עומק – פרק שמונה-עשרה

עברו יומיים מאז שאייס ומארס יצאו לאותה משימה, ועדיין לא חזרו. כמובן שהנערים לא היו מודעים לכך שהם התעקבו והיו בטוחים בכך שקראו להם מן המסדר – אבל סיאנטה ידעה אחרת.
היא שמעה את השיחה של יולינדה ונייג'ל, וכשהיא שאלה אותו מה קרה, הוא לא יכל להסתיר את זה ממנה. אבל את שאר הדברים הוא הסתיר ממנה.
הייתה לה הרגשה רעה, למרות שהיא לא יכלה להבין למה. זה נראה כיאלו בשניה אחת הדברים השתנו, ושום-דבר הוא לא בסדר.
וזאת גם הייתה האווירה.
אומנם לא היו יותר אימונים עם אייס ומארס, אבל בכל רגע נתון היה להם אימון עם נייג'ל. כולם שלטו בצורה מעולה בכוחות היסוד שלהם, וזה גרם רק לסיאנטה לחשוד יותר במה שקורה.
היא תמיד נזכרה באותה משימה שלה עם נייג'ל. שלחו לכאן אנשים ממסדר האש. מה היה כה חשוב כדי להביא אותם, למרות שמרבית הסיכויים היו שהם לא ינצלו?
אולי היא פשוט רואה את הכל בצורה שגויה. זה תמיד ככה, זה חייב להיות ככה. זה לא מיוחד, המסדרים תמיד יריבים. תמיד יהיו משימות ותמיד יהיו מלחמות.
אבל למרות שהיא המשיכה להגיד את זה לעצמה, אותו מבט מודאג על פניו של נייג'ל שהיא ראתה מדי פעם שיבש את המחשבה שלה לחלוטין.
היא הייתה הרוסה מבפנים, לא רק בגלל אותה תחושה מוזרה.
אנדרה לא התייחס אליה. הוא לא הסתכל אפילו לכיוונה, וגם לא לכיוונו של נייג'ל. הוא התרחק ממנה לגמרי, וכל אחד שם לב לזה. היא לא יכלה להאמין שהוא מתנהג אליה בצורה כזאת, שהוא מסוגל לכך, אבל מסתבר שכן.
לה ולנייג'ל לא היה זמן יחד בכלל ביומיים האחרונים. למרות שאייס ומארס לא היו כאן, כל הנערים תמיד התאמנו, וזה לא נתן להם אפילו דקות בודדות שבהן יוכלו להיות יחד. היא התגעגעה לחיבוק שלו בכל דקה שעברה, ולהיות כה קרובה אבל כה רחוקה ממנו היה פשוט סיוט.
וזאת הסיבה שכאשר כל הנערים עלו למעלה לארוחת הצהריים, סיאנטה נשארה כדי שהוא 'יראה לה את התרגיל שוב כי היא לא הצליחה אותו', למרות שלא היה לה ממי להסתיר יותר את מה שקורה.
ארמטיס ידעה, היא חכמה מכדי לא לשים לב לזה. גרייט כל הזמן תוקעה בה את מבטיה, מנסה לראות מה שהיא לא ראתה עד כה – ואנדרה, היחס הנוראי שלו.
אבל שני הנערים האחרונים בחדר האימונים, שהיא עדיין לא ידעה את שמם, התקדמו באיטיות לעבר המדרגות, אז היא המשיכה בהצגה.
"המאמן, אתה יכול בבקשה להראות לי את התרגיל שוב? אני לא מצליחה אותו." היא אמרה והביטה בעיניו של נייג'ל. הוא פשוט הביט בה בפרצוף אדיש, כמו שהוא הביט בכל שאר התלמידים.
הוא הנהן והתחיל להוציא מידיו זרמי מים חזקים. בשניה ששני הנערים יצאו, הוא סגר בעזרת הזרמים את הדלת. סיאנטה לא הספיקה להבין מה קורה, וכבר הזרמים משכו אותה לכיוונו.
הוא שיחרר את הזרמים שנפלו על הרצפה והרטיבו את הרגליים שלהם.
"לא מצליחה את התרגיל, הא?" הוא שאל ותפס במותניה, מצמיד אותה אליו.
