עומק – פרק תשע-עשרה
עד כמה שהתקווה הייתה גדולה, אותו יום גורלי עבר במהירות. סיאנטה מצאה את עצמה מארגנת תיק, עומדת לבד בחדר כשהבגדים כבר עליה.
כולם קיבלו בגדים כחולים ושחורים. סיאנטה נשארה עם הבגדים שנתנו לה מהמשימה הקודמת, אך היא החליפה את החולצה בגופיה כחולה כהה שנתנו לה ביחד עם כולם. אף-אחד לא שאל למה היא קיבלה רק אותה, והיא קיוותה שלא שמו לב לזה.
כל הבנות כבר ירדו למטה, לא מבזבזות רגע נוסף ומחכות לנורא מהכל. סיאנטה רצתה להשאר בחדר דקות נוספות – להביט סביבה על כל החפצים שהיא משאירה כאן, ולבדוק שהיא לא שכחה שום-דבר חשוב.
אף-אחד לא ידע לכמה זמן הם ילכו או מתי הם יחזרו לכאן, אם הם יחזרו. זה יכול לקחת יום, ובו-זמנית זה יכול לקחת שנה. זה הלחיץ את סיאנטה.
היא הרגישה את הדמעות עולות בעיניה. היא ניגבה אחת שפרצה החוצה, לוקחת נשימה עמוקה ולאחר-מכן סוגרת את התיק שלה, שמלא בבקבוקי מים ושימורים.
היא קמה מן ממיטתה והתקדמה אל עבר דלת חדרה, אבל אז היא נפתחה.
נייג'ל עמד בפתח.
היא בחנה אותו מבלי לומר כלום. הוא סגר את הדלת אחריו, תוקע את מבטו בעיניה. "אמרתי להם שאני אקרא לך, את האחרונה שבחדר."
היא הנהנה, שמה את התיק על הגב.
הוא התקרב אליה. כשהוא נעמד מולה, היא השפילה את מבטה. היא לא יכלה להביט בעיניו.
"סיאנטה." הוא אמר בקול חלש. "בבקשה, תסתכלי עליי."
היא רק המשיכה לעמוד שם עם ראש מושפל.
הוא שם את ידו על פניה בעדינות, מרים אותן. בהתחלה היא התנגדה, אבל בסופו של דבר היא נכנעה למגע החמים שלו.
כשהיא הסתכלה על אותן עיניים כחולות, היא הרגישה שהיא נמסה. היא שמה את הידיים שלה סביב הצוואר שלו, מנסה לעצור את הדמעות שכבר מזמן על פניה.
הוא ניגב אותן עם שני הידיים שלו. "אל תבכי, הכל יהיה בסדר." הוא המשיך לדבר בקול חלש.
"הבטחת שתגן עליי." סיאנטה מילמלה. "אבל אתה הולך רחוק ממני."
"אני יודע." הוא אמר, הקול שלו נשבר. "זאת לא הייתה החלטה שלי. בבקשה, אל תכעסי עליי."
היא הנידה את ראשה. "אני בחיים לא אכעס עלייך." הרעד נשמע בטון שלה.
הם רק הביטו אחד על השניה למשך שניות ארוכות, עד שהוא התחיל להתקרב אליה באיטיות. היא ראתה שהוא שואל עם עיניו אם הוא יכול, והיא רק העלתה חצי חיוך קטן על פניה, מהנהנת.
"נייג'ל! סיאנטה!" הם שמעו לפתע קול נשי מבחוץ. נייג'ל התרחק ממנה ללא ברירה, ואז הדלת נפתחה ויולינדה נכנסה לבפנים. "אנחנו צריכים לצאת. מה קרה?" היא שאלה בדאגה כשהיא ראתה את הדמעות על פניה של סיאנטה.
"היא לא רוצה לעזוב." נייג'ל אמר בפשטות, לא מביט בה למרות שהוא רוצה. הוא היה צריך לשמור על הטון האדיש שלו כל פעם שמישהו אחר היה איתם, וזה הרג אותה מבפנים.
יולינדה הנהנה. "תשאיר אותנו לבד לכמה דקות, בבקשה." היא אמרה באותו קול רך ומרגיע.
נייג'ל הנהן ויצא מן החדר.
כשיולינדה ניגשה אל סיאנטה, סיאנטה פרצה בבכי. היא חיבקה אותו והתחילה להתייפח עליה, וליולינדה לא הייתה בעיה עם זה. היא עמדה שם וניסתה להרגיע אותה, אומרת שהיא חזקה, ומזכירה לה שזה לא משהו קבוע.
