עומק – פרק שלישי

"סיאנטה רולייק (Sianta Rolake)." קולו האיטי נשמע בראשה כמו הדהוד שחוזר על עצמו. היא התקשתה לנשום לרגעים ספורים, והדבר הראשון שהיא עשתה היה להפנות את מבטה לעבר הוריה, שדמעות החלו לעלות בעיניהם.
"זה לא יכול להיות." אימה אמרה בהלם מוחלט. היא לא שמעה פחד כה גלוי בכל שנות חיה. היא ראתה את ידה הרועדות של אימה. היד השמאלית שלה החזיקה בחוזקה ביד של אביה, בזמן שהימנית הורמה ונגעה בעדינות בלחי של סיאנטה. "ילדה שלי…"
סיאנטה שמעה את היבבות של קאיה מהצד, אבל היא לא הפנתה את מבטה מן הוריה. זאת הייתה הפעם הראשונה אי פעם שהיא ראתה את אביה בוכה. הפעם הראשונה שראתה מבט כה נוראי על פניה של אימה. אבל משום מה היא לא בכתה. היא לא הצליחה לבכות. הדבר היחיד שהיא עשתה זה לתקוע מבט מוזר בהוריה, כזה שהיה קשה להבין את פירושו.
גם המבט של הוריה של קאיה שבר את ליבה. אביה היה בהלם מוחלט, אבל אימה הביטה בה יותר בעצב, ברחמים, מאשר בהלם. כיאלו זה לא הפתיע אותה במיוחד.
היה אפשר לראות גם את המבטים של האנשים סביבם, כאלו שאף-אחד מהם אפילו לא הכיר. אנשים מבינים במהירות מה הולך סביבם. לזהות את הנבחרים לא הייתה משימה קשה במיוחד. רק מבטים בודדים על המשפחות והחברים סביבם יכולים לתת להם את הרמז הזה.
המחשבה הראשונה שעלתה במוחה של סיאנטה היה ליל אמש. היא העלתה בזכרונה את הבילוי האחרון שלה עם קאיה והחברים הנוספים מבית הספר. הם החליטו לעשות מסיבת סיום קטנה, מכיוון שזאת השנה הראשונה שבה כולם משתתפים ביום הגיוס. זאת הייתה יותר מסיבת פרידה מקאיה מאשר מסיבת סיום. כל אחד מהחברים אפילו הביא לקאיה מתנה קטנה, זיכרון נחמד שיהיה לה כשהיא תהיה בהכשרה. משהו שיעזור לה לעבור יותר בקלות את התקופה הזאת.
סיאנטה ניסתה להבין מה הם חושבים ברגעים אלא כשהם שמעו את שמה. אפילו היה לה חשש שמישהו נוסף מחבריה הקרובים נבחר, ואולי היא לא שמעה את שמו. היא לא הצליחה לשמוע את השם העשירי, והיא קיוותה שאם זה אכן מישהו שהיא מכירה, קאיה או אחד מההורים היה שם לב לזה.
אך ברגע שהמחשבה הזאת יצאה מהראש שלה, היא ניסתה למצוא משהו מתאים לומר להוריה שרק הביטו בה בעצב נוראי. היא הרגישה שכל דבר שהיא עומדת לומר זה בשביל לשמח את ההורים שלה, ולא בשביל לעזור לה, אבל זאת הייתה חובה מסויימת לפני פרידה.
"אם אני לא אמות אני אבוא לבקר." היא הוציאה מפיה, אבל התחרטה על זה בשניה שסיימה את המשפט. היא התחילה לדבר במהירות שוב, מנסה לחפות על המילים הלא נכונות שלה. "קאיה אמרה לי שאם יש בן יחיד, מותר לו לבקש ביקור אחרי ההכשרה, גם אם הוא נבחר ללכת למסדר."
"ההכשרה לא קשה כמו שמספרים," אימה של קאיה התחילה לדבר. "גם לא מסוכנת עד כדי כך. אני מאמינה שסיאנטה תהיה בסדר. קאיה והיא ישמרו אחת על השניה." היא אמרה. למרות שדבריה לא נשמעו משכנעים במיוחד, כשהיא אמרה את זה זה נשמע נכון.
קאיה הביטה בסיאנטה, ואז תקעה את מבטה בהוריה. המבט שלה היה ריק, וזה אפילו הפחיד את סיאנטה במקצת.
"אני אסתדר." סיאנטה אמרה. זה לא נשמע כיאלו יש לה ביטחון. אותן מילים לא נשמעו אמיתיות, כיאלו היא אינה מתכוונת אליהם באמת.
