עונות השנה

"לא צפויים גשמים נוספים החורף" אמרה החזאית בטלוויזיה.
"מה זאת אומרת?" התרגזה אמי, "ירד השנה גשם אולי פעמיים, וגם זה בקושי. איך זה יכול להיות שלא יהיו יותר גשמים? כשאני הייתי קטנה בחורף ירד גשם כמעט, וזה היה חורף יבש! העולם הידרדר…" מלמלה לעצמה. כבר הייתי רגיל לאמי, ולא התייחסתי במיוחד להתרגזותה.
"אני הולך לישון" הודעתי. ניגשתי לחדרי והתיישבתי על המיטה. 'באמת בקושי יורד גשם' חשבתי 'מעניין למה.' נשכבתי במיטתי ותוך זמן קצר נרדמתי.
הייתי באולם גדול, שקירותיו היו צבועים בצבעים שונים, ועל יד כל קיר היה כיסא באותו צבע. שניהם היו מקושטים בציורים שקשורים לעונות השנה, כל קיר וכיסא סמלו עונה אחרת: קיר וכיסא צהובים קושטו בשמשות וגלים, קיר וכיסא כתומים כהים קושטו בעלי שלכת, קיר וכיסא אפורים קושטו בענני סערה וברקים, וקיר וכיסא ירוקים קושטו בעלים ופרחים. במרכז האולם, על הרצפה הלבנה, ישבו שלוש נשים. לא נראה היה שהן שמו לב אלי. אחת מהן, שהייתה לבושה בשמלה זהובה יפיפיה והיה לה שיער בלונדיני זוהר אמרה: "אנחנו חייבות למצוא אותה! זה לא ייתכן שלא יהיה בעולם חורף יותר!"
"אבל קיץ, איפה את בדיוק חושבת לחפש אותה?" שאלה אחרת, שהייתה לבושה בשמלה ארוכה בגווני כתום- חום, והיה לה שיער חום כהה מתולתל.
"אני לא יודעת, אבל אנחנו חייבות לנסות לפחות, לא? אחרי הכל, זו אחותך!" ענתה קיץ.
"אבל את יודעת שאנחנו לא יכולות לצאת מפה! זה שחורף ברחה זה מקרה ממש יוצא דופן!" ענתה בעלת השיער החום המתולתל. לפתע הסתובבה האישה השלישית והבחינה בי. "מי אתה?"היא קמה והתקרבה אלי. מכל השלוש, היא הייתה היפה ביותר לדעתי. היה לה שיער חום בהיר בהיר, ושמלה ירוקה עם קישוטי פרחים ורודים קטנים.
"אני עוז, ואין לי מושג איך הגעתי לכאן, אבל אם אתן יכולות להראות לי איך יוצאים מפה, אז אני כבר אלך." עניתי.
"אל תדאג, אנחנו לא מגרשות אותך. אתה בטח לא יודע מי אנחנו, נכון?"
האמת היא שכבר היה לי ניחוש, אבל לא רציתי לומר משהו לפני שאני בטוח בו. "אני לא יודע, מי אתן?" עניתי.
"אנחנו עונות השנה" אמרה קיץ, וקמה גם היא. ידעתי. "מה באמת?" העמדתי פני משתומם.
"כן, אני אביב, זו קיץ והיא שם היא סתיו." ענתה האישה עם השמלה הירוקה, אביב.
"ואיפה חורף?" שאלתי. הרי תמיד לימדו אותי שיש ארבע עונות, ולא שלוש.
"אה, היא ברחה." ענתה אביב.
"למה?" שאלתי. "כי נמאס לה שמתייחסים אליה בתור בן." ענתה סתיו, היחידה שעוד ישבה על הרצפה, "סיבה מטופשת, אם אתה שואל אותי."
"זה לא היה רק בגלל זה!" הגנה עליה קיץ "היא תמיד הייתה העונה האפלה ביותר, תמיד אנשים נהיו עצובים ומדוכאים יותר כשהגיעה. היא תמיד קינאה בנו, שאנשים אוהבים יותר. ועכשיו נמאס לה. לפי דעתי היא צודקת."
"אבל זה לא נכון" קראתי "האנשים שאני מכיר תמיד שמחו שהיא באה, ועכשיו חבל להם שאין חורף יותר, אלא רק סתיו. אל תעלבי כמובן" הוספתי ופניתי לסתיו.