"תחשבי כמה הכיבוש הזה טוב ליסוד שלנו," היא אומרת. "אם הוא יצליח, אנחנו נהיה בשלטון סיאנטה. אנחנו נשלוט על הכל."
מה שיולינדה אמרה לא באמת עזר לסיאנטה, אלא זה היה טון הקול שלה. זה נשמע כיאלו היא באמת דואגת לה, כיאלו היא שם בשבילה. סיאנטה לא הייתה בטוחה אם היא יודעת מה קורה בינה לבין נייג'ל או לא, אבל זה לא היה משנה כרגע.
בסופו של דבר, הן ירדו למטה. כולם כבר חיכו מחוץ למבנה. כשסיאנטה יצאה והסתכלה סביבה, היא ראתה את כל המבטים המסתקרנים של כולם. הם לא יצאו מהבניין בערך חודש, בניגוד אליה, שיצאה רק מלפני מספר ימים.
שתי סירות כבר עגנו ליד הבניין. כולם התחילו לעלות עליהן כשיולינדה סגרה מאחוריה את הדלת, וסיאנטה רק הסתכלה סביבה בניסיון לחפש את נייג'ל.
כשהיא מצאה אותו, היא ראתה שהוא הביט ישר בה. לא היה לו אכפת אם ישימו לב, הוא פשוט הסתכל עליה. והיא הסתכלה עליו חזרה.
גם כשהיא עלתה על הסירה, מתיישבת ליד גרייט בשקט, היא המשיכה להביט בו. המבט שלהם התנתק רק באותה שניה שמארס התניע את הסירה שלהם והתחיל לנסוע, מפריד בניהם, אולי לנצח.
כל הלילה הרגיש לה כמו נצח.
היא הייתה עייפה בגלל השעה המאוחרת, אך עדיין לא הצליחה להרדם בנסיעה בסירה. היא לא הייתה ארוכה במיוחד, אבל המחשבות שלה הפריעו לה, והשתיקה בין כולם לא עזרה לה בכלל.
רק כשהם הגיעו לחוף וכולם ירדו מן הסירה, הדיבורים התחילו. כולם העבירו את כל כלי הנשק והציוד הנוסף לג'יפ גדול ושחור. בכל החלק האחורי של הג'יפ היו מספר שקי שנה, מיטת חולים ותיק עזרה ראשונה גדול. העובדה שהם צריכים מיטת חולים בהישג יד הלחיצה אותה, אבל היא רק דיברה עם גרייט על נושאים שונים, בניסיון להוציא ממנה את כל החששות שהיו בראשה.
המבטים שהיא ואנדרה תקעו אחד לשני היו נוראיים, והיא רצתה לקבור את עצמה איפשהו. כל פעם שהיא הרגישה שוב אותה צביטה בלב, היא חשבה במוחה כמה היא שונאת את מארס. היא הייתה בטוחה שהוא חילק את הקבוצות, והדרך שבה הוא הסתכל עליה רק הוכיחה לה את זה.
אבל בסופו של דבר, כולם נרדמו באותו רכב גדול. הם התכנסו בחלק האחורי, שוכבים בשקי שינה צבאים. זה לא היה נוח במיוחד, אבל זה היה הכי טוב שהם יכלו לקבל.
כשסיאנטה התעוררה, היא הביטה סביבה מבולבלת. לא היה אף-אחד, חוץ ממנה ומארמטיס. דלת הג'יפ הייתה פתוחה, ואור השמש סינוור אותה.
היא פיהקה ולאחר מכן ניענעה את ארמטיס, שהייתה היחידה שעדיין ישנה. היא מילמלה משהו, ואז פתחה את עיניה והביטה בסיאנטה בעייפות. "אז את תמיד מעירה אותי, אה?" היא שאלה בחיוך מותש, ואז התמתחה.
"כנראה שכן." סיאנטה אמרה וחייכה אליה, ואז קמה מן הרכב ויצאה החוצה.
כולם ישבו בעיגול ואכלו מקופסאות שימורים. זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת, וסיאנטה יכלה להרגיש את ריח הטבע באפיה.
כשהיא בחנה את הסביבה, היא ראתה שהם נמצאים באמצע יער. קרני השמש חדרו דרך פסגות העצים, והאירו את הכל.