"את רק בת 16, איך הם יכולים לגייס אותך?" אביה אמר, מושך אותה לחיבוק חזק. למרות שהוא בכה הרבה יותר מאימה, נראה שהוא מקבל את זה ביותר קלות, שהוא מעקל את זה יותר מהר מאימה, שרק עמדה ולא הפסיקה להביט בה בהלם.
כאב לה לראות את הוריה נשברים מולה. היא החליטה לא להשבר מולם, כדי לא לגרום לרגע להיות קשה יותר.

"לא ציפיתי ממך להיות כזאת חזקה." קאיה אמרה בשניה ששתיהן עלו על הרכבת, מביטות לאחור בפעם האחרונה ורואות את הוריהן עומדים יחד.
ברכבת הייתה כניסה אחת, בקרון הכי צפוני. כולם נכנסו מאותה כניסה, מנסים להתעקב כמה שיותר עם הפרידות. סיאנטה וקאיה היו האחרונות להכנס, וכשהן שמו את המזוודות שלהן על הרכבת ונכנסו, הדלת נסגרה מאחוריהן.
באותו קרון צפוני וקטן היה אזור גדול למזוודות שהיה מחולק לכמה מדפים גדולים. הן ראו מספר רב של מזוודות ותיקים הזרוקים ברישול על הרצפה והמדפים. היה שם מספר רב, והן הבינו במהרה שאלא לא המזוודות של נערי המסדר ממרכז שלוש, אלא גם משני המרכזים הקודמים.
"היי אוון." קאיה אמרה לפתע, וסיאנטה הרימה את מבטה מן הרצפה.
מולה עמד שביעיסט מבית הספר שלהם שהיא זיהתה. היה לו שיער חום, די קוצני. עיניו היו אפורות כהות, צבע שהיא לא ראתה עליו עד שהיא לא התמקדה בו. סיאנטה ואוון לא דיברו אף-פעם, אבל היא הכירה חלק גדול מהחברים שלו, בעיקר דרך קאיה. קאיה חייכה אליו והוא חייך אליהן חזרה, מתקרב אליהן. "לא ידעתי שאתן בנות שולטי יסודות."
"אני לא, קאיה כן." סיאנטה אמרה. זה היה המשפט הראשון שלה בדקות האחרונות, שהיא העדיפה לשתוק מאשר להגיד משהו שיכול לגרום לה לפרוץ בבכי.
"מצטער לשמוע." הוא אמר, בוחן לשניה את סיאנטה ואחרי זה מבחין במזוודות שלהן. "בואו, אני אעזור לכן לשים אותן." הוא אמר, לוקח מזוודה בכל יד.
"תודה." קאיה אמרה בחיוך, וסיאנטה רק הביטה בו בשקט.
הוא שם את המזוודות במדף האמצעי, ליד המזוודה שלו. קאיה וסיאנטה שמו את התיקים שלהן ליד המזוודות, ולאחר מכן התקדמו לעבר הדלת היחידה בקרון.
מולם היה מסדרון ארוך שהוביל למספר רב של קרונות ישיבה. הנערים שהיו איתם ונכנסו קצת לפניהם כבר התקדמו בקרונות, כך שהם לא ראו אותם יותר. שני הנערים היחידים שנשארו בקרון היו נער ונערה שנראו דומים אחד לשני באופן מדהים. אחים, אם לא תאומים. הם נשענו על אחת דלת אחת הקרונות, ודיברו בניהם. השיער שלהם היה ג'ינג'י בוהק, וכששלושתם עברו על פניהם סיאנטה לא יכלה להוריד את מבטה משיערם.
לאחר הליכה קצרה קאיה בחרה קרון ישיבה פנוי. היא נכנסה במהירות והתיישבה במושב הימני ליד החלון.
סיאנטה התיישבה לידה בשקט, ואוון התיישב מולן, מסתכל עליהן. "מאיזה יסוד ההורים שלך?" הוא שאל, מכוון את השאלה שלו לעבר קאיה.
"אש." היא אמרה בפשטות, מביטה בו. "מאיזה שלך?" היא שאלה. זה גרם לסיאנטה להרגיש לא קשורה לשיחה. האם היא תרגיש ככה כל הזמן מעכשיו?
"גם." הוא אמר, וזה גרם לחיוך קטן לעלות על פניה של קאיה. סיאנטה דמיינה בראשה מה היה קורה אם הוא היה עונה תשובה אחרת. קאיה יכולה ממש לתעב את היסודות האחרים כשהיא צריכה להתעסק בהם.
סיאנטה העבירה מבט נוסף בקרון, ואז נתקלה במשהו שהיא לא שמה לב אליו קודם. עלון גדול שהיה מודבק על דלת הקרון.
