עורבים שחורים- 6

זה היה בשנה השנייה לבריאת העולם.
לאחר שהאדם החל לחקור את הארץ ואת אדמותיה, הוא החל לבסס את חלקה לעצמו, לטפח את השדות ולגדל בהם ירקות, עצי פרי ועצי נוי. הוא גילה את פלאות העולם ונסיו, ורכש לעצמו את המיומנות שבבניית מחסה
מפני חיות רעות וימים גשומים, ובאותה מידה כדי שישמש כשבית לו ולמשפחתו.
הכל היה טוב לאדם והאדם היה טוב לכל, אך רק על דבר אחד הוא לא הצליח להתגבר.
על המחלות.
כשאלו החלו האדם איבד רבים מאהוביו, ולמרות ששאל את כל החיות בחיפוש אחר תרופה אף אחת לא ידעה לתת לו את התשובה שאותה חיפש. הוא ניסה להשתמש בעשבים כאלה ואחרים כדי לרסק ולטחון ולהפוך אותם משחות, אך לא ידע אם התערובת תועיל או שמא תחמיר את המצב, וכיוון שלא רצה להקדים את המאוחר הוא הניח אותם בצד. הוא היה מדוכא יותר מתמיד.
ככל שהזמן עבר הוא עבד קשה יותר ויותר בחיפוש אחר התשובה עד שהוא עצמו החל לחלות.
שבוע ימים הוא היה מרותק למיטתו בלי יכולת לזוז.
בתקווה אחרונה הוא הלך אל העורבים, שהיו ידועים בחוכמתם הרבה, כדי לשאול אותם במרפא לפני מותו. במחצית הדרך צדה את עינו דמות קטנה ששכבה בשולי השביל. הוא ניגש אליה, חרד עם כל רגע ורגע שעובר.
זה היה אחד העורבים מהכפר, והוא היה פצוע.
האדם ניגש אליו והרים אותו בידו בעדינות. הוא כבר זיהה את כנפו השבורה ולכן השתדל שלא להפעיל עליה יותר מידי לחץ, שמא תישבר ותוסיף כאב אל גופו הקטן.
"אקח אותך חזרה אל הכפר," הוא אמר לו בשקט. שמיעתם של העורבים – כמו של כל החיות – היתה חזקה, לכן הוא ידע שישמע אותו גם אם ידבר בלחש.
ראשו הקטן של העורב זז ונפנה לכיוונו. הוא הביט בו, והאדם הרגיש איך קולו של העורב מהדהד במוחו.
"השאר אותי בצד הדרך, ילד, תן לי לנוח את מנוחתי האחרונה, שכן חייתי שנים רבות וראיתי ניסים רבים וזכיתי להשתמש בכנפיי." קולו היה חזק ויציב, כאילו היה עורב בשנות נעוריו, ולא צרוד, מחוספס וחלוש כמו שחשב שיהיה.
האדם נשאר במקומו. הוא לא ידע אם לפעול לפי מצפונו, שאמר לו לקחת את העורב אל הכפר כדי שיקבל את הטיפול הראוי לו, או להקשיב לעורב.
"חייך דלים, אני יכול לחוש זאת," קולו של העורב נשמע שוב לפתע ושבר את רצף שתיקה. האדם לא הבין איך הוא ידע, אך לא התכוון להתווכח עם העורב, שכן הוא היה יותר מסוקרן במה שיש לו להגיד.
"הרוח לוחשת שזה עדיין לא זמנך למות. הגורל ייעד לך גדולות רבות שעוד לא הגשמת," אמר בזמן שהתרומם והתיישב על ידו. הוא עצם את עיניו ולחישה קטנה אך רמה נשמעה ברחבי העמק.
מידי פעם הם היו מאתגרים את עצמם להביט באופק אל שדות האניסוף. השטחים שלהם היו רחבים כל כך שיכולת ללכת בהם במשך שעות ולא להגיע לשום מקום. הם ניסו זאת, כמובן, במהלך הזמן שבו הם חקרו את העולם. הם רצו לראות אם יש מקומות-מחסי נוספים חוץ משלהם, אך דבר זה כמובן נחל אכזבה עמוקה משלא הגיעו לשום מקום ולא מצאו שום סימני חיים נוספים.
הם ניצלו חצי מהשדות בשביל הגידולים שלהם ובשביל בתי שעשוע לילדים.
שדות האינסוף היו שקטים בדרך כלל, אך לפתע הם התמלאו באנרגיה ירוקה-לבנה מהבהבת, והיא התקדמה לעברם. העורב היה נראה נינוח, כאילו הדבר אינו מטריד אותו כלל לכן האדם החליט להתנהג כמותו.
העורב אמר, "זה מתחיל." והאדם היה בטוח שהוא שמע ניצוץ שמחה בקולו. בין רגע האנרגיה עטפה את שניהם. ניצוץ כסוף יצא מצד ליבו של העורב והחל לחלחל אל ליבו של האדם, לשנות אותו. זה שרף, אך הוא נשך את שפתיו כדי לעמעם את הזעקה החרישית שבקעה מפיו ולהתגבר על הכאב.
כשהאירוע נגמר הוא שם לב שהם היו מוקפים בשאר העורבים מהכפר. לרגע הוא חשש שהם יאשימו אותו בהריגת אחד משלהם, אך הם היו שקטים. ראשיהם היו מורכנים מטה בכבוד בעוד הם מקרקרים בשקט נעימה מוכרת ועצובה. זה נשמע כמו שיר הלוויות ישן.
עיניו של העורב שהיה בידיו נפקחו מעט, והפעם קולו היה חלש כל כך עד שהאדם שמע בקושי רב את דבריו.
"שמור על ליבך טהור תמיד, שכן למרות הסכנות והמכשולים שיעמדו בדרכך, ליבן יהיה הדבר שעליו תוכל לסמוך יותר מכל. כוחי הוא כוחך, ועכשיו עלייך לשמור עליו שמא ייהרס ויושחת בידי כוחות המבקשים להרע לך. עורביי יזכרו לנצח את החסד שרצית לעשות עימי בשעותיי האחרונות, שכן רבים היו חולפים על פניי ומניחים לי למות לבדי." כנפו הבריאה ליטפה ברכות את פניו של האדם בעוד עיניו נעצמות בפעם האחרונה.

זה הוא סיפור העתיק על עורב ועל אדם אנושי.
סיפור על האנושי הראשון שהפך לחצי עורב.