גרייט סימנה לה לשבת לידה כשהיא שמה לב אליה. סיאנטה הנהנה והתקרבה אליה, לוקחת את קופסאת השימורים שאייס הושיט לה.
"בוקר טוב." גרייט אמרה, ואז מיק הביט בה ואמר אותו דבר.
"בוקר טוב." החיוך שהיה על פניה של סיאנטה הרגיש לה מזוייף. איך היא יכולה להיות שמחה במצב כזה?
היא התחילה לאכול, אבל זה לא היה טעים במיוחד. היא שתתה הרבה מים, ורק אז הבינה שלא שתתה מהשניה שהם יצאו. היא ניסתה לחשב כמה זמן עבר מאז שהם עזבו, אבל כל שנות השינה הלא ספורות בילבלו אותה, עד שהיא וויתרה על כך.
כשהיא הרימה את מבטה מן קופסאת השימורים, הוא נתקל במבטו של אנדרה. היא בחנה אותו לשניות קצרות, עד שהוא ניתק את מבטו. הוא עדיין כעס עליה, וסיאנטה הרגישה אשמה כה גדולה עם עצמה, למרות שהיא לא עשתה שום-דבר בכוונה.
היא לא יכלה לסלק את ההרגשה הזאת ממנה.
"מעולה, את האחרונה שהגעת." אייס אמר לפתע כשארמטיס התיישבה ליד סיאנטה.
סיאנטה הביטה בה. היא ראתה את העצב בעיניה, ורק אז היא הבינה מה עובר עליה. היא לא היחידה שמרגישה ככה – גם בין ארמטיס לריין הפרידו, והיא הייתה אנוכית ולא שמה לב לסבל שלה.
ארמטיס הנהנה ולקחה קופסאת שימורים, מתחילה לאכול בשקט ומתכרבלת בשמיכה דקה וכחולה שנתנו לכל אחד.
"מה עומד לקרות עכשיו?" מיק שאל והביט באייס בסקרנות. סיאנטה שיערה שהוא העדיף לחכות שכולם יגיעו, כדי לא לחזור על דבריו יותר מדי פעמים.
"מהיום, הג'יפ הזה הוא הבית החדש שלכם." אייס התחיל לדבר. מארס פשוט ישב לצידו, לא מביט באף-אחד. "אתם עומדים לצאת הרבה לשטח, בגלל זה הבגדים החדשים שלכם. הכחול הוא הצבע של יסוד המים, אז כשאתם רואים חייל עם מדים בצבע אחר מרחוק, אל תתקרבו לראות מי זה. תדעו שהוא לא אחד משלנו."
"ואם אנחנו רואים חייל, מה אנחנו עושים?" גרייט שאלה בחשש מסויים.
"אנחנו נגיע לזה." מארס אמר עם איום בקולו. הפרצוף שהיה על פניו, האווירה סביבו – זה בילבל את סיאנטה. לאן נעלמה כל ההצגה השמחה של מארס? מאז שהוא חזר מהמשימה האחרונה שלו הוא נסגר בתוך עצמו.
אייס נאנח, תוקע בו את מבטו ולאחר-מכן ממשיך לדבר. "אנחנו נעבור בין אזורים שונים. המטרה שלנו היא לחפש כמה שיותר חיילים, במיוחד של יסוד האש." הוא שתק למספר שניות. "כשאנחנו רואים חייל, אנחנו צריכים להרוג אותו."
סיאנטה בלעה את רוקה, נושמת נשימות עמוקות. כשהוא אמר את זה, היא נזכרה במשימה שלה עם נייג'ל. בזה שהם לקחו חיים של חמש נפשות, והיא פשוט ראתה אותם מתים מול עיניה. את רובם, חוץ מאותו אחד שתפס ברגל שלה.
צמרמורת עלתה בה. היא תקעה את מבטה באדמה, מנסה להוציא את התמונות האלו מראשה.
"אנחנו לעולם לא משאירים חיילים מאחור. גם אם יש גופה, אנחנו לוקחים אותה ובודקים אותה. יכול להיות שאחד מאיתנו יהיה מעולף, אבל לא יהיה מת. אנחנו חייבים לבדוק את זה בתוך הג'יפ, עם הכלים המתאימים."
סיאנטה שמה לב מזווית העין שלה שגרייט מעט רועדת. היא פחדה, ובצדק. גם סיאנטה פחדה.
"מה הם הכלים המתאימים?" מיק שאל.