"תראו." היא אמרה, מתקרבת לדלת ובוחנת את העלון. העלון היה שחור ועליו כתובים בפונט רגיל משפטים בצבע לבן. היא התחילה לקרוא את המשפטים, מנסה לשנן את כל המידע ההופיע מולה.
בתחילת העלון היו כתובים זמני הגעה לכל תחנה. בשעה שתיים הם אמורים להגיע לבירת סנטרום, עוד קצת פחות משעה. לאחר מכן היה כתוב מידע קצר על כל יסוד. היה כתוב את שם הלדר של היסוד, הצבע שלו, הפעם האחרונה שהם שלטו בכס ולכמה זמן. בסוף העלון היה כתוב באותיות בולטות: "בבירת סנטרום תתקיים הארוחה האחרונה. שם יפגשו נערי המסדר הבאים את הלדר הנוכחי. הוא יציג כל אחד ליסוד השייך לו."
"אמא שלי אומרת שהלדר מאוד נחמד." קאיה אמרה ברגע שסיימה לקרוא. הוריה פגשו את הלדר לפני 17 שנה בדיוק, כשהם נבחרו. הוא היה השולט בממשלה שלוש שנים באותה תקופה.
"הם פגשו אותו?" אוון שאל, לא מופתע במיוחד אך סקרן.
קאיה הנהנה, אבל סיאנטה ענתה במקומה. "אמא שלה הולידה אותה כשהייתה בת 17."
"מובן." אוון אמר. "ההורים שלי נבחרו לפני 25 שנה. הם היו במסדר כמעט 8 שנים, עד שאמא שלי נכנסה להריון והם חזרו לסנטרום." הוא אמר, מספר קצת מידע על עצמו. הייתה אווירה מאוד חברותית באותו קרון קטן. אף-אחד מהם לא העיז לומר זאת, אבל הייתה לכל אחד מהם הרגשה שהם עומדים לבלות את ההכשרה ביחד. לפחות כך הם קיוו.
"ההורים שלך היו במסדר בזמן הכיבוש?" קאיה אמרה מורשמת. אוון הנהן בגאווה.
כולם יודעים מה הוא הכיבוש המדובר. הכיבוש הוא תמיד הכינוי לפעם אחרונה שכס המלכות התחלף, שבמקרה זה קרה לפני 20 שנה. לפני שיסוד האש שלטו על כס המלכות, יסוד המים שלטו עליו במשך 37 שנה. הם היו מסדר מאוד חזק וגדול, עד שהגיע השנה שבה כל נערי המסדר החדשים ביסוד האש היו חזקים. באותה שנה הם כבשו את כס המלכות, ומאז יסוד האש לא ירד ממנו.
סיאנטה לא הייתה בחיים כשיסוד המים שלט, אבל היא תמיד שמעה על דרך השלטון שלהם בניגוד לדרך השלטון של יסוד האש. היא לא התלוננה על השלטון של הלדר הנוכחי, אבל תמיד חשבה בתוכה שהדרך של לדר המים עדיפה, למרות שהיא לא אמרה זאת. היא ידעה שאם קאיה הייתה יודעת היא הייתה מתעצבנת עליה.
היא ידעה שכשלדר המים היה בשלטון, אם מישהו היה נבחר ביום הגיוס ולא היה רוצה, היה מותר לו לבקש לא ללכת. כמובן זה תלוי במי שמבקש, ולא לכולם אישרו, אבל כנראה שלסיאנטה היו מאשרים. בת לבני-אנוש רגילים, ללא אחים.
היא חשבה לעצמה אם היא הייתה מבקשת לאשר אם הייתה לה אפשרות. אבל אין לה את האפשרות.
"הבאתי לך את המגבת." קאיה אמרה והוציאה את סיאנטה ממחשבותיה. היא הסתובבה והביטה בה, ראתה את החיוך שיש לקאיה.
"תודה." היא אמרה לה בחיוך.
אולי קאיה הפריעה למחשבותיה, אבל היא הכניסה מחשבה חדשה לראשה. סיאנטה חשבה לראשונה באיזה יסוד היא תהיה. האם היא תהיה ביסוד האש, כמו שקאיה רוצה ממנה שהיא תהיה? או שהיא תהיה ביסוד השנוא על קאיה, יסוד המים?
סיאנטה לא יכלה לדמיין את עצמה ביסוד האדמה, זה בטוח. היא פשוט לא התחברה ליסוד הזה. אבל היא יכלה לראות את עצמה ועוד איך ביסוד האוויר. אומנם היא לא ידעה עליו הרבה, אבל היא ראתה כשהיא הייתה ילדה קטנה משפחה של שולטי יסוד האוויר. שני הורים שעברו הכשרה, ומספר ילדים קטנים. הייתה להם אווירה מאוד נעימה, קלילה. היא יכלה לדמיין את עצמה באותו מקום, במקומם.
