עומק – פרק שביעי

"האימונים שלכם יחולקו לארבעה תחומים." אייס דיבר באותו קול סמכותי מוכר.
סיאנטה עמדה בין גרייט לאנדרה. כל עשרת הנערים הסתדרו בשורה אחת במרכז חדר האימונים הגדול, שהכיל כה הרבה כלי נשק שסיאנטה לעולם לא חשבה שתראה במציאות.
חדר האימונים היה בקומת המרתף התחתונה, אבל היה יותר גדול מכל קומה אחרת בבית. הצבעים בו היו הרבה יותר כהים משאר הצבעים בבית, ובניגוד לכחול שהיה ניתן לראות בכל חדר, כאן היה בעיקר שחור.
הקיר המערבי היה מלא כולו בלוחות מטרה גדולים. בצידי הקיר היו כלי נשק רבים – חרבות, סכינים, קשתות וחצים. כלי נשק קרים בלבד. במרכז החדר היו הרבה מזרונים, שנועדו כנראה לקרבות, לפחות כך סיאנטה שיערה.
אייס עמד על אחד מן המזרונים. הוא היה המאמן היחיד שהיה בחדר, וכנראה היחיד שעומד להיות.
"אני עומד ללמד אותכם את תחום כלי הנשק. בשיעורים הראשונים שלנו ביחד, אני אראה לכם בעיקר את מבנה כלי הנשק, ואתן לכם להחזיק אותם. נתחיל להשתמש ולהדגים בשיעורים יותר מאוחרים." הוא המשיך לדבר.
אותו חדר סגור גרם לסיאנטה להרגיש לא בנוח. בגלל שזאת הייתה קומת המרתף, לא היו חלונות בשום מקום, וזה הרגיש הרבה יותר חנוק. היא רק החליפה מבטים עם גרייט ואנדרה, שהתרכזו בדבריו של אייס.
"בחודשיים הראשונים תלמדו את הבסיס של כל תחום. יהיה לכם לוח זמנים שישתנה בכל יום, ויהיה תלוי בלוח המודעות ליד המגורים שלכם. כמובן שבאותו לוח יהיו הודעות חשובות, אז תסתכלו עליו בכל בוקר."
אייס התחיל להתקדם לעבר כלי הנשק שנמצאים ליד לוחות המטרה. הוא תפס בידו בחרב ארוכה. הלהב שלה היה ארוך, והידית של החרב הייתה בצורת צלב. זאת נראתה חרב נפוצה.
"זאת החרב הארוכה, שידועה גם בשמה האחר, החרב הרחבה. זאת אחת החרבות הכי נפוצות שיש. כמו שאתם רואים, הניצב של החרב בצורת צלב." אייס הצביע עם ידו הפנויה על הידית, ששמה הוא ניצב. "הלהב של החרב הוא מאוד ארוך, בגלל זה היא קיבלה את שמה. הלהב הוא באורך מטר, פחות או יותר." הוא אמר, מזיז מעט את החרב.
"החרב נועדה בעיקר לחתוך דברים, למרות שהיא יכולה להיות משומשת גם לדקירות. אתם בטח מזהים את החרב הזאת, בגלל שהיא הייתה החרב הנפוצה ביותר בימי הביניים."
ארמטיס הרימה את ידה, ואייס נתן לה את רשות הדיבור. "אנחנו נשתמש בחרבות מהסוג הזה, בקרבות?" היא שאלה בבילבול מסויים. החרב הזאת הייתה מאוד גדולה, והיא נראתה מאוד כבדה. זה לא נראה כלי נשק נוח במיוחד.
אייס הניד בראשו. "כמובן שלא." הוא אמר כמובן מאליו. "זאת החרב הבסיסית ביותר, ואם תתאמנו בה כמו שצריך, יהיה לכם יותר קל להתרגל לכלי נשק אחרים." הוא אמר, מסביר את עצמו. "החרב מאוד כבדה ליד אחת, ככה שאתם לא תסחבו אותה איתכם, אבל כן תתאמנו איתה כאן מדי פעם."
ארמטיס רק תקעה בו את מבטה. לא נראה שהם מחבבים אחד את השני.