"אל תדאג." היא ענתה. "ואם אתה באמת רוצה להחזיר אותה, לך תמצא אותה ותגיד לה את כל זה."
"סתיו לא ממש מודאגת מכך שחורף ברחה." הסבירה לי אביב.
"אני פשוט חושבת שלא היה לה שום טעם לעזוב" אמרה סתיו. "הרי גם אני עונה 'אפלה' וגם אני לא כל כך משמחת אנשים כשאני מגיעה. אבל זה אף פעם לא הפריע לי."
"תפסיקי להגיד 'זה לא מפריע לי, זה כן מפריע לי'" התעצבנה קיץ, "לחורף זה הפריע טוב? ואת, בתור אחות טובה ותומכת, אמורה להצדיק אותה ולנסות להחזיר אותה, לא משנה מה הדעות שלך!".
"אה כן?" קראה סתיו וקמה ממקומה, "אז אם ככה את חושבת, את מוזמנת ללכת לחפש את חורף ולהפסיק להטיף לי!" אמרה בכעס.
"בנות, די לריב!" ניסתה אביב להשקיט את הרוחות ואז פנתה אלי: "נכון שזה פשוט פתטי ששתי בנות בגילן יריבו כך?". הבטתי בה במבוכה. לא ידעתי מה אני אמור לומר.
"אוף איתך!" עזבה סתיו את מקומה והלכה לכיסא הכתום כהה שלה. אביב הנידה בראשה בשקט. לפתע החלטתי "אני אלך לחפש את חורף ולהחזיר אותה!". היא הביטה בי בהפתעה. "אתה בטוח? זה יכול להיות מסוכן. אני יודעת, תחשוב על זה קצת ותראה אם באמת שווה לך לעשות את זה. מחר תאמר לנו מה החלטת." 'בסדר גמור' עמדתי להשיב, 'אבל את יודעת איך אני אחזור הביתה ולכאן מחר?' אלא שכבר לא הייתי באולם הגדול ההוא לפתע. פתאום הייתי בבית, במיטה שלי. 'הכל קרה באמת? או שזה היה רק חלום?' חשבתי. לאחר מחשבה מעמיקה החלטתי שזה היה אמיתי.
"עוז? אתה קם?" קראה אמי.
"כבר מגיע" עניתי. התרוממתי מהמיטה בקושי (הרגשתי כאילו כלל לא ישנתי) והתלבשתי. כנראה הייתי קצת מעופף בבית הספר, כי כשרווית המורה למתמטיקה שאלה אותי שאלה על אומדן מספרים בתחום הרבבה, לא שמתי לב אליה, עד שממש צעקה לתוך אוזני "עוז! אתה איתנו?"
"אה, כן" השבתי נבוך. מעולם לא נימנתי עם המעופפים בכיתתי. תמיד הייתי תלמיד טוב, ואולי זו הסיבה שהשאלה הבאה של רווית הייתה: "אתה מרגיש טוב עוז?"
"אממ כן בערך" עניתי. רק לאחר שעניתי לה שכן, אני בטוח, ושלא, אני לא רוצה ללכת הביתה לנוח, הניחה לי סוף סוף לנפשי, אבל שמתי לב שבכל זאת הגניבה לעברי כמה מבטים מודאגים בהמשך השיעור. באותו לילה הלכתי לישון מתוח. האם שוב אגיע לאולם של עונות השנה, או שאולי בכל זאת היה זה רק חלום?