היא רק ציחקקה ושמה את הידיים שלה על החזה שלו. היא הביטה בעיניו. "התגעגעתי אלייך."
"את רואה אותי כל שניה." הוא אמר בפשטות, למרות שהוא ידע למה היא מתכוונת.
"אל תהיה טיפש," היא אמרה, לא מסיטה את מבטה מעיניו. "אתה יודע למה אני מתכוונת. התגעגעתי לחיבוק שלך."
"גם אני התגעגעתי אלייך." הוא אמר, הכנות נשמעה בקולו. "את יודעת איזה קושי טמון בלא להביט בך? הייתי חייב לאמן את כולם בלי הפסקה."
"למה?" היא כרכה את ידיה סביב צווארו.
"את יודעת, אייס ומארס עוד לא חזרו מהמשימה." הוא אמר.
"כן, אני יודעת את זה." היא הוציאה מפיה כמובן מאליו. "אבל מה זה אומר?"
"סיאנטה, זה יותר מסובך מזה."
היא נשכה את השפה התחתונה שלה בעדינות כשהיא שמעה אותו אומר את השם שלה. זה חירפן אותה כל פעם מחדש. "תספר לי." היא המשיכה להתעקש. "בבקשה." היא אמרה בקול חלש ונצמדה אליו עוד יותר.
"סיאנטה, תפסיקי. אני לא יכול." הוא אמר, הקול שלו נהיה צרוד מעט. הוא רק הביט בה במבט רעב.
"נייג'ל, בבקשה." היא אמרה והידקה את אחיזתה בו.
הוא נאנח ביאוש. "את משגעת אותי."
"אני פשוט עקשנית." היא אמרה, מעלה חיוך על פניה.
נייג'ל הביט בה וגיכח, מחייך גם הוא. "את באמת עקשנית." הוא העביר קצוות שיער אל מאחורי האוזן שלה, והתחיל להסביר לה. "אני עוד לא בטוח מה הולך להיות, אבל המשימות אף-פעם לא נמשכות יותר מהזמן המתוכנן. המסדר מאוד מתקדם, והוא יודע לחשב את הזמנים בצורה מעולה. יש חוק שאם אפילו מאמן אחד נעדר, צריך להאיץ את קצב האימונים."
"זה אומר שאם הם נעדרים, זה יכול לסכן אותנו?" סיאנטה ניסתה להבין.
"לא רק אותכם. גם את כל מסדר המים." הוא אמר. "לפני שההכשרה התחילה, התחילו להיות תכנונים לגבי כיבוש נוסף, של מסדר המים."
"כיבוש נוסף?" היא שאלה בהלם. היה לה קשה לעקל אפילו את מה שהוא אמר לה ברגעים אלו.
נייג'ל רק הנהן. "כיבוש נוסף. אם אייס ומארס נעדרים, זה אומר שאולי הכיבוש באמת יקרה. אולי כולם יצטרכו לצאת למשימות הרבה לפני הזמן, ואולי תתחיל מלחמה גדולה שכולנו נהיה חיילים בה."
"זה לא יכול להיות." היא מילמלה, מתנתקת מהמגע שלו ומתחילה ללכת בסיבובים קטנים. "אנחנו פה רק חודש. אנחנו לא יודעים כמעט כלום."
"לא, אתם יודעים מספיק." הוא אמר. "לפחות באימונים אצלי. גם אצל מארס, לפי מה שהבנתי. צריך רק להאיץ את הקצב באימונים של אייס, וזה מה שיקרה ברגע ששניהם יחזרו."
סיאנטה עדיין ניסתה לעקל את זה. "כיבוש נוסף?" היא הסתובבה אליו והביטה בו מבולבלת, חוזרת שוב על המילים שלא עזבו את מוחה.
"את רצית לדעת. אמרתי לך שזאת יותר מסובך מזה." הוא אמר בפשטות. "אבל אל תדאגי. הכל יהיה בסדר, זה לא נורא כמו שאת חושבת."
"לא, פשוט…" היא מילמלה, ואז נאנחה. "אנחנו נהיה חיילים, נייג'ל."
