עורבים שחורים- 2

"את רואה את זה אליה? זה הירח. נכון שהזוהר הלבן שלו מקסים כל כך? הוא אחד מחבריי הוותיקים ביותר. תדעי לך שאם אי פעם תצטרכי עזרה במשהו את תמיד יכולה לשאול אותו…" אדם אשר היא לא הצליחה לראות את פניו הצביע לעבר הירח. היא בחנה את ידו שנגלתה באור הירח. אצבעותיו היו ארוכות ורזות. קולו היה מוכר במידה מציקה. היא ידעה שהיא שמעה את קולו בעבר, אך מי הוא?
"יום יבוא ואנחנו נשלוט בכל זה בעצמנו. תהיה לנו ממלכה משלנו ורק אנשים שאנחנו נסמוך עליהם יחיו בה. אנחנו נעניק להם את הביטחון והמזון ומקום המגורים שהם צריכים, והם בתמורה יעניקו לנו את הביטחון שלהם בנו. זה יהיה נהדר, בדיוק כמו שהיא רצתה." היא רצתה לשאול אותו מי זאת האישה שהוא מדבר עליה אך שום קול לא יצא מפיה.
שדה ראייתה היטלטל לפתע והיא הבינה שהוא מרים אותה. המגע של ידיו היה מוכר, כל כך מחמם. היא הרגישה בטוחה בין זרועותיו הכולאות אותה, כאליו הוא לעולם לא ייתן לה ליפול או יעזוב אותה לבדה.
משהו נעים הציף את ליבה ולשנייה אחת היא היתה בטוחה שהיא שומעת מנגינה שקטה של קריאות עורבים, כמהים זה אל זה עם רדת הלילה.
הוא הסיט את פניו לעברה, ולמרות שהיו במרכז אור הירח צל העיב על פניו, מסתיר אותם ממנה. "כשתגדלי את תראי, את תהיי העורבת הכי יפה…" הוא לחש באוזנה והיא הרגישה את הבל פיו החם על צווארה.
עיניה החלו להיעצם והדבר האחרון שהיא ראתה היה מפל מים שממשיך אל האינסוף…

היא עצמה את עיניה באנחה. היא העבירה את כל הבוקר במחשבה על החלום המוזר שהיה לה. כבר יומיים עברו מאז חזרתה מהעולם האנושי והיא עדיין חווה את החלומות המוזרים האלו.
ריקו הציע לעזור לה להתאקלם חזרה אך אחרי חצי שעה היא נאלצה לסלק אותו מין הביתן שלה. היא הרגישה שהיא לא מרוכזת מספיק כדי להיות בנוכחות אדם נוסף.
ככה זה היה תמיד, וכולם הבינו אותה. הם ידעו שהיא צריכה את השקט שלה כדי לחשוב, וזה הצריך בדידות מידי פעם.
היא מאוד שמחה לראות שוב את סאם, למרות כל חילוקי הדעות שהיו להן בעבר. אלי עדיין חושדת שהיא מאוהבת בריקו.
היא הספיקה לראות גם את קאל ושיילי. הם עבדו במרפאה. קאל היה הרופא הבכיר היחיד בעמק, ולמרות שהיה מעט מבוגר מכולם הוא היה בכושר מעולה. היא עדיין זכרה את היום שבו הוא עזר לה לסחוב את ריקו אל המרפאה לאחר שהגיע אל ביתה, מעולף.
שיילי היא אחות במרפאה, ובנוסף לכך טבחית מעולה. הן היו יושבות מידי פעם כשהיה לה זמן והיא לא היתה עסוקה במרפאה או בקאל לקפה ולתה אוכמניות. אלי היתה מספקת את העוגות. לרוב אלה היו עוגות לימון, האהובות על שיילי.
