עורבים שחורים- 4

החושך אפף אותה. היא לא הצליחה לזהות איפה היא נמצאת. לרגע היא תהתה אם היא צריכה להילחץ, אך כעבור דקה הניחה שזה וודאי עוד אחד מהחלומות שתוקפים אותה בזמן האחרון.
נראה שעכשיו זה לא רק בזמן שהיא ישנה.
"אלי…" קול נשי לחש את שמה ברוך, כאילו היה הדבר הכי טהור בעולם ואסור היה לטמא אותו. הוא התגלגל על לשונה כאילו היא שוקלת אותו. היה אפשר להרגיש את ההיסוס שלה כשקראה בשמה.
כאילו היא יודעת את שמה המלא, אך מהססת לקרוא בו.
"איפה את… בואי אליי, אלי…" היא הרגישה את החושך מתפוגג סביבה. לשנייה היא לא היתה בטוחה אם היא רוצה בכלל שהוא ייעלם. היא הרגישה בטוחה ומוגנת תחת חסותו של החושך. משהו אמר לה שכך או כך האישה יכולה לראות אותה, בין אם בחושך בים אם באור.
קרני אור התחילו לחדור, משאירות חלקים קטנים באפלה, ואיתם את האישה המסתורית.
היא הצליחה לזהות חתיכה קטנה של שמיים כחולים, אך לא יותר מזה.
אלי לקחה נשימה עמוקה, מנסה לשלוט ברעד הקל שחלף בגופה. 'שוב הצמרמורת המוכרת הזאת', חשבה לעצמה. 'מה זה אומר… מה הם רוצים ממני?…'
כשפתחה את פיה לדבר, היא קיוותה שלפחות תישמע אמיצה ומלאת ביטחון כמו שהיתה רוצה להיות באותו רגע.
"מי… מי את?"
*

"ריקו!"
היא ראתה אותו מרחוק, עומד בתחילת השדה, מחכה לה. החיזיון המוזר שתקף אותה כבר נעלם, אך הוא השאיר לה כאב ראש אחד גדול וגרם לה למעוד במחצית הדרך. היא קיוותה שריקו לא יראה את השפשוף ברגלה.
היא רצה לעברו ונופפה בידה כדי שיוכל לראות אותה. בידה שנייה היא אחזה בסל פיקניק קטן.
הוא הסיט את ראשו לעבר קולה וצמצם את עיניו. היא היתה נקודה קטנה באופק שגדלה וגדלה. הוא הבין שהיא היא רצה. היא הניחה את ידיה על ברכיה כשהגיעה, מתנשפת בכבדות. עבר זמן מאז הפעם האחרונה שהיא רצה כל כך הרבה, כך שהיא קצת יצאה מכושר. קצת.
זיעה קלה כיסתה את פניה.
הוא הושיט את ידיה לעברו, עוטף אותה בחיבוק פתאומי, טומן את פניו בשערה, שואף את ריח הלבנדר העדין של השמפו שלה. הוא אהב שהיא השתמשה בו.
"למה לא עפת לכאן? אמנם השדה לא רחוק מהביתן שלך אך זה היה יכול להיות יותר מהר בשבילך…" אמר, כשהוא לא מצליח להתאפק ובוחן כל תנועה שלה. הוא היה בלעדיה במשך זמן ארוך, עד שהוא הרגיש שגופו פשוט נמשך אליה מעצמו. שפתיו התעקלו לחיוך למחשבה הזאת.
היא הרימה את פניה לעברו וחיוכו מיהר לרדת מפניו כשהוא שם לב למבטה הרציני. "זה היה עלול להרוס את הסדר שבתוך הסל, או לשפוך את השתייה על הכריכים. אתה יודע שאני לא אוהבת כשהאוכל מתערבב…"
הוא חייך בשובבות. "אני יודע שאת אוהבת לאכול." פניה נצבעו באדום עז והיא חבטה בכתפו, לא מאמינה שהוא אמר לה את זה עכשיו.
הוא התקוטטו כך במשך כמה דקות. הקרב נגמר כאשר היא העבירה את ידה ברכות על בגבו באזור שבו יוצאות כנפיו. הוא התקפל בכניעה ואנחה שקטה יצאה מפיו. זו היתה נקודת החולשה שלו.

"עשיתי סדר בארון הישן שלי היום," היא עדכנה אותו במאורעות הבוקר. הם ישבו על הספסל היחיד שהיה באמצע השדה, מוקפים בפרחים. היא חילקה את הכריכים מהסל ביניהם.
אלי כבר חיכתה שהערב ירד. היא רצתה לראות את הגחליליות שוב.
"מצאתי שם כל מיני קופסאות עם דברים שהייתי מביאה מהבית. בגדים, כלים, ספרים, תמונות… במיוחד היו שם הרבה אלבומי תמונות שלנו." היא הרהרה רגע בדבריה. "היתה שם קופסא אחת שדיי סקרנה אותי. היא היתה בצבע צהוב חולני ונראתה יותר מידי עתיקה מכדי להיות שלי. יכול להיות שכחתם להוציא אותה כשסידרתם את הבית בשבילי?" שאלה.
עיניו של ריקו נדלקו באחת. היא לא מזהה את הקופסא… יכול להיות שהיא שתולה שם בכוונה?
"לא היה שם שום דבר לפני. הם התחילו לבנות את הביתן שלך כשאני נשלחתי להביא אותך. אף אחד לא גר בו חוץ ממך."
"מוזר… אני בטוחה שהיא לא שלי…" היא הניחה את אצבעה על קצה פיה, כמו שעשתה תמיד כשחשבה לעומק על דברים.
"לא פתחת אותה כבר, נכון?" שאל, משתדל להשוות את הלחץ שבקולו. היא הביטה בו במבט מבולבל. "לא… בדיוק כשרציתי לפתוח אותה שמתי לב שאני מאחרת אז הכנסתי אותה חזרה… רוצה לפתוח אותה איתי?" הוא משך בכתפיו בהסכמה. "כל עוד אני יכול להישאר איתך אחר כך…"
היה משהו אפל וחצוף בעיניו, היא ראתה את זה. היא הבליעה חיוך וניסתה להתנהג כרגיל.
לפעמים היה לה ממש קשה לשלוט בעצמה בסביבתו, כאילו הדחף לנשק אותו היה גובר עליה יותר בכל פעם שהיו רק שניהם ביחד. לבד.
"אתה כזה ילדותי לפעמים," היא נשפה בבוז. הוא הביט בה במבטו הנעלב. היא כמעט יכלה לראות אוזני כלב יוצאות מראשו, מתחננות בפניה לחיבוק.
"נו באמת…" היא מלמלה בזמן שרכנה קדימה כדי לנשק את קצה פיו.