"כן." הוא התקרב אליה שוב. "אנחנו נהיה."
"זה יסכן אותנו." היא אמרה בקול חלש והשפילה את מבטה. "אנחנו יכולים להפגע."
"אמרתי לך שהכל יהיה בסדר, נכון?" הוא אמר, שם בעדינות את הידיים שלו על הפנים שלה ומעלה את מבטה. הוא הסתכל עמוק בעיניה. "אני אגן עלייך, אל תדאגי. אף-אחד לא יפגע בך."
"כן, אפשר לראות את זה על הרגל שלי." היא גיכחה. "פשוט… אני ממש מפחדת. אני לא רגילה לדברים האלה."
"את לא צריכה לפחד." הוא אמר, והיא חיבקה אותו. הידיים שלו המשיכו ללטף את הפנים שלה.
הם הביטו אחד בשני לרגעים ארוכים. היא הרגישה את הנשימות שלו על פניה, את דפיקות ליבו. גם הלב שלה דפק בחוזקה, והיא לא יכלה לשלוט בעצמה כשהיא הייתה לידו. כל הגוף שלה רעד, אבל זה לא היה משהו רע.
חמימות התפשטה בגופה.
"נייג'ל," היא אמרה בקול חלש.
"מה?" הוא שאל, ממשיך ללטף בעדינות את פניה.
"למה לא נישקת אותי עד עכשיו?"
חיוך עלה על פניו. "לא ידעתי אם את מוכנה או לא." הוא אמר בפשטות, לא מפנה את מבטו גם לא לשניה הקטנה ביותר. "זאת תהיה הפעם הראשונה שלך."
"איך אתה יודע את זה?" היא שאלה בהלם מסויים. זה כל-כך צפוי?
"אני פשוט מרגיש את זה." הוא אמר. "אני מרגיש כיאלו אני מכיר אותך באמת. כל דבר בך."
סומק עלה על לחיה. "אז אני מוכנה." היא אמרה, בטוחה בעצמה.
אחת מהידיים שלו נכרכו סביבה והצמידו אותה אליו, בזמן שהשניה המשיכה להיות על הלחי שלה. הוא התקרב אליה באיטיות.
היא כמעט הרגישה את השפתיים שלו על שלה, עד שהדלת נפתחה מאחוריהם ועצרה את הרגע המושלם הזה.
הוא הוריד את ידו מפניה, ותפס במותן שלה. היא הסתובבה והביטה לאחור.
מארס עמד בכניסה, מביט בהם במבט אדיש ומשלב את ידיו.
לקח לה מספר שניות להבין, אבל כשזה קרה היא התנתקה מנייג'ל והתרחקה ממנו. הוא רק הביטה במארס, לא אומרת שום-דבר.
"סיאנטה, לכי בבקשה. אייס ויולינדה יגיעו עכשיו, כל המאמנים צריכים לדבר." הקול של מארס היה מאוד עצבני, למרות שהוא נראה אדיש לחלוטין. חוץ מטון קולו, לא נראה רגש נוסף.
"מארס, תבטיח לי שלא תספר." סיאנטה אמרה לפתע.
"סיאנטה, ביקשתי ממך משהו."
"לא, לפני שהם באים." היא אמרה את זה, והביטה בו ברצינות.
"הם יכולים להעיף אותי, או אותה." נייג'ל אמר במהירות. "תן לי להסביר לפני שאתה אומר משהו לאייס."
מארס נאנח באכזבה מסויימת. "אני לא אספר. לא בנתיים."
למרות המילה האחרונה במשפטו שגרמה לסיאנטה להחסיר פעימה, אישורו לשמירת סודם הוותה לה סיבה להנהן ולהסתכל על נייג'ל לשניות אחדות. היא עזבה את החדר ועלתה חזרה במדרגות רק לאחר שהוא הנהן חזרה לכיוונה, מרגיע אותה רק בעזרת מבטו.

כולם ישבו על הספות בקומה הראשונה, חוץ מהמאמנים שעמדו מולם.
סיאנטה ישבה בשקט ליד גרייט, משפילה את מבטה. היא רצתה להסתכל על נייג'ל, אבל פחדה. האם מארס באמת לא סיפר כמו שהוא אמר, או שאייס יודע את הכל ברגעים אלו? מחשבותיה גרמו למתח להבצר סביבה.