אייס לקח חרב נוספת בידו. "אתה," הוא אמר והצביע על אותו נער עם שיער שטני, שארמטיס דיברה איתו לפני שהיא נכנסה לסירה של מארס. "ואתה, בואו לכאן." הוא הצביע על אנדרה ואז סימן להם להתקרב.
סיאנטה בחנה את אנדרה כשהוא התקרב למקום בו אייס עומד. אותו נער עם שיער שטני נעמד בצידו השני של אייס.
"מה השמות שלכם?" אייס שאל אותם, נותן חרב לכל אחד מהם.
"אנדרה." אנדרה הציג את עצמו.
"ריין (Rain)." השטני אמר, תופס בחרב בחוזקה ובוחן אותה.
אייס הראה להם איך מחזיקים את החרב בצורה נכונה. סיאנטה התמקדה בכך, כדי לדעת בעצמה איך עושים את זה. היא אף-פעם לא התעסקה בכלי נשק, ולא חשבה שגם תתעסק.
היא הקשיבה לאייס, עד שהתחיל להראות להם איך פוגעים ביריב. היא הבינה שזאת חרב שאיתה חותכים, שצריך להחזיק אותה בצורה אנכית ולא לנסות לדקור, אבל המחשבות שלה העסיקו אותה. היא הרגישה שהיום הזה היה ארוך מדי, שהיא צריכה מנוחה.
למזלה השיעור עבר במהירות. הוא לא היה ארוך במיוחד. כנראה שאייס גם הבין שכולם היו מותשים, או שזה היה בגלל קרקורי הבטן שנשמעו בכל מקום.
אנדרה וריין החזירו את החרבות למקומם, וכולם עלו למעלה לאכול ארוחת ערב.
השולחן היה מלא במאכלים. מארס ישב שם, לא מחכה להם וכבר מתחיל לאכול. אייס התיישב לידו והתחיל לדבר, אבל סיאנטה לא שמעה על מה הם דיברו. היא חשבה לעצמה איפה נמצאים שני המאמנים הנוספים. כנראה יגיעו רק מחר.
אנדרה סיפר על עצמו באותה ארוחה. הוא ישב ליד סיאנטה, בזמן שגרייט ישבה מולם.
"אז, אתה עשיר וכל זה?" גרייט שאלה די בהלם, מסתכלת עליו.
"אפשר להגיד." אנדרה אמר, לא בכל-כך נוחות. סיאנטה חשבה שהשימוש במילה הזאת הוא לא הכי טוב שיש. "אבא שלי קיבל הצעת עבודה מאוד טובה לפני שנתיים, רק אז התחלתי לחיות ככה."
"אני לא מאמינה שאתם גרים באותו אזור, ואף-פעם לא נפגשתם." סיאנטה אמרה, מביטה בשניהם.
אנדרה רק פלט גיכוח. "האזורים לא כאלה קטנים, אבל זה גם מפתיע אותי. לא היינו באותו בית ספר, אבל עדיין הייתי מצפה לזהות את הפנים שלך."
גרייט התחילה לספר על בית הספר שלה. היה אפשר לשמוע געגוע בקול שלה, אבל זה כן גרם לחיוך לעלות על פניה, כך שסיאנטה הקשיבה בסקרנות ולא אמרה דבר.
שלושתם היו מהאחרונים לעזוב את השולחן. כשהם עזבו, רק אייס, מארס, טובר ואוור נשארו בשולחן.
סיאנטה וגרייט נפרדו בברכת לילה טוב מאנדרה, ונכנסו לחדר המגורים. סיאנטה הלכה לעבר הארון שלה, מוציאה את המגבת, המסרק, מברשת השיניים ובגדי השינה שלה. היא ראתה שליד מיטתה של ארמטיס עומד אותו נער שטני, ריין. ארמטיס ישבה על המיטה, ועליה גיטרה הנמצאת בתוך תיק שחור.
סיאנטה הביטה בהם לשניות קצרות ואז יצאה עם גרייט מהחדר. הן נכנסו לאותו חדר מלתחות.
בפנים היו חמישה כיורים וחמישה תאי שירותים. זה לא הפתיע את סיאנטה במיוחד. הכיורות היו עשויים מקרמיקה, ומעל כל אחד מהכיורים הייתה מראה עם מדף. על כל מדף הייתה משחת שיניים מלאה.