"יש ערכת עזרה ראשונה שבה אתם תשתמשו." אייס אמר, מביט בו. "אבל את הטיפול הרציני יותר אנחנו נעשה. אתם מביאים את החייל, מטפלים בו, נותנים לו לשתות וחובשים את הפצעים שלו – ואנחנו עושים את השאר. אל תנסו להוציא את הכדור. אתם לא יודעים איך עושים את זה, לא הספקנו לעבור על הקורס הזה."
סיאנטה בלעה את רוקה. היא מתכוונת לתת לחבריה לגסוס מול עיניה מבלי להוציא את הכדור מהאקדח? זה לא נשמע לה הגיוני. אבל זה היה נכון שהיא לא ידעה מה עושים.
מארס קטע את המחשבות שלה. "כל אחד מכם יקבל כלי נשק ומחסניות." הוא קם מן האדמה. סיאנטה ראתה שמאחוריו יש אקדחים וסכינים. "אנחנו החלטנו איזה סוג כלי נשק מקבל כל אחד לפי היכולות שלו באימונים עם אייס. אל תתלוננו על מה שנתנו לכם." הטון העצבני שלו חתך את האוויר. שיערו הבלונדיני היה מבולגן ונפל על פניו.
סיאנטה ישבה בשקט במקומה, מחכה שיתנו לה. היא בחנה את שאר הנערים – את מיק שקיבל רובה, את גרייט שקיבלה שני סכינים, את אנדרה שקיבל אקדחים, וארמטיס שקיבלה גם היא רובה.
כשמארס הגיע לסיאנטה, הוא הגיש לה את כלי הנשק שלה. היא קיבלה אקדח שחור וקטן, שהיו בו כבר כדורים, וסכין.
היא שמה אותם במכנס שלה, בחורים המיועדים להם. זה היה מוזר להיות עם כלי נשק, להסתובב איתו ולדעת שהיא תכריע חיים של אנשים אחרים איתו.
"עכשיו, אתם תתחלקו. סיאנטה וארמטיס, אתן תלכו לצד המערבי ותבחנו את האזור. גרייט, מיק ואנדרה, אתם תלכו לצד המזרחי. אני ומארס נתחלק, וכולנו נפגש כאן בהמשך היום." אייס אמר לאחר שראה שכולם קיבלו את כלי הנשק שלהם. הוא שם על גבו רובה גדול, בוחן את המבטים של כולנו.
סיאנטה הסתכלה על ארמטיס ואז קמה מן האדמה, נעמדת לידה. הן הסתכלו אחת על השניה דקות ארוכות, ואז התחילו להתקדם אחרי ששאר הנערים כבר הלכו משם.
בהתחלה שתיהן שתקו, אבל בסופו של דבר השקט נשבר. הציפורים סביבן צייצו בקול חלש, וזה גרם לסיאנטה הרגשה שאולי הכל יהיה בסדר. זה לא הרגיש לה כמו מלחמה, למרות שהיא ידעה שזה כן.
"הכל כל-כך מטומטם." הכעס נשמע טוב בקולה של ארמטיס. "למה הם צריכים לעשות את זה? עדיף שאנחנו נהיה יותר אנשים. אם לא היו מפצלים אותנו, היה לנו יותר כוח."
"זה ריין, נכון?" סיאנטה תקעה בה את מבטה. היא יכלה לראות עצב בעיניה האפורות, כזה שהיא יכלה להתחבר אליו.
ארמטיס הנהנה, משפילה את מבטה. "אני פשוט. זה נשמע מטומטם, אבל אני באמת אוהבת אותו. אני חושבת, אני לא באמת עם ניסיון."
"לא היה לך אף-פעם חבר?" סיאנטה שאלה אותה בהלם מסויים, מרימה את הגבות שלה. היא נראת מישהי עם ניסיון בדברים האלו, כך לפחות סיאנטה שיערה. כנראה שהיא טעתה.
ארמטיס חייכה חצי חיוך, מנידה בראשה. "לא. אף-פעם לא התאהבתי, אם זאת אהבה. אני חושבת שזאת אהבה." היא הסתכלה בעיניה של סיאנטה. "את יודעת. הגעגוע כשהוא לא לידך. ההתרגשות המוגזמת לפני שאת רואה אותו. דפיקות הלב כשאת איתו…"
סיאנטה לקחה נשימה עמוקה. "כן." היא אמרה בהבנה, הכנות נשמעה בקולה. היא באמת ידעה איך זה מרגיש. היא חוותה את כל הדברים האלו עם נייג'ל, מי שהיא התגעגעה אליו יותר מכל דבר אחר.