אך אייס לא הסתכל אפילו לכיוונה באותו הרגע. הוא רק תקע את מבטו באוויר ודיבר בקול אדיש. "מתפתחת מלחמה גדולה כרגע בין המסדרים." הייתה שתיקה בין כולם שהועילה לאייס בהצגת העדכונים. "זה לא היה בטוח, אבל עכשיו זה כן. עומד להיות נסיון נוסף לכיבוש."
"על ידי מי?" ריין שאל, מביט בו בבילבול וסקרנות בו זמנית.
"על ידי מסדר המים." הוא אמר. כשסיאנטה העבירה את מבטה בין כולם, היא ראתה את ההלם של כולם.
"זה לא יכול להיות." גרייט אמרה.
"המסדר מארגן את הכיבוש הזה כבר שנתיים." אייס המשיך לדבר, מתעלם מדבריה של גרייט. "וכרגע זה הזמן הכי טוב להתחיל את הכיבוש."
"הוא מתחיל עכשיו, ברגעים אלו?" אחד הבנים שאל בבילבול.
"הכיבוש התחיל לפני יומיים." מארס אמר בפשטות.
"ומה זה אומר עלינו?" ארמטיס הוציאה מפיה את השאלה שכולם פחדו לשאול עד לרגע זה.
הייתה שתיקה קצרה, עד שיולינדה ענתה לה. "כולכם תשתתפו בכיבוש, בגלל זה האצתם את קצב האימונים. אתם תשלימו מספר שיעורים בכלי הנשק, ואחרי זה תצאו למלחמה."
"עוד כמה זמן?" אוור שאלה, ראו את הפחד בעיניה.
"מחר בערב אנחנו עוזבים." אייס אמר את זה בכזאת פשטות.
כולם התחילו לדבר באותו הזמן, וזה עשה כאב ראש לסיאנטה. היא ידעה שהם עומדים לעזוב, שהם עומדים להפוך לחיילים, אבל היא לא ידעה שזה יקרה בכזאת מהירות.
כשהיא הביטה במדריכים, היא מיקדה את מבטה בנייג'ל. זאת הייתה הפעם הראשונה מתחילת השיחה שהוא הסתכל עליה גם, והיא ראתה את החשש בעיניו. יש עוד משהו, היא מרגישה את זה.
"תהיו בשקט." אייס אמר לאחר מספר שניות.
ארמטיס התחילה לדבר בכעס. "איך אתה מצפה מאיתנו להיות בשקט? אתם רוצים שנעזוב את המקום הזה מחר! ומי יודע לאן."
"איפה אנחנו עומדים להיות?" ריין שאל מיד אחרי שהיא סיימה את דבריה. הוא לא נראה מפוחד כמו השאר, אבל סיאנטה יכלה לראות שהוא לא מרגיש בנוח.
"לצאת לשדה הקרב." יולינדה אמרה. "אנחנו נתחלק לשתי קבוצות."
"שתי קבוצות?" הפעם זאת הייתה סיאנטה שדיברה, למרות שהיא שתקה עד עכשיו, גם כשכולם צעקו בהלם. היא הבינה מה המבט בעיניו של נייג'ל אמר, והיא קיוותה שמה שהיא חושבת הוא לא נכון.
"כן, שתי קבוצות." אייס ענה לה. "שני מדריכים לכל חמישה נערים. שני אזורים שאנחנו נכבוש ביחד."
"מה הן הקבוצות?" סיאנטה שאלה שוב. לפתע זה שהיא תהיה במלחמה נראה הבעיה הכי קטנה שלה.
מארס נאנח ביאוש מסויים. "קבוצה ראשונה איתי ועם אייס. ארמטיס, מיק, גרייט, סיאנטה ואנדרה איתנו. השאר עם יולינדה ונייג'ל."
ואז סיאנטה הרגישה את הכאב שפילח את ליבה.
היא השפילה את מבטה, לא מסוגלת להסתכל על נייג'ל. היא פחדה לראות את הבעת פניו, והיא פחדה עוד יותר שהוא יראה את הבעת פניה.
