עידן השלג-פרק חמישי

"קומי טריג" קראתי לטריגי וקפצתי מהעץ למטה.
"תני לי רק עוד שתי שניות…" מימלה טריגי והתהפכה לצד השני.
"אני הולכת לסרוק את האי !" עניתי והחזקתי את תיק העור החום שלי. בתוכו היה את הבקבוק מים, כמה בננות ואת החרב הקטנה שלי שקיבלתי בגיל 10 מדודי.
"תעשי מה שבאלך…" מלמלה טריגי וחזרה לישון.
חייכתי ונעלתי את סנדלי האצות שהכנתי לי אתמול. הם היו נוחים להפליא, והיה לי קל לצעוד בהם.
לעומת זאת בגדי, שעשויים מעור של עטלף-אפור-ענק הכבידו מאוד על ההליכה, אבל היה לי קר וזה חימם אותי.
קמתי, התמתחתי והתחלתי ללכת לכיוון העצים הסבוכים.
נכנסתי ליער העצים הסבוכים והחלטטתי להצטמק (מכיוון שאני חתולת-אנוש אני יכולה להצטמק מתי שאני רוצה, וזה עוזר מאוד בהסוואה).
מלמטה הכל נראה גדול יותר (אני לא אוהבת להצטמק אבל הייתי ממש חייבת הסוואה וזה הדבר היחיד שחשבתי עליו).
לפתע ראיתי משהו נוצץ. הלכתי לעברו.
זה היה ענק אבני חן יקרות ונוצצות.
"של מי זה ?" שאלתי את עצמי.
הכנסתי את הענק לתיק העור שנסעתי על צווארי.
"למה הצטרפת אליי ? זה יותר מדי מסוכן בשבילך…. את בת" שמעתי את קולו הזועף של שון.
חייכתי. הוא כנראה התנדב למצוא אותנו, ובלי כוונה הגיע לכאן.
אבל מי זו הבחורה שלידו ?.
"תזכור שאומנם אני בת אבל אני כמוך, שוויצר" צחקה הנערה.
"את מדברת אליי גברת מגונדרת שלגמרי חושבת את עצמה ?" שאל שון והסתובב אליה.
שניהם צחקו.
החלטתי לגדול ולדבר איתם.
"היי אתם גם כאן !!" אמרתית בהתרגשות כאילו הרגע ראיתי אותם. בתוך תוכי כעסתי על שון שהולך ומסתובב עם הנערה הזאת.
"היי טריאן !!! איזה יופי שאת כאן !!" אמר שון וחיבק אותי. הנערה נראתה מאוכזבת אבל חייכה כאילו לא אכפת לה.
"איך הגעתם לפה ?" אמרתי עדיין בהתרגשות מדומה.
"יצאנו לחפש -אותכן- והגענו לפה" אמרה הנערה והדגישה את ה'אותכן'. שון נראה כאילו נזפו בו והשפיל מבטו.
"טוב אז אנחנו פה " אמרתי והצבעתי לעבר היציאה למחבוא שלנו על עץ הבננה.
"אז כנראה שהחיפוש נגמר" אמר שון והסתכל לתוך עיניי.
הרגשתי איך אני נמסה מבפנים, מול מבטו היפה.
"יש לכן אוכל ?" אמר שון והעיר אותי ממחשבותי.
"בטח, אנחנו חיות על עץ בננה" אמרתי והוא צחק. הנערה הסתכלה על שנינו והחלה לחזור לכיוון ממנו באו.
"לאן את הולכת ?" שאל אותה שון.
"סתם חוזרת להגיד לכולם שמצאנו אותם, ושאפשר לחזור" ענתה ביובש וצעדיה נהיו מהירים יותר ויותר.
"כדי שאני ילך אחריה" לחש לי שון והדביק את צעדיה, תוך שהוא מנופף לי.
נופפתי לו וחזרתי גם אני למחבוא שלנו.
"טריאן !! איפה היית ??? שעות שחיפשתי אותך !!!" צעקה עליי טריגי בראותה אותי יוצאת מין היער.
"הייתי ביער … אמרתי לך שאני הולכת !!" התעצבנתי עליה פתאום.
"כשאני ישנה אי אפשר לדבר איתי !! אני לא יודעת כלום ולא זוכרת כלום !! את לא מכירה אותי ?!" כעסה טריגי.
"טוב סליחה לא ידעתי" אמרתי וקילפתי את הבננה שלי בשלווה גמורה.
"נו " אמרה טריגי.
"מה נו ?" שאלתי.
"מה מצאת ביער ?" היא הרגישה שאני יודעת משהו.
"סתם…." נהנהתי למתוח אותה.
"נווו דברי כבר ! " אמרה טריגי וקילפה לה גם בננה.
"טוב נוו" אמרתי לה.
"ראיתי את שון, ואת כל המשלחת שבאו לחפש אותנו… לא ביג דיל" אמרתי וחייכתי.
"ייששש !!!! סוף סוף אנחנו נצא מהאי המסריח הזה !!!" צעקה טריגי משמחה וכל שמץ של כעס נעלם מקולה.
"טוב בואי נלך למצוא את המקום שלהם." אמרתי והרמתי את תיק העור שלי.
"אוקיי " אמרה טריגי והרימה את התיק שלה.
יצאנו לדרך.
כעבור חצי שעה בערך הגענו למקום שלהם. זה היה מקום יותר מרווח משלנו, ועם הרבה פחות עצים.
ראיתי את כל חברי המלשחת (שהם היו הלוחמים הכי טובים בממלכה) אבל את שון ואת הנערה לא ראיתי.
"איפה שון ?" שאלה טריגי את טירק,אחד הלוחמים.
"לא יודעים… הוא וליטה יצאו לחפש אתכן כבר באמצע הלילה…" ענה טירק ומשך בכתפיו.
"אבל ראיתי אותם ביער, והם אמרו שהם חוזרים" אמרתי. טירק משך בכתפיו.
"אני ילך לחפש אותם… כמה זמן הם כבר שם ? בערך 7 שעות…" אמרתי.
טריגי הנהנה והצטרפה אליי.