טוב, אז כנראה זה לא היה חלום. הגעתי בדיוק לאותו אולם שאליו הגעתי אתמול, עם הקירות בארבעה צבעים והרצפה הלבנה המבהיקה. אבל היה הבדל אחד. החדר היה ריק. הסתובבתי מסביב קצת אבל לא מצאתי כלום. לא דלת, לא חלון, לא שום דבר שדרכו אוכל לעבור כדי להגיע אל עונות השנה. לא רגע, זה לא נכון. לא מצאתי אומנם שום דבר כזה, אבל מצאתי פתק: "נסה לדמיין, זה תמיד עובד." טוב אני לא ממש מבין איך זה יכול לעזור לי, אבל בכל זאת. אחרי עוד כמה זמן שניסיתי למצוא משהו, הבנתי שאין לי ברירה פרט ללהתיחס לפתק. "המממ" המהמתי לעצמי. ניסתי לדמיין את עונות השנה. דמיינתי את שמלותיהן היפהפיות, את שערן הזוהר, את פניהן, ולפתע חשתי תחושה משונה. התעופפתי באויר, אבל עדיין נשארתי עומד זקוף. לא פקחתי את עיני עד שהרגשתי שאני שוב עומד על רצפה מוצקה. הגעתי למעין אולם עגול, עם כמה כסאות מסביב לבמה כחולה בוהקת. על הבמה עמדו- ניחשתם נכון- עונות השנה, ושוב בלי חורף כמובן, אבל הפעם גם בלי סתיו. כנראה שלא רצתה לעזור להחזיר את חורף. ברגע שאביב ראתה אותי, היא קפצה מהבמה. היא התקרבה אלי כשחיוך ענק חוצה את פניה. "ניחשתי שתבחר לעזור לנו עם חורף, אז אני וקיץ הצבנו לך את המכשול הזה, כדי שתבין מה עלול לעמוד בדרכך בדרך לחורף. אני מקווה שאתה לא כועס." היא חיכה בהתנצלות, "היינו חיבות לעשות זאת." למען האמת, כלל לא כעסתי, ואפילו שמחתי ששמו לי את המכשול הזה, ושעברתי אותו בהצלחה. הרי מי יודע מה היה קורה אם הייתי יוצא לחפש את חורף ונתקע עם הבעיה הראשונה שצצה? יכול להיות שבאמת היה קורה לי משהו נורא ואיום. לא רציתי לחשוב על זה. "בוא, אני צריכה להסביר לך מה עליך לעשות. כלומר, אם באמת החלטת לעזור לנו."
"כמובן שאעזור לכן." עניתי בלא היסוס. כבר מזמן קיבלתי את ההחלטה הזו, "מה את צריכה להסביר לי?"
"טוב, אני וקיץ חושבות שחורף הלכה למקום הנקרא: ענני העונות." אמרה והמשיכה בהיסוס קל: "שתדע לך שזהו מקום מסוכן, ושהדרך אליו קשה ורצופת סכנות. אולי יהיה לך מזל, מה שאני כלל לא מבטיחה לך, ולא תיתקל בהרבה סכנות, אבל בכל אופן, כדי לתת לך איזה שהוא סיכוי להצליח, אני וקיץ נותנות לך חלק מהכוחות שלנו: אתה תוכל לעוף, ותקבל חרב קסומה. תצא מחר. בהצלחה." בינתיים קיץ ירדה מהבמה והצטרפה אלינו: "עכשיו אתה תחזור הביתה. מחר, מיד כשתגיע לכאן, תקבל את הכוחות ותצא למשימה. אבל אל תדאג, זה לא חלום." היא חיכה אלי ואז נעלמה. מצאתי את עצמי שוב בביתי. אלוהים אני לא מאמין שזה קורה לי. אני נבחרתי להחזיר את החורף! אני! מי היה מאמין? והדבר הכי נורא: אף אחד אף פעם לא ידע על זה. כי הרי איש לא יאמין לי. מי שמע על ילד, שמחזיר את החורף? אף אחד.