רק עוד יום איתו, זה הדבר היחיד שנשאר לה.
אולי לנצח.
ומאותו הרגע, סיאנטה לא יכלה להקשיב לשיחה. היו דברים מסויימים שקפצו בראשה, אבל היא חסמה את הקולות של כולם וניסתה להתעסק בלא לבכות. לא כאן.
ברגע שהשיחה הסתיימה, כולם עלו חזרה לחדרים שלהם. כשהיא רצתה להכנס לחדר שלה, גרייט משכה את היד שלה ונכנסה איתה לשירותים לפני שהיא הבינה מה קורה.
היא סגרה את הדלת מאחוריה, נשענת עליה. "כולן יהיו עכשיו בחדר. אנחנו צריכות לדבר."
"על מה?" סיאנטה שאלה בקול רועד. הדמעות כבר הצטברו בעיניה, היא לא יכלה להחזיק את זה יותר.
"את יודעת על מה." גרייט אמרה. "אנחנו עוזבים מחר."
"אני יודעת שאנחנו עוזבים. מה את רוצה להגיד בדיוק?" סיאנטה ירקה את המילים לעברה בארסיות מסויימת. היא לא רצתה לכעוס עליה, אבל היא פשוט לא יכלה לשלוט בעצבים שלה. זה היה הרעיון של מארס, היא הייתה בטוחה. הוא חילק את הקבוצות.
"זה לגבי נייג'ל." היא אמרה בקול חלש.
"מה את רוצה להגיד?" סיאנטה הביטה בה. שמעו את העצב בקול שלה, כיאלו שכל הכעס שלה נעלם בבת-אחת. הדמעות התחילו לזלוג מעיניה.
"אני דיברתי איתו, לפני השיחה." היא התחילה למלמל. סיאנטה הייתה צריכה להתרכז בדבריה כדי להבין אותם. "ירדתי לקחת מים, והוא היה שם. הוא ביקש ממני לשמור עלייך. הוא אמר לי שאני צריכה לגרום לך לבטוח במארס, שתפסיקי לשנוא אותו."
סיאנטה מעט הופתעה. איך הוא יודע שהיא שונאת אותו? "איך מארס קשור לזה?"
"אני לא יודעת." גרייט אמרה. "אבל זה מה שהוא אמר לי. שתביני שהוא בא לטובתך."
"שטויות." סיאנטה אמרה, שמה את ידה על המצח שלה.
"סיאנטה, נייג'ל באמת אוהב אותך." גרייט אמרה. הלב של סיאנטה התחיל לדפוק במהירות. היא הרגישה שהיא טיפה מסמיקה, אז היא הפנתה את מבטה והסתכלה על הכיור.
"איך את יודעת את זה?"
"הדרך שהוא מדבר עלייך." היא חייכה. "את חזקה סיאנטה, כולם רואים את זה. אל תיתני לזה להשפיע עלייך. את תעברי את הכיבוש הזה ותפגשי שוב עם נייג'ל, ואז ההכשרה תסתיים. אז לא יהיו חוקים מטומטמים שיעצרו אותכם להיות ביחד."
זה הרגיש כיאלו גרייט ידעה מה הדבר הנכון ביותר להגיד. סיאנטה לא הרגישה טוב, אבל היא הרגישה הרבה פחות רע. יש הגיון בדברים שלה, היא חייבת להיות צודקת.
"גם את תצליחי." סיאנטה אמרה לאחר שתיקה של מספר שניות, כשהיא הרימה את פניה וראתה את המבט שיש לגרייט על הפנים. גרייט פחדה, היא ידעה את זה.
"אני חלשה, סיאנטה. אני הכי חלשה כאן." מיליותיה לא היו מובנות.
"את לא חלשה." סיאנטה אמרה במהירות. "את תצליחי גרייט, אני מאמינה בך. כולם ישמרו עלייך. אני אעזור לך. מיק יעזור לך." היא אמרה את המשפט האחרון בקול חלש.
וכך שתיהן מצאו את עצמן מחובקות, בוכות אחת על השניה ומנסות להרגע מהחדשות הרעות ששינו את הכל.