עושה לי עיניים.

כה ישבנו שנינו, ללא נעליים, אני עם הבגד ים שלי והיא עם הביקיני היפה שלה. חיבקתי אותה והרגשתי בגג העולם. היא חייה אלי והחזרתי לה חיוך. החלטנו שנאכל משהו. אכלנו אבטיח. כל אחד נתן ביס והתחלקנו לנו כה באבטיח. היה כל כך כיף. מה שקרה אחר כך לא יכלתי לנחש.
היא הפילה את ראשה אל כתפי ואני הרמתי את ראשה. הסתכלנו אחד בשני, ראשינו התקרבו ונגעו, ורגע לפני שעצמתי את עיני למשיקה סוערת וסוחפת ראיתי את זה.
ראיתי את העיניים האדומות, עם אישונים ארוכים וקצרים בצבע של אש.
נרתעתי בבהלה. שאלתי: " מה קרה?" היא ענתה בקול מפחיד: "ככה אני תמיד, מפלצת, ככה אני תמיד הרגשתי עד שהפכתי באמת למפלצת.
צעקתי לה: "את לא מפלצת, יש בך משהו מיוחד."
"שאין לי כלום מיוחד." אמרה בתגובה וירקה כדור אש ענקי.
היא כבר לא הייתה הנערה השקטה שהכרתי.
"אבל למה את חושבת שאת מפלצת?"
" תסתכל מסביבך, אתה לא ראית עד היום את העולם בבירור?"
הסתכלתי ומאחוריי היו שדים, רוחות וכל מה שתמיד ראיתי בסרטים.
"לא, זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות, איך לא ידעתי עד עכשיו?"
"אתה חיית באשליות, כמו רוב בני מינך האנושיים" היא אמרה.
" חשבתי שאת אוהבת אותי" צעקתי.
"אוהבת?" היא גיחכה. " אני לא אוהבת אותך רק רציתי לאכול אותך."
כל העולם הסתחרר מסביבי. לא ידעתי מה לעשות. טורנדו החל להופיע וגם השדים והרוחות התקרבו אלי, ואיתם אהובתי.
"הפסיקו, הפסיקו, בבקשה" צעקתי,מנסה להתגבר על רעש הטורנדו.
" אנחנו רעבים מאוד" הם ענו כולם במקהלה.
החלטתי לעשות מעשה פזיז. רצתי לתוך הים, צללתי ונשארתי מתחת למים.
זהו, החלטתי, מפה אני לא יוצא. אני מעדיף למות פה מאשר שהם יאכלו אותי.
הבנתי שאלו הם השניות האחרונות והקדשתי אותם לזיכרונות מהעבר.
מה שאני ואהובתי כייפנו, טילנו, ארוחות משפחתיות, העבודה שלי. ל חיי עברו מנגד עיניי.
זהו, הרגשתי שיש לי עוד 5 שניות לנשום.
ספרתי לאחור: 5, 4, 3, 2, 1…

התעוררתי בצעקות כשאני בקושי נושם.
זה היה רק חלום, זה היה רק חלום, זה היה רק חלום…