כל כך הרבה אנשים באו לבקר אותה ולברך אותה על חזרתה שהיא הרגישה שראשה עומד להתפוצץ. אפילו הזקן בא לבקר אותה, אך כמובן שהיא בירכה אותו על ביקרו והבטיחה לשמור זאת בסוד. המועצה שומרת עליו בהדיקות רבה כל כך, שהיא הופתעה לגלות שהוא הצליח להתחמק מהמשמר שלהם.
"הירח יהיה בהיר מאוד בתקופה הזאת, אם תאזיני היטב, את תוכלי לשמוע אותו שר, לוחש את סודותיו אל אלה שמוכנים להקשיב." הוא אמר לה במתיקות, כאילו הוא חולק איתה סוד כמוס שידוע רק למעטי מעט.
החדר האחרון שהיא עוד לא ניקתה היה המחסן. היא תהתה אם היא באמת צריכה לנקות אותו. תחילה היא החליטה להשאיר אותו כמו שהוא, אך אז שינתה את דעתה. אולי היא תמצא שם דברים ישנים שיתגלו כשימושיים.
היא החלה עם המדף העליון, מורידה חפץ חפץ, מנקה אותו, מעבירה מטלית על המדף ומחזירה הכל בחזרה. היא עשתה כך לכל המדפים עד שהגיעה לתחתית. היו שם ערמות של קופסאות. ערמות על ערמות. כשהיא פתחה את הראשונה היא הבינה מה הן.
אלה היו החפצים שהיא הביאה איתה מהעולם האנושי.
תחילה היא היתה נחושה בדעתה לחזור מידי פעם הביתה, להביא בגדים וכלים ואוכל, אך כעבור שהות ארוכה כאן, היא החליטה שהיא פשוט תסתגל למקום ולמה שיש בו. אחרי ההחלטה הזאת היא העבירה את כל הדברים שלה לאחסון והשאירה אותם בתחתית הארון, כשהם נשכחים לאט לאט.
בפזיזות של רגע, היא התחילה לפתוח את כל הקופסאות, מוציאה הכל החוצה ובוחנת את הדברים שפעם היו כה חשובים לה. היא מצאה את אלבום התמונות של ושל ריקו. הוא היה מהתקופה שהיא הביאה לכאן את המצלמה שלה כחפץ הראשון. כולם התלהבו וביקשו ממנה שתצלם אותם.
היא הצטלמה עם ריקו כמעט בכל מקום *בעולם היוצר. התמונה של שינהם ליד המפל היתה האהובה ביותר עליה.
היא היתה עם ידיה פרוסות לצדדים וראשה מוטה לאחור בעוד ריקו עמד לפניה וכנפיו היו פרוסות לגובה בגאווה. היו לו את הכנפיים שהיפות ביותר שהיא ראתה. מגען רך כל כך, שכמעט קשה לנתק את הידיים מהן.
זה צולם בזמן השקיעה, כך שהשמיים היו צבועים בצבעי אש, כשאל קו האופק מזדחלים להם צבעי הסגול והכחול-שחור של הלילה.
שפתיה התעקלו לחיוך קטן בזמן שהמשיכה לדפדף באלבום, צופה במצבור הענק של התמונות שצברו במהלך השנים חולף על פניה.
היא משכה לבסוף את הקופסא האחרונה ממעמקי הרצפה אל חיקה, רק עכשיו שמה לב שכבר נהיה צהריים והיא מאחרת לפגישה שקבעה עם ריקו.
הקופסא היתה בלויה, צבעה הפך לצהוב חולני עם כמה חורים במכסה. היא היתה בוודאות ישנה מאוד, יותר מידי ישנה בשבילה.
'אולי זו לא הקופסא שלי בכלל,' חשבה לעצמה בעוד היא מהרהרת אם לפתוח אותה. זה לא יהיה מנומס כל כך לפתוח קופסא של מישהו אחר.
כעבור התלבטות קטנה היא החזירה את הקופסא למקומה. היא כבר תחזור אליה אחר כך, כרגע היא צריכה לצאת לפגישה שלה לפני שריקו יבוא לחפש אותה.