עורבים שחורים- 7
זה היה בשנה השנייה של בריאת העולם.
האדם היה אחראי על חילוק השדות והאגמים; טיפוח הכרמים ובניית בתי מחסה. עורו היה שזוף
מרוב עבודה בחוץ, תחת השמש הקופחת. זרועותיו היו חסונות מרוב עבודה קשה נגד האדמה הסדוקה.
תפקידה של האישה עסק בעיקר במטלות הבית, וגם ברוחניות המשפחה.
היא היתה מנקה את פינות הבית, מסירה את האבק ובודקת שאין שם חרקים שהחליטו לבנות את ביתם. כשהיתה גומרת פעולה זו היתה עוברת אל איבוק העורות והפרוות, ששימשו להם כשטיחים לרצפה ומפות לשולחן; שמיכות שבהם יוכלו להתכסות בימים הקרים; את חלק מהפרוות היא פרסה
על מוטות העץ שהכין האדם כדי שישמשו להם כמיטות. זה היה אחד הדברים היעילים שהאדם בנה
עבורם.
חיבתו של האדם לבעלי החיים היתה כה רבה עד כי הוא לא היה מוכן להרוג ולו לפצוע אותם. הם היו משתמשים בעורות ופרוות של חיות שכבר מתו או נפצעו ולא יכלו להירפא לבדם. המוות הוא מעשה חסד עבורם, כך תמיד היה אומר לה.
איבוק הפרוות והעורות היה לוקח לה לפעמים מחצית מין היום.
היא היתה משקה את גינת הפרחים הקטנה שהיתה לצד ביתם במים שהיתה אוגרת בסלסילת עור
מין האגם הקרוב. זה לקח לה הרבה כוחות להלך ככה שוב ושוב בין האגם לגינה, אך זה היה כפעילות גופנית בשבילה, והיא היתה זקוקה לזה, אחרת היה מתבטלת כל היום בתוך הבית עם עבודותיה.
בצהרי היום היא התיישבה ליד החלון שהיה בחדרה, צופה בשמש המשוטטת ברחבי השמיים.
"ראית אותו? אמרתי לך שהוא יכול לעמוד במבחן." אמר קולה הרך והשקט של האישה. על רגליה נחה סלסלה שבה היו כמה מבגדי הבד הדקים והקלילים במיוחד שהכינה מצמר כבשה בחודש שעבר. האדם השתמש בבגדים אלו בימים חמים אלה, ועכשיו היא נאלצה לתקן אותם אחרי שכמה קצוות נפרמו.
"הוא הוכיח שליבו אכן מתאים לתפקיד, אחרת ליבו לא היה מצליח להתמודד עם כמות כוח עצומה כמו זו. אני חושבת שהוא אפילו לא מבין את כמות הכוח הנתון בידיו." היא הניחה את הבגד הגמור מידיה ונאנחה לאיטה.
"האדם שומר זאת בסוד ממני, אך אני לא בורה, אני יודעת שכוחו של העורב פועם בתוכו." היא המשיכה לדבר, יודעת שהיא מאזינה לה.
"אבל זה בסדר, אני מבינה. זה קשה וחדש לו, והוא מנסה להתנהג כאילו הכל כרגיל. נראה שזה אכן היה רעיון טוב לערוך את הטקס במקום רחוק מבתי המחסה של הדרים כאן." הכפר הקטן שלהם -עד כמה שהיה אפשר לקרוא למקום כך- היה מאוכלס בסך הכל בעשרה אנשים, ביחד איתם. שישה מבוגרים – שלוש נשים ושלושה גברים – וארבעה ילדים. שתי המשפחות הגיעו אליהם כעבור שבועיים. תחילה היו רק היא ואדם לבדם בעולם רחב הידיים הזה. הם אינם ידעו מהיכן באו, אך כאשר שאר האנשים באו הם גילו שגם הם אינם יודעים מהיכן באו.
אולי יש לכך סיבה טובה.
קאל ושיילי היו אנשים אדיבים. הם היו זוג צעיר שאהבו אחד את השנייה יותר מכל. הם היו חסרי ילדים, אך לא נראה שהדבר הפריע להם.
"את בטוחה שתוכלו לארח אותנו כאן? אני בטוחה שלקח לכם הרבה זמן לבנות את המקום הזה…" מהשנייה הראשונה שהיא פגשה את שיילי היא היתה אדיבה כלפיה, מפזרת מין קסם סביבה.
משפחת ריינו היו מעט שונים. שני ההורים נראו כאילו עברה עליהם שנה קשה ומפרכת, בעוד ארבעת ילדיהם הקטנים נצמדים אל אחורי רגליהם. הם היו חמודים כל כך עד שהיא לא הצליחה לעצור בעצמה מלחבק אותם. היא הספיקה לתפוס בידיה רק אחד, את הקטן מביניהם אחרי שכולם הספיקו לקחת צעד אחד אחורה במהירות. הוא נופף בידיו לכל עבר, מנסה להבין מה הוא צריך לעשות לנוכח הפלישה המוזרה של גוף זר על שלו.
רגש חם חלף בה בזמן שחיבקה אותו, כמעט כאילו היא הצליחה להרגיש את ייעודו. האישה חייכה חיוך ידעוני קטן ושיחררה את הילד, לא לפני שטפחה על ראשו ואמרה "החיים עוד ארוכים לפנייך, ואתה תדע למצוא את האדם הנכון."
מאוחר יותר סיימו הגברים לבנות עוד בית מחסה אחרון בשביל משפחת ריינו וילדיהם.
עיניה נעצמו בערגה לנוכח הזיכרון הישן הזה. כל כך הרבה עבר מאז, שהיא תהתה לעצמה מתי יתגשמו כל הדברים האלה שהיא רואה בחלומותיה.
ידיה של האישה ליטפו את ביטנה הרכה והתפוחה והביטו בעורבת הזקנה הישנה בערסל קטן שהוכן במיוחד בשבילה. היא היתה סוד מאדם, כמובן, אך היא היתה מדברת איתה בכל הזדמנות שהיתה לה כשהוא לא היה בסביבה.
"היא תירש את כוחי ואת כוחו, היא תהיה רבת עוצמה, אולי אפילו יותר משנינו ביחד." היא המשיכה ללטף את בטנה, לוחשת סודות אל התינוקת הרכה שעומדת להיוולד. "אני בטוחה שתהיי ילדה, ולא ילד כמו שאדם אומר." צחוקה הרך ריחף כקסם באוויר ונבלע אל תוך בטנה.
אלו היו סודות אפילו אדם לא ידע, וכי דברים רבים עלולים להשתנות לו ידע…
זהו סיפורה של האישה הראשונה שהיתה לחצי עורבת חצי אנושית.
זהו סיפורה של האישה שהיתה ראשונה בעולם.
תגובות (1)
את כזאת מדהימה כל פרק מחדש~♥~
תמשיכי!