עורבים שחורים- 5

הפיקניק נגמר בתפנית מפתיעה.
במקום שילכו לביתן של אלי – כמו בכל פעם – ריקו משך בידה והוביל אותה אל עבר הביתן שלו.
זו היתה הפעם הראשונה שלה שם.
אם לא היתה המומה כל כך היא היתה מרגישה שבטנה גועשת פרפרים ומערבולות. הסומק בלחייה היה עז עד כדי בעירה.
ברגע שנכנסה לביתן היא החלה לבחון פרטים. הביתן שלו היה כמו כל ביתן אחר שראתה, אך רק קצת יותר…
מבולגן.
היא גיחכה קלות לנוכח הבלגן ששרר על הרצפה, על הספה ועל גרם המדרגות. ריקו הסיט את מבטו הפגוע לעברה, מוכיח שהוא אכן שמע את הגיחוך הקל שלה.
"אני מבטיח לך, אני הרבה יותר מסודר בדרך כלל, פשוט הייתי מעט עסוק כך שלא בדיוק מצאתי זמן…" הוא מלמל ושפשף את עורפו במבוכה. היא חייכה באדיבות והניחה את ידה על כתפו.
בכניסה לביתן מצד שמאל נמצא הסלון. הפריטים היחידים בחדר היו מינימאליים. ספה רחבה בשחור, כורסאת יחיד נפתחת ושטיח עבה שכיסה את כל הרצפה. הביתן שלו, כמו רבים אחרים אך לא כמו בביתן שלה, הואר בכמה נרות שהיו מחוברים יחדיו בתוך עששיות גדולות. היא לא חשבה שזה אפשרי, אך זה נתן תאורה רבה לחדר.
ארון רחב ומרובה מדפים כיסה את רוב הקיר שמול הספה. כל המדפים היו עמוסים בספרים ופסלונים ומחברות בצבעים. היא הניחה שחלק מהן וודאי אלבומי תמונות של ריקו והשאר יומני הכתיבה שלו. הוא סיפר לה עליהם באחת הפגישות שלהם – אם כי ראוי לציין שהוא שתה מעט, כך שאין לדעת אם באמת תכנן לספר לה זאת – מכתבים קצרים למען אנשים שהיו ורגשות שהוא פורק בעת צורך. היא ייחלה ליום שבו הוא ישתף אותה לגמרי בכך, אך כרגע היא לא רוצה ללחוץ עליו. כשיגיע הזמן המתאים היא בטוחה שהוא יידבר.
"אין לך הרבה תמונות, אני רואה…" אמרה. היא קלטה במבטה תמונה ממוסגרת שנחה על המדף שמתחת לחלון. זו היתה תמונה שלהם, התמונה הראשונה שהצטלמו ביחד והראשונה שהביאה לו.
היא החזיקה את התמונה הממוסגרת בזמן שהוא התקרב אליה וחיכך את ידו בידה.
"אני לא רואה הרבה צורך בכך…" לחש, בולע את הגמגום שעלה וצרב את גרונו. לא היה לו קל לדבר על משפחתו, במיוחד אחרי מה שקרה להם ולבדידות הנוראית שהוא חש אז, ילד-עורב יתום ממשפחה שלמה שרק רוצה לחיות חיים נורמאליים. יותר מאוחר, כשהתבגר, הוא הבין כמה זה חיזק אותו בחיים. פתאום כל דבר קשה נראה פחות קשה, כל מכשול דמה לעוד אבן שהוא יכול בקלות להזיז מין השביל שבו הוא הולך.
הוא התחיל להשוות את רמת הקושי של כל דבר לרמת הסבל שחש על איבוד משפחתו.
היא הרגישה את ראשו נח על כתפה. הבל פיו החם דגדג את צווארה כשנאנח בשקט אל תוכה.
"אני כל כך עייף אלי…" היא הנהנה בהבנה. האמת שגם היא היתה עייפה מעט. היא הניחה לו להוביל אותה אל חדר השינה, שהיה בקומה השנייה של הביתן. הוא היה פשוט וצנוע – כמו שאר הבית – ארון בגדים בצבע חום כהה, חלון ארוך שהיה מוסתר מאחורי וילון עבה, שידה משרדית שבה היה יכול לעבוד ודלת נוספת שהיא הניחה שהובילה אל חדר אמבטיה.
היא שיחררה את אחיזתה בידו וניגשה למיטה, מכסה את עצמה בשמיכה הדקה שלו – למרות שלא היה קר כל כך – וחיכתה שייכנס גם הוא כדי שתוכל לחבק אותו בשנתה.
לא תזיק לה שינה ארוכה, ואם אפשר, גם נטולת חלומות.

ריקו פקח את עיניו. הוא נשאר במקומו, קפוא, עד ששמע את נשימותיה של אלי קבועות ויציבות לצידו.
ידו ליטפה את שערה של אלי בהיסח דעת. הוא היה נעים, אך הוא מיהר לעצור בעצמו לפני שיעיר אותה. פניה היו שלוות, כאילו היא חולמת חלום ישן, אחד כזה שסופו כבר ידוע.
היא נראתה מאושרת.
דמעה עדינה זלגה מעינו בזמן שידו החלה להתחמם. אור לבן אפף אותה וזיק חשמלי עבר בגופו – ובאוויר – בזמן שנגע בעורה הרך של אלי. הוא החזיק את נוצתה בכיס מעילו ליתר ביטחון, כדי להבטיח שגם אם היא תתעורר היא לא תוכל לזוז.
"אני אף פעם לא אפגע בך, את יודעת את זה, נכון? אני לעולם לא אעזוב אותך כמו שעשיתי אז." הוא לחש את מילותיו אל תוך הלילה, כאילו שגם בשנתה היא יכולה לשמוע אותו.
"אני עושה זאת למענך." דמעותיו הפכו לבנות כפנינה טהורה בעת שבכה ונתן לערפל הלבן לעזוב את ידו ולהתקבע סביב ראשה של אלי.
גופה קפץ לפתע כפעימה, מתחיל לפרכס ואז נעצר בפתאומיות.
שתי דקות עברו והוא עדיין לא שמע את פעימות ליבה. פניה היו חיוורות מעט אך לא יותר מהרגיל.
ליבו שלו עמד לעצור.
הוא רכן על צידו לעברה ובדיוק כשהושיט יד כדי לנער אותה קלות אנחת רווחה נפלטה מפיו.
פעימת לב חלושה אך מתחזקת הגיעה לאוזנו.
ריקו התהפך חזרה על גב וניגב את הדמעות המרדניות שהמשיכו לרדת. הוא לא רצה לעשות את זה. הוא לא רצה להיכנס אל תוך הזיכרונות שלה, לנבור בתוך האפלה שכוחת- אל שהתת מודע שלה נחוש להסתיר.
אך זה היה הכרחי. הרבה צרות מתחילות להתגבש עכשיו אך אסור לה לדעת את זה. היא קשורה לעולם הזה, לבנייתו. היא כמעט חלק מאבני היסוד.
הטוהר והתמימות שלה הם מה ששומר על העולם הזה קיים.
"הם היו אנשים נפלאים אלי, אני בטוח שאתם הייתם מסתדרים עם כולם."
הוא עצם את עיניו ונתן לחושך לכסות אותו, להזכיר לו את העבר, לפצוע אותו באלפי סכינים.
הוא נכנע לשינה.