גרייט לא בחנה את אותו חדר לפרק זמן ארוך, והיא כבר נכנסה דרך הדלת הנמצאת מול הכניסה לתוך המקלחות. סיאנטה הביטה בחדר פעם נוספת, ואז נכנסה לעבר המקלחות, שגם הן היו מחולקות לחמישה תאים גדולים.
סיאנטה נכנסה לאחד התאים. ברז גדול היה תלוי מעל ראשה, ושתי ידיות היו מחוברות לקיר בגובה המותניים. בצד המקלחת היו מדפים למוצרי טיפוח. היה שם שמפו, מרכך, סבון גוף וסבון פנים, כל מה שהיא הייתה צריכה. על דלת הכניסה, שהייתה מספיק רחוקה מן הברז כדי שבגדיה לא ירטבו, היו מספר קולבים.
היא תלתה את בגדיה החדשים, המלוכלכים ואת המגבת שלה על הקולבים. היא הדליקה את המים, שהזרם שלהם גרם לחיוך לעלות על פניה. הם לא היו קרים, והיא אפילו לא הייתה צריכה לחכות שהם יתחממו, כמו בבית שלה.
לאחר כמה דקות שהיה שקט בינה לבין גרייט, גרייט החליטה לשאול אותה שאלה.
"איך הרגשת כשנבחרת?" היא שאלה בחשש מסויים. אולי העובדה שזאת הפעם הראשונה ששתיהן היו לבד לגמרי גרמה לה לשאול את זה.
סיאנטה שתקה לפרק זמן קצר, מנסה למצוא את התשובה הטובה ביותר. "הרגשתי בעיקר צער על ההורים שלי." היא אמרה לבסוף בכנות. היא כן הרגישה רגשות כה רבים – הלם, עצב, געגוע לכל החברים שלה. אבל זאת הייתה הדרך הטובה ביותר לתאר את ההרגשה שלה.
"אז אני לא היחידה שהרגישה ככה?" גרייט שאלה, מצחקקת בביישנות מסויימת. היא באמת נראתה ילדה טובה, חברה שאפשר לסמוך עליה.
סיאנטה לא חשבה לשניה שהיא תוכל להשיג חברה טובה כמו שקאיה הייתה בשבילה, אבל היא כן קיוותה שתהיה לה חברה הכי טובה במקום הזה. היא לא יכלה לחשוב על לעבור את כל זה בלעדיי מישהו לספר לו את הכל, מישהו לבוא אליו ולבקש עזרה במצב מסויים.
"לא, את לא." סיאנטה אמרה עם חיוך על פניה.
שאר המקלחת עברה בשתיקה, עד שטובר ואוור נכנסו והתחילו לדבר בניהן. גרייט וסיאנטה יצאו, והלכו לעבר הכיורים.
סיאנטה העבירה את סבון הפנים למדף מעל הכיור שהיא בחרה לעצמה. היא ניקתה את פניה וציחצה שיניים, ואחרי זה שמה את המברשת שיניים שלה גם על המדף. היא השאירה את המגבת שלה בקולב שהיה במקלחת שבה התקלחה, וחזרה לחדר עם הבגדים המלוכלכים שלה והמסרק שלה.
היא שמה את הבגדים בשקית שהייתה לה, ואז סירקה את שיערה.
ריין כבר יצא מן החדר, וארמטיס אירגנה דברים למקלחת. סיאנטה שמה לב שארמטיס קישטה את הקירות שלה, ובכללי את כל האזור הקטן שלה. היא הייתה היחידה שקישטה את הקירות שלה עד כה.
היו הרבה פוסטרים של להקות, שהיו מודבקים אחד ליד השני. אורות צבעוניים היו תלויים מלמעלה, ומתחתיהם היו מודבקות תמונות רבות בשורה. על השידה שלה היו מספר ספרים, שהוחזקו על ידי קופסא כחולה. על המיטה שלה היא הניחה שמיכה משובצת בגווני אפור, וליד המיטה הונחה אותה גיטרה המוחזקת בתיק השחור.
החלק שלה היה ללא ספק החלק הכי שונה ומיוחד בחדר, וזה גרם לסיאנטה להתחרט שלא הביאה דברי קישוט משל עצמה.
גרייט כיבתה את האורות ברגע שארמטיס יצאה מן החדר. היא נשכבה במיטה שלה, ושתיהן דיברו בניהן עד שגרייט נרדמה.
