.
"מי את גבירתי הצעירה ?! איזו חוצפה ! את מתפרצת לביתי הקט, ואז עוד יש לך החוצפה לשאול לשמי !! חצופה !! פושעת !!" צרחה עליי האישת-ציפור.
אמרתי סליחה חטוף וקפצתי קפיצה גדולה למטה.
"יש פה מישהו" אמרתי טריגי בחיוך מתנצל וקפצתי על עץ הבננות הבא.
הוא היה אפילו יותר יפה ונעים מקודמו. הורדתי אשכול בננות יפות וצהובות בשביל טריגי.
היא אכלה את הבננות בתאבון.
"תקשיבי טריג נראה לי מצאתי לנו מקום לישון " אמרתי בשמחה.
"איפה ?" היא הפסיקה רגע מהאכילה והסתכלה עליי.
"שם למעלה" אמרתי והצבעתי לעבר עץ הבננות.
"אבל אני לא יכולה לעלות" רטנה טריגי.
"הפעם חשבתי על זה" עניתי, תפסתי בידה ומשכתי אותה על גבי.
שלפתי את ציפורני החדות ותקעתי אותן בעץ, בדיוק כמו שעשיתי מקודם.
אומנם עם טריגי על הגב זה היה הרבה יותר קשה, אבל הצלחתי והגענו למעלה.
"וואי כלכך נעים ורך כאן" אמרה טריגי ונשכבה על העלים לידי.
"הכוכבים כלכך יפים, נכון ?" שאלתי אותה.
"מדהימים. מהארמון בבית מאוד קשה לראות את הכוכבים. כל התקרה הענקית הזאת מסתירה אותם, ורק עם עולים על הגג ומסתכלים טוב טוב, אפשר לראות אותם" אמרה טריגי.
עכשיו זה הזמן שלי לשאול את טריגי משהו שחיכיתי לשאול אותה הרבה מאוד זמן.
"טריגי ?" שאלתי.
"מה ?" ענתה והסתכלה עליי.
"תגידי… אמ… השמועות נכונות ? את מאורסת ?" סוף סוף הוצאתי את זה ממני.
טריגי הסתכלה עליי מוזר ולא ענתה.
"כן זה נכון." אמרה ופרצה בבכי.
"לא רציתי בכלל, זה היה אבי שהכריח אותי !! אני בקושי מכירה אותו !!" טריגי המשיכה לבכות ולהטייפח.
"מי זה בכלל ?" שאלתי והרגעתי אותה.
"את לא מכירה אותו…" יבבה טריגי.
"נסי אותי" אמרתי.
"שון ברינצ'" אמרה והמשיכה לבכות.
לאאאאאאאאאא !!
למה דווקא הוא ?!
למה ?!
הוא הבחור היחיד בעולם, שהרגשתי אליו משהו.
כלומר שהוא היה הבחור היחיד בעולם שאני, כן אני, דלוקה עליו קשות.
ודווקא לו טריגי הייתה חייבת להיות מאורסת.
טריגי נרגעה קצת ונרדמה.
אני לא יכולתי.
כל הזמן חשבתי על השיחות שלי איתו, שתמיד בסופו של דבר הפכו לפלירטוטים.
איך העינים שלו מהפנטות את כל מי שמסתכל עליו.
למה דווקא אותו ?!