"עוז, אתה קם?" שאלה אמי. לא היה לי כוח לשגרה של בית הספר. רציתי להישאר בבית ולחשוב על מה שמחכה לי בלילה. "אני לא מרגיש טוב." אמרתי, "מותר לי להישאר בבית?" אמי הסתכלה עלי קצת עקום, אבל הסכימה. "אני הולכת לעבודה, אני אחזור בשלוש. תסתדר עד אז?" הבטחתי לה שכן וחזרתי לשכב במיטתי. לאחר שיצאה התיישבתי וחזרתי במוחי על כל מה שאביב וקיץ אמרו לי. ושוב, שאלתי את עצמי אם זה לא סתם חלום מתמשך. זה קורה לפעמים. באותו הלילה הלכתי לישון בהתרגשות עצומה. חשבתי שאולי משום כך לא אצליח להירדם, אבל מיד כשנשכבת במיטה כבר הגעתי לאולם של עונות השנה. הפעם החדר לא היה ריק: אביב וקיץ היו בו. ברגע שהגעתי הן מהרו אלי. "הנה החרב שלך", אמרה אביב, והושיטה לי חרב זהובה דקיקה ומקושטת בחריטות, "והנה מכשיר שבעזרתו תוכל לתקשר איתנו בכול מצב." היא נתנה לי מעין שרשרת עם תליון זהוב קטן. "הכנס אותה מתחת לחולצה, וכשתרצה לתקשר אתנו לחץ בחוזקה משני צידיה. קיץ הושיטה אלי יד ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן אמרה: "עכשיו אתה יכול לעוף. נהג בחוכמה." הודיתי להן, ענדתי את השרשרת לצאוורי והחזקתי את החרב בידי. "אני מקווה מאוד שתצליח." אמרה אביב והביטה בי. "צא כמו שיצאת בפעם שעברה. חשוב על מקום עם עננים." וקיץ אמרה לי: "בהצלחה." עצמתי את עיני בחוזקה, כשאני מחזיק את החרב, ושוב הרגשתי את התחושה המוזרה, שאני עף אבל עומד יציב. כשעצרתי ופקחתי את עיני גיליתי שאני עומד על ענן קטן שהחל להתמוסס תחתי. פחדתי לזוז, פן אפול, אבל אז נזכרתי שאני יכול לעוף. נשמתי עמוק וקפצתי מהענן. לרגע אחד קטן צללתי למטה, אבל הצלחתי להשתלט על עצמי ועליתי למעלה. התברר לי שאני נמצא במעין שדה גדול של עננים. כנראה אלה הם ענני העונות. רציתי לבדוק אם "מכשיר הקשר" שלי עובד. הרמתי את התליון לגובה עיני ולחצתי משני צידיו. מיד הופיעה תמונה על התליון. היתה זו אביב. "איך הולך?" שאלה. "אממ, בינתיים הכל בסדר, אבל תגידי, אלה ענני העונות?" שאלתי והפנתי את התליון לכיוון הסביבה, כדי שתוכל לראות. "לא, אלה לא ענני העונות. אלה סתם עננים בשמים רגילים. ענני העונות נראים כמו אלה, אבל אלה עננים של כל העונות במקום אחד: ענני גשם, ענני נוצה וענני כבשה אחד ליד השני. אתה כבר לא יכול להגיע למקומות בעזרת המחשבה, אז אין לך ברירה אלא להגיע לשם בכוחות עצמך. הצלחת לעוף?" עניתי לה שכן ושאלתי אותה מה לעשות עכשיו. "קודם כל צא מהשדה." ענתה לי. "אחר כך תתקשר אלינו שוב. ותתקשר גם אם אתה רואה איזושהי סכנה." הסכמתי ולאחר שנפרדה ממני היטשטשה התמונה עד שנמוגה. החזרתי את השרשרת אל מתחת לחולצתי ולאחר מכן הסתכלתי סביב כדי להחליט איזו דרך נראית הדרך הקצרה ביותר ליציאה משדה העננים הגדול. לבסוף החלטתי להמר והתחלתי לעוף דרומה. לאחר מה שנראה כשעות רבות של תעופה, ראיתי סוף סוף משהו אחר באופק שהוא לא עננים. כשהתקרבתי גיליתי כי זו מערה גדולה מאבן שחורה- חומה. הייתי עייף מהתעופה הארוכה שדרשה ממני ריכוז רב, ושמחתי שהגעתי למקום שבו אוכל לנוח. נכנסתי בפתחה של המערה, שאיכשהו התעופפה באויר בין העננים, והתיישבתי למנוחה קצרה, כשלפתע שמעתי קולות. לא היו אלה קולות הרוח, או קולות תעופה של ציפורים שונות, שאליהן כבר התרגלתי במעופי, אלא קול מאיים וחזק, כמעט שאגה. 