אבל היא גם פחדה בתוך עצמה, והיא ידעה שגם קאיה מסתובבת עם התחושה הזאת כרגע.
יש סיכוי של 75 אחוזים שהיא לא תהיה באותו יסוד כמו קאיה. האם זה אומר שהן יהיו אויבות מיום זה? שהן יפרדו, לא יראו אחת את השניה יותר לעולם?
אבל בו זמנית היה סיכוי, אומנם יותר קטן, שהן לא יפרדו. והסיכוי הקטן הזה נתן לסיאנטה תקווה שהיא תוכל לעבור את זה ביחד עם חברתה הטובה, היחידה שהיא הייתה רוצה לעבור חוויה כזאת איתה.
סיאנטה תפסה בעדינות בידה של קאיה וחייכה אליה.
"לפחות נבחרנו באותה שנה." קאיה אמרה ברגע שידיהן נפגשו, מחייכת. היה נדמה שקאיה יותר אופטימית לגבי זה, שיש לה תחושות יותר טובות לגבי ההמשך.
"איזה יסוד את חושבת שתהיה?" אוון שאל לפתע. השאלה הזאת הייתה באוויר גם קודם לכן, אבל רק לאוון היה את האומץ לעלות אותה.
"אוויר." סיאנטה אמרה ללא מחשבה ארוכה מדי, והחיוך ירד מפניה של קאיה.
"ידעתי שתאמרי את זה." הטון של קאיה כבר לא היה הטון החברותי שהיה לי שניות אחדות לפני, אבל היא עדיין המשיכה להחזיק בידה של סיאנטה, מפחדת לעזוב.
סיאנטה נאנחה ביאוש מסויים, מביטה בחברתה בעצב. "אין הרבה סיכויים שאני אבחר לאש." היא אמרה בחשש מסויים, מפחדת שכל מילה שהיא תאמר תעצבן את קאיה עוד יותר.
"אבל כן יש סיכוי." קאיה אמרה בשקט, מביטה דרך החלון.
הרכבת נסעה דרך יער רחב. היה ידוע שבין המרכז השלישי לרביעי, שנמצאים צפונית לראשונים, יש יער שמפריד בניהם. סיאנטה לעולם לא יצאה מהאזור השלישי, אבל היא תמיד חלמה לצאת. אומנם לא בדרך זאת.
צפונית למרכז הרביעי נמצאת בירת סנטרום.
ברכבת, זאת חצי שעה נסיעה מכל יעד, בדיוק כמו שכתוב באותו עלון שחור. בעוד דקות אחדות הם אמורים לעצור במרכז הרביעי, ומשם לנסוע לעבר הבירה.
הם דיברו על נושאים רבים, החליפו הרבה פעמים את נושא השיחה. מצד אחד, סיאנטה רצתה להשאר לנצח באותו תא קטן, להמשיך להחזיק את ידה הרועדת של קאיה ולא לעזוב. אך היא גם רצתה שהרכבת כבר תפסיק לזוז, שלא ימשיכו את הזמן יותר מדי. היא פשוט רצתה לדעת מה יהיה עתידה.

קצת לפני שהם הגיעו לאזור הרביעי, קאיה נרדמה על ברכיה של סיאנטה.
שאר הנסיעה עברה בשתיקה, כשסיאנטה רק הביטה בחלון ואוון התעסק במחשבותיו.
אבל לבסוף הרכבת עצרה, וסיאנטה הבינה שהם הגיעו לעיר בירה. היא הזיזה בעדינות את קאיה, שרק פתחה את עיניה בעייפות ותקעה את מבטה בחלון. חיוך עלה על פניה, והיא קמה במהירות, כיאלו שלא ישנה רק לפני שניות אחדות.
שלושתם הביטו ארוכות באותה עיר יפה הנגלית מולם. באותם בניינים מרהיבים, שבילים ארוכים. הם נעצרו מול מרכז גדול שהכיל מספר רב של אנשים העומדים מולם, מוחאים בכפיים ולובשים את הבגדים הכי מרהיבים שלהם. הם היו האנשים הכי עשירים ברחבי סנטרום, היחידים שיכלו לקנות את ביטחון ילדיהם. היחידים שלא השתתפו ביום הגיוס.
אחרי עמידה ממושכת, הם התרחקו מהחלון ויצאו מקרון הישיבה, מצטרפים לכל אותם נערים המסתערים על הקרון הצפוני.
אחרי שסיאנטה קיבלה מאוון את המזוודה שלה ושמה את תיקה על כתפיה, היא לקחה נשימה עמוקה ואז יצאה מן הרכבת, הולכת לעבר חיה החדשים.