היא הרגישה רע. היא הרגישה אגואיסטית שהדבר היחיד שהיא עושה זה לחשוב עליו. יש לה את ההורים שלה, את קאיה. אבל למרות הכל, מאז שהיא נפגשה איתו, הכל מרגיש כל-כך לא חשוב.
"את חושבת שאנחנו נפגוש אותם?" ארמטיס שאלה לפתע.
סיאנטה לא הייתה בטוחה מה לענות. מצד אחד, היא חששה שזה לא יקרה. כל דבר יכול להתרחש. יכול להיות שהם לא יראו אחד את השני יותר לעולם…
אבל מצד שני, התקווה עדיין הייתה קיימת. כן, נייג'ל לא לידה עכשיו. היא נמצאת באמצע מקום לא ידוע, ויכולה להיות כל שניה בסכנת מוות, אבל למרות הכל היא נאחזה באמונה. זה הדבר הכי חשוב שיש – הדבר היחיד שיכול לגבור על כל השאר.
"אם נאמין, זה יקרה." היא אמרה לאחר שתיקה שהרגישה כמו נצח. "אנחנו צריכות לעשות הכל כדי להגן את עצמנו, כדי שיהיה לנו הזדמנות לפגוש אותם שוב."
ארמטיס הנהנה, לא מורידה את מבטה. "את צודקת. אנחנו נעשה את זה."
ואז נשמעה הירייה.
תגובות (6)
את צוחקת עלי???
ככה מסיימים פרק?!?!?
ועוד אחרי שחיכינו כל כך הרבה זמן???
רע מאוד…
שני תיקונים קטנטנים-
"היא לא היחידה שמרגישה ככה- גם בין *ארמטיס* לריין הפרידו." כתבת *סיאנטה*.
"… וחובשים את הפצעים שלנו…" מההקשר במשפט אני חושבת שהיה צריך לכתוב שם *שלו*.
חוץ מזה, אין עוד הערות :)
את יודעת מה הדבר הכי נורא בסיפור הזה? יותר מסיאנטה ונייג'ל? טוב, בעצם גם זה קשור אליהם… מצטערת -_-
הדבר הזה הוא, שבכל פעם שמסופר עליהם אני מתחילה לחייך, למרות שאני שונאת את זה! פתאום אני מבינה מה זו תגובה *לא* רצונית…
ותגידי, סתם שאלה- כמה קשה העבודה שלך שאת כל כך מותשת כשהיא נגמרת?
תמשיכי!
מהר!!!
הו, תודה, אני אתקן את זה עכשיו. לא היה לי זמן לעבור על הפרק אז כן…(:
ותודה ענקית על התגובה, את פשוט לא מבינה כמה זה משמח אותי לראות שאת עדיין כאן ועדיין קוראת את הסיפור שלי למרות שנטשתי אותו למלא זמן בגלל כל כך הרבה עומס בחיים שלי. אני מעריכה את זה ברמה מטורפת<3
וישששששששששששש, אני מצליחה סופסוף לגרום לך לאהוב אותם. אולי קצת. אבל קצת זה גם משהו! ישששש הצלחתי להשיג את המטרה שלי(;
ואני עובדת במלצרות, שזאת אחת העבודות הקשות ביותר כי את כל היום על הרגליים ומרימה כלים וכאלה. כיאלו, ישלי איזה 5 שעות שבהן אני הולכת ברצף עד שמגיעה ההפסקה שליXD עכשיו אני כבר רגילה יותר כי העבודה הזאת הכניסה אותי לכושר, אבל זה עדיין מטיש כי אני ממש טיפוס של לילה ואני הולכת לישון כל הזמן מאוחר למרות שאני קמה ב5 בבוקר לעבודה. אבל יש לי היום חופש אז אני אעלה פרק חדש היום(:
שוב, תודה רבה! <3
היום??? רציני?!?!?!
וסתם שאלה: את רואה אנימה או שפשוט אהבת את התמונה?
אני רואה אנימה. אני לא סתם רואה, אני מאוד אוהבת אנימה. אני אוטקואית ^^
מה ירייה? מה קרה? למה את עושה לי את זה?????????????????????????????????????????????????
מוחעחעחעחע.
סתם לא. ראיתי שהגבת בפרק הבא אז את כבר יודעתXD