'מה יכול להשמיע קול כזה?' חשבתי בבהלה. עמדתי לעוף החוצה מהמערה, כששמעתי צעדים קרוב מאוד אלי. לא הייתי מספיק לצאת לפני שיגיעו אלי, ולכן מהרתי להסתתר מאחורי סלע גדול. הצעדים התקרבו אלי מאוד, ולפתע ראיתי את מי שהשמיע אותם: מעין לטאה ענקית ועטופה בקשקשים ירוקים, שעמדה על שתי רגלים גדולות בעלות ציפורניים. היא פתחה את פיה וחשפה שלוש שורות של שיניים חומות- ירוקות גדולות וחדות. הוצאתי מהר את השרשרת מחולצתי ולחצתי משני צידיה. אביב הרי אמרה לי להתקשר אליהן במצב סכנה, ולא יכולתי למצוא שם מתאים מזה למצב שבו נמצאתי. הרי אם הלטאה תתפוס אותי, בוודאי תהרוג אותי. "מה קרה?" שאלה אביב. " יש פה איזה מין דרקון כזה…" עניתי מגמגם. הלטאה על שתיים כבר היתה קרובה אלי. הפינתי את התליון לעברה. "אה, אני מכירה את היצור הזה," קראה אביב, "זהו סמפט! יש לו בבטן נקודה קטנה בלי קשקשים. אתה חייב לדקור אותו שם עם החרב שלך." התאמצתי להסתכל על בטנו של הדרקון, ובאמת ראיתי חור קטן בשריון הקשקשים. החור לא היה גדול מהעין שלי. "אם תנסה לדקור אותו בחלק אחר של הגוף, החרב תישבר. אם לא תהרוג אותו, הוא יהרוג אותך. נסה להסיח את דעתו." יעצה לי אביב "זרוק איזו אבן או משהו לכיוון השני. כשיפנה את מבטו תקפוץ עליו." נפרדתי ממנה והחזרתי את התליון אל מתחת לחולצתי. הרמתי מהרצפה אבן בגודל האגרוף שלי, וזרקתי אותה בחוזקה על הקיר הנגדי. כשהמפלצת הפנתה את מבטה קפצתי עליה ונעצתי את החרב בתוך החור, במדויק. דם בצבע ירוק בהיר פרץ מגוף המפלצת, והיא נפלה ברעש. התיישבתי על סלע והשתדלתי לא להסתכל על הגופה. לאחר שהסדרתי את נשמתי עפתי החוצה והמשכתי לעוף. לאחר זמן מה ראיתי סוף כל סוף את קצהו של שדה העננים. נשמתי לרווחה. נוף העננים התחלף בחוף שמיים צלולים נקיים. התקשרתי לאביב ודיווחתי לה שהגעתי לסוף השדה. היא שמחה לשמוע זאת ואמרה לי שעכשיו אני צריך להמשיך לעוף ישר עד שאגיע לדלת גדולה בשמיים. היא טענה שזו הדרך היחידה להגיע לענני העונות. ניתקתי את הקשר איתה ונשמתי עמוק. מחכה לי עוד טיסה ארוכה כנראה. המשכתי לעוף ותוך זמן קצר דווקא מצאתי את הדלת. הייתה זו דלת מעץ כנראה, אבל היה קשה להבחין, היות והיא החליפה צבעים כל הזמן. זה היה מראה מופלא. ניגשתי אליה בזהירות, הושטתי יד ונגעתי בדלת. ידי החלה להחליף צבעים בדיוק כמו הדלת. משכתי אותה אלי במהירות. היא נראתה בסדר גמור וחזרה לצבעה המקורי. כנראה רק דברים שנוגעים בדלת מושפעים ממנה. שוב הושטתי יד ופתחתי את הדלת. מסביבי הייתה מערבולת של צבעים. נכנסתי בדלת. הייתי במקום שבו, שוב, היה שדה עננים, אך הפעם היו אלה עננים שונים ומשונים, בצבעים מגוונים. היה זה בדיוק המקום שאותו תארה אביב. בצידי הימני היה ענן גדול ואפור שהמטיר גשם, ובצידי השמאלי היה ענן כבשה לבן ורך. לא עלה בדעתי מה עלי לעשות, אז התקשרתי לאביב. "כן, אלה ענני העונות," קבעה, "עבור ביניהם וחפש את חורף." המשכתי לעוף, אך לפתע עלה בדעתי שאני כלל לא יודע איך נראית חורף. 'היא בטח נראית כמו אחיותיה, שאר העונות.' חשבתי לעצמי והמשכתי לעוף, כשאני מסתכל סביבי. לאחר זמן מה, כשצווארי כבר החל לכאוב מהחיפוש, ראיתי דמות שישבה על ענן גשם שחור. כשהתקרבתי ראיתי שזו אישה בעלת שיער שחור ושמלה אפורה. היא בכתה, ודמעותיה התערבבו בגשם היורד מהענן מתחתיה. 'זו בטח חורף.' חשבתי. התקרבתי מעט. לא נראה היה שהיא שמה לב אלי. כחכחתי בגרוני. היא קפצה בבהלה ונפנתה אלי. "מה?" שאלה בפרצוף שטוף דמעות. "אממ, את חורף?" שאלתי אותה. "כבר לא כל- כך, למה?" שאלה האישה. עניתי לה כי אני חייב למצוא את חורף, ושאלתי למה כוונתה כשהיא אומרת "לא כל- כך".
