עידן השלג-פרק שלישי

-בינתיים בארץ הקרח הירוק-
"איפה הן ? מישהו כבר ראה אותן ???" שאל המלך את משרתיו שיצאו בחיפושים ארוכים אחרי נסיכתו האבודה, וחברתה החתולת-אנוש.
"לא מצאנו אותה עדיין אדוני…" אמר משרת אחד וחטף פליק באוזן.
"אבל אדוני, יש לנו השערה למה שקרה " אמר משרת אחר.
"כן אדוני, מצאנו את שברי הספינה העתיקה" אמר אחר.
"ויש לנו ניחוש שהן נפלו ונסחפו למים " סיים המשרת הראשון אחרי שהתאושש מהפליק שקיבל.
"אז לכו ומצאו אותן !" רתח המלך.
"הבעיה היא שאנחנו לא יודעים בדיוק לאיזה כיוון הן נסחפו… כך שזה יהיה בעיה…." אמר משרת שעד עכשיו לא דיבר.
המלך התישב על כיסאו חסר אונים "אני כלכך מתגעגע לבת שלי…"
"יקירי אל תדאג אנחנו נמצא אותה !" אמרה המלכה וליטפה את גבו.
"אני יכול לצאת לחפש אותן !" שמע המלך את שון, הללוחם הראשי, שגם היה מאורס לביתו, הנסיכה טריגי.
"אבל זה מסע מאוד מסוכן יקירי !" זעקה המלכה.
"זה בסדר הוד מלכותך. אני מאומן הייטב. לא יקרה לי שום דבר." אמר שון באומץ.
"טוב בסדר… אתה הלוחם הראשי… כך איתך חמישה לוחמים אחרים, ואוכל ומים לכל הדרך." אמרה המלכה.
"המשלחת המלכותית נוסעת עכשיו !" הכריז המלך והלך לחדרו לשכב קצת.
שון נכנס לחדר הישיבות המלכותי.
"אתה בא איתי, אתה, אתה,אתה ואת" הצביע שון על חברי המשלחת.
"אני ? אבל אתה לא אוהב אותי בכלל…." שמע שון את ליטה, הלוחמת החזקה.
"אבל את לוחמת טובה" אמר שון בלי להביט בה.
הוא דיי שנא אותה, בעיקר אחרי שמונתה למפקדת הגדוד בשנה שעבררה, ובכך לקחה לו את התפקיד.
אבל הוא החזיר לעצמו את התפקיד באומץ וחוכמה ולא רצה לתת לה לעשות שום דבר שיגרום אולי לזה שתחזור להיות המפקדת. אבל בעצם ליטה הייתה דווקא לוחמת ממש טובה.
"אתה, תארגן לנו אוכל. אתם, מים. אתה, תודיע למשפחות. את, באה איתי" חילק שון פקודות.
"לאן אנחנו הולכים ?" שאלה ליטה.
"המשימה שלנו היא לבדוק את הספינה, לחזק אותה, להכין מפה, ערכת מקרי חירום, נהג…" אמר שון והחל ללכת במהריות לספינה הגדולה שעגנה במעגן הגדול וחיכתה רק להם.
ראשונים חזרו אולר וספינט, האחראים על המים, ובידיהם ארבע כדי מים גדולים.
"שון יקירי בוא רגע" קרא הנהג.
"מה קרה ?" שאל שון.
"הכל בסדר, בסך הכל רציתי לשאול, למה בדיוק אתם מביאים מים ? אנחנו נולדנו מייצרי מים …" אמר הנהג ורק אחרי שגמר לדבר שם לב לצבע העור של שון ושל שאר אנשי הצוות.
הוא לא היה ירוק, כמו של כולם. אלא כחול.
חברי הצוות לא היו מייצרי מים. הם היו לוחמים, ולזה הם נועדו. צבע עורם המסמל את החוזק, הוך אותם לחזקים וקשים לניצחון.
שון ראה שהוא מסתכל על צבע עורו והבין שהוא מבין לבד.
"מה קרה ?" שאל טירק שחזר בינתיים ובידיו שק מלא באוכל קפוא.
"שום דבר שאמור לעניין אותך" ענה שון וחיכה ללארפ שהיה אמור להודיע למשפחות.
לארפ חזר והמשלחת יצאה.
"בואו נרים כוסית לכבוד הנסיעה !" קרא שון ומזג לכולם קצת יין בכוסות.
הנסיעה החלה.