סיאנטה הייתה עדיין ערה כשטובר ואוור נכנסו לחדר. הן היו בשקט, לא הדליקו את האורות כדי לא להפריע לגרייט שישנה. אבל לאחר דקות אחדות, למרות המחשבות הרבות בראשה של סיאנטה, העייפות גברה עליה והיא נרדמה אחרי אותו יום ארוך.

לא להתעורר בבית, היה הדבר הכי מוזר שסיאנטה חוותה אי פעם.
זאת לא הייתה תחושה חדשה, כי לפעמיים היא הייתה הולכת לישון אצל חברות. אבל כל פעם מחדש היא הייתה מסתכלת סביבה מבולבלת, מנסה להבין מה הולך.
הפעם, כשהיא ניסתה להבין מה הולך, כל אירועי היום הקודם קפצו לראשה.
קרני האור שחדרו מן החלון שמעל המיטה של ארמטיס סינוורו אותה. היא סובבה את ראשה, מנסה להתענג על שניות השינה האחרונות.
בפעם השניה שהיא פתחה את עיניה, היא ראתה את טובר ואוור מתארגנות בשקט. גרייט עדיין ישנה, וכמוהה גם ארמטיס. סיאנטה פיהקה ואז קמה באיטיות מן המיטה שלה.
היא לקחה את המסרק שנח על השידה שלה, וסירקה את שיערה באיטיות. שניה לפני שהיא עזבה את החדר והלכה לעבר המלתחות, היא העירה בעדינות את גרייט, שרק מילמלה משהו לא מובן והסתובבה לצד השני.
כשסיאנטה באה להכנס למלתחות של הבנות, אנדרה ונער נוסף יצאו ממלתחות הבנים.
"בוקר טוב." אנדרה אמר לה באותו חיוך מוכר שלו.
סיאנטה חייכה אליו. "בוקר טוב." היא אמרה לו כשהיא נכנסה למלתחות. היא שמחה בתוך עצמה שהיא סירקה את השיער שלה, ולא נראתה כל-כך נורא.
היא נאנחה ביאוש מסויים, הולכת לשירותים ולאחר-מכן מתארגנת כמו בכל יום, למרות שאותו בוקר היה מוזר בשבילה. זאת לא הייתה ההתארגנות בבית שלה, שהיא הייתה רגילה לעשות כל פעם מחדש, וזאת לא הייתה ההתארגנות בביתה של קאיה, שבה הן תמיד עושות תחרות מי מצחצחת שיניים יותר זמן מהשניה. זאת הייתה תחושה מוזרה, אבל גם נתן לה תקווה במקום מסויים. היא יכולה להתחיל הכל מחדש, יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה מהרגע הזה.
כשסיאנטה חזרה לחדר, היא ראתה שגרייט כבר התעוררה והתחילה להתארגן. היא אמרה לה בוקר טוב בחיוך, ואחרי זה ניגשה לארון שלה, בוחרת את השורט והחולצה הראשונה שהיא רואה.
כשהיא סיימה להתלבש, היא ראתה שטובר וגרייט כבר לא בחדר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את אוור לבד, ללא טובר. אוור ישבה על מיטתה, מתאפרת מול מראה קטנה שהייתה על השידה שלה.
סיאנטה הביטה בארמטיס, שעדיין ישנה, מכורבלת בתוך שתי השמיכות שלה. היא ניגשה אליה והזיזה אותה בעדינות, ואז היא פתחה את עיניה.
"הא…?" ארמטיס שאלה מבולבלת.
"בוקר." סיאנטה אמרה בחיוך, מקווה שהיא לא עיצבנה אותה.
ארמטיס בחנה אותה בעייפות, ואז התמתחה. "תודה." היא אמרה, קמה באיטיות מן המיטה שלה. היא נראתה מאוד חיוורת ללא אותו איפור שחור מסביב לעיניים שלה.
"אין בעד מה." היא אמרה לה ואז חזרה להתארגנויות שלה.
אחרי מספר דקות, שגם היא וגם גרייט היו מוכנות, הן יצאו מן החדר.
סיאנטה בחנה את לוח המודעות הגדול, שדף אחד התווסף אליו. היא קראה את מה שכתוב בקול רם, כדי שגם גרייט תוכל לעקוב אחריה. "לימוד שורשים בשעה 9 בספרייה, אחרי ארוחת בוקר."