"אני הייתי חורף, אבל אני כבר לא, כי נמאס לי." השיבה.
"אבל חורף, את חייבת לחזור!" קראתי, "העולם שלי לא יכול להחזיק מעמד בלעדיך!" "אבל זה לא יכול להיות, שמישהו באמת צריך אותי ולא יכול להחזיק מעמד בלעדי. תמיד הייתי העונה השנואה מכל. אני ראיתי את האנשים שם למטה, אתה יודע, הם נראו מאוכזבים כל פעם שהגעתי, ושמתי סוף לסתיו, שאותה הם אוהבים. וכשפיניתי את מקומי לאביב, הם היו מאושרים! אני לא יכולה לחזור. אף אחד לא אוהב אותי." התיישבתי לצידה. "אבל חורף, זה לא יכול להיות שכולם שונאים אותך כל כך. כל האנשים שאני מכיר, אוהבים אותך מאוד, ומאז שעזבת כולם רוצים מאוד שתחזרי."
"אני לא מאמינה לך" הפנתה אלי חורף את גבה, "ואני לא אאמין עד שתוכיח לי שזה נכון." לא ידעתי מה לעשות. איך אני יכול להראות לה מה אנשים חושבים עליה? אם אופיע איתה פתאום באמצע הרחוב, אנשים יפרצו בצרחות. ואני גם לא יודע איך להגיע לעולמי בחזרה, ועוד איתה. ביקשתי את סליחתה ופרשתי לרגע הצידה. התקשרתי לאבי וסיפרתי לה מה קרה. "הראה לה את השרשרת, וספר לה שדרכה אפשר לראות מה קורה בעולם שלך. אני אציג שני אנשים שמדברים אחד עם השני על כמה שהם רוצים שיהיה כבר חורף. תסמוך עלי." חזרתי לחורף ומסרתי לה את הדברים, ואז הצגתי בפניה את התליון. שני אנשים נראו עליו. אחד מהם אמר: "אוף, כמה חם. הלוואי שכבר ירד גשם. מה זה אמור להיות, חורף בלי חורף?" והשני ענה לו: "צודק, תכף כבר מאי ובקושי ירד גשם." שניהם הנידו בראשם.
"את רואה?" שאלתי את חורף. "וככה זה אצל עוד הרבה אנשים אחרים. כולם רוצים שתחזרי. באמת." היא משכה באפה: "טוב, אני מאמינה לך. אבל תגיד, מי אתה?"
"אני הנציג של העולם שלי. אני הנציג של האנשים שרוצים שתחזרי." טוב, זה לא היה בדיוק שקר נכון? "טוב בוא נלך מפה כבר, אני חייבת לחזור." חייכתי אליה. תהיתי אם נאלץ לחזור את כל הדרך כמו שהגעתי לכאן. היא עצמה את עיניה. "אני עומדת להעביר אותנו לאולם העונה." אמרה לי. התעטפנו בערפל וכשזה התפזר נמצאנו באולם הגדול שבו כבר הייתי. "חורף!" קראה קיץ ונפלה על צוואר אחותה. אביב ניגשה אלי וחייכה. היא לא דיברה, אך חיוכה אמר הכל: הן מודות לי מאוד, ואני גיבור גדול, והיא ידעה שאצליח. לאחר שקיץ חיבקה את אחותה היא באה אלי ואל אביב. "תשמור לך את התליון ואת החרב, בסדר?" שאלה אותי. "שתהייה לך מזכרת." הודיתי להן מאוד, וראיתי מפינת עיני את סתיו מתחבקת בעל כורחה. נפרדתי מהן.
התעוררתי במיטתי. לצווארי היתה תלויה השרשרת ולרגליה החרב הייתה מונחת. ניגשתי אל החלון. בחוץ ירד גשם סוער, אך הייתה גם שמש. צפיתי בהן, ותוך זמן קצר נפרשה לעיני קשת זוהרת. חייכתי.