"מה?" גרייט שאלה מבולבלת.
סיאנטה משכה בכתפיה וחזרה להקריא. "אחרי זה הפסקה וארוחת צהריים. אחרי זה יש התלמדות היסוד, ואז הגנה עצמית." היא אמרה, מביטה בגרייט. "זהו."
גרייט הנהנה בהבנה ושתיהן התחילו לרדת לעבר הקומה הראשונה.
ארוחת הבוקר הייתה על השולחן, אבל אף-אחד לא היה בו. שתיהן היו הראשונות להגיע.
גרייט תפסה את מקומה ליד הפנקייקים, וסיאנטה חייכה והתיישבה מולה. היא לקחה מספר פנקייקים, קצת ירקות ומיץ תפוזים. היא לא הייתה רעבה במיוחד, בניגוד לגרייט, שלקחה את כל מה שהיא ראתה מולה.
"תרגעי, שלא תסיימי את כל האוכל." סיאנטה אמרה, וגרייט רק צחקה.
"אני מאוד רעבה בבקרים." היא הסבירה את עצמה, והתחילה לאכול ברעבתנות.
"איך ישנתן?" פתאום קולו של אנדרה נשמע מאחורי סיאנטה, והיא קפצה.
"הבהלת אותי!" היא אמרה לו, נותנת לו מכה קטנה בכתף בזמן שהוא התיישב לידה.
הוא רק חייך, מביט בה ובוחן אותה. מולו התיישב נער נוסף, מישהו שסיאנטה עוד לא דיברה איתו. זה היה אותו נער שהיא ראתה בבוקר, שיצא עם אנדרה מהמלתחות של הבנים. היה לו שיער כהה וקצר, ועיניו החומות היו ממש בהירות. סיאנטה אהבה את הגוון הזה.
"זה מיק (Meek)." אנדרה הציג אותו, ומיק חייך אליהם.
"היי." הוא אמר לסיאנטה וגרייט.
"אני גרייט." גרייט הציגה את עצמה. היא כבר הפסיקה לדחוף אוכל לפה שלה, כנראה התביישה לאכול בצורה כזאת מול שניהם.
"סיאנטה." סיאנטה אמרה מיד אחריה, מחייכת אליו ואז מפנה את מבטה אל אנדרה.
"איך היה הלילה?" אנדרה שאל, לוקחת קורנפלקס וממלא בקערה שהייתה מולו.
"טוב." סיאנטה אמרה בכנות. היא חשבה שהלילה עומד להיות לילה מלא במחשבות שלא יתנו לה מנוח, אבל היא הייתה כה עייפה, שהמחשבות אפילו לא הטרידו אותה.
"ישנתי כמו תינוקת. לא הבנתי כמה אני אוהבת שינה עד לרגע שסוף-סוף נכנסתי למיטה!" גרייט אמרה. היה אפשר להבין למה היא מתכוונת. אתמול היה היום הכי עמוס שסיאנטה חוותה בכל ימי חייה, וכנראה שהיא לא הייתה היחידה.
"אז מיק, מאיפה אתה?" סיאנטה הפנתה את מבטה למיק.
מיק התחיל לספר על עצמו. הוא היה מהאזור השני, ההורים שלו גרושים כבר ארבע שנים, והוא גר עם אביו. הוא סיפר להם שההורים שלו אפילו לא אמרו לו שהם שולטים ביסוד המים, עד שהוא הגיע לכיתה ד'. מעניין איך זה, לגלות את זה בגיל כזה.
הם המשיכו לשבת ולדבר, גם כשכל שאר הנערים הגיעו ודיברו בניהם. אחרי דקות ארוכות, טובר אמרה בקול רם: "עוד מעט 9."
כשסיאנטה הרימה את מבטה לאיפה שעיניה של טובר נחו, היא ראתה שעון גדול תלוי על הקיר. היא לא שמה לב אליו קודם לכן, וקצת הייתה מופתעת שחוסר תחושת הזמן לא הפריע לה עד עכשיו.
ארבעתם סיימו לאכול ולאחר-מכן עלו לעבר הספרייה אחרי כולם, לאותו שיעור שורשים, עם סקרנות גדולה.