עומק – פרק רביעי

כשסיאנטה הייתה קטנה, בגיל היסודי, ובאה לישון בפעם הראשונה אצל קאיה, הוריה סיפרו לה סיפור. היא אהבה לשמוע את הסיפורים של הוריה. אומנם קאיה התלהבה מהם כל פעם מחדש, ורק חזרה ואמרה שהיא רוצה להיות באותו מקום, אבל סיאנטה רק הייתה סקרנית. היא אהבה לשמוע סיפורים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה סיפור שלא קרה להוריה של קאיה. סיפור שהוריה שמעו בפעם הראשונה שרגליהם דרכה בבירת סנטרום.
הסיפור דיבר על שני נערים, כאלו שהיו בגיל הגיוס המתאים. הנערה נולדה לשולטים ביסוד האדמה, בזמן שהנער נולד לשולטים ביסוד האוויר. שני היסודות האלו יסודות מנוגדים, ולאחר השעות הקצרות שהעבירו יחד והכירו בפעם הראשונה, הם היו צריכים להפרד.
אבל זאת לא הייתה הפעם האחרונה שהם נפגשו. מאז אותו יום, הם לא הפסיקו לחשוב אחד על השני. זאת הייתה האהבה הכי חזקה וטהורה שיכולה להיות מכל הבחינות, והם רק חלמו לחזור לסנטרום ולהפגש אחד עם השני שוב.
באחת הזירות, כשמספר קטן של נערי מסדר נלחמו אחד נגד השני, הם נפגשו שוב. הם ברחו משם, לא רוצים להפרד שוב, לא מוכנים לכך. הם חשבו שהם יוכלו לחיות לנצח ביחד, לברוח מכולם ולממש את האהבה שלהם, אבל זה לא הצליח להם.
באותו לילה שניהם מתו בזרועות אחד של השניה. בנוסף אליהם, מתו עוד נערים רבים שלא היו קשורים לסיפורם, שרק רצו להציל את היסוד שלהם ולשמור על חבריהם. יסוד האוויר ששלט באותה תקופה ירד מן השלטון, ויסוד האדמה איבד כל-כך הרבה כוח שעד היום הוא היסוד הכי חלש שיש.
זאת הייתה אחת מהאגדות הידועות, אלו שמספרים כל פעם שנערי מסדר חדשים מגיעים. סיאנטה ידעה זאת מהוריה של קאיה, וזה למה היא לא הביטה בלדר בבילבול כשהתחיל לספר להם סיפור דומה.
רק לפני חצי שעה בודדה הם הגיעו לבירת סנטרום וירדו מן הרכבת. מספר רב של שומרים, הלובשים חליפות אדומות ומשקפי שמש כהות, הובילו אותם לעבר המבנה הגדול והמפואר ביותר שסיאנטה ראתה בחיה.
לכניסה של המבנה הייתה צורה עגלגלה, ודלת הכניסה הייתה זכוכית גדולה. כשהם נכנסו ללובי הגדול, שהיה מעוטר בתמונות רבות על הקירות וספות הצמודות לקיר, הם שמו את המזוודות שלהם על מדפים גבוהים.
הם חיכו מספר דקות, ואז הובילו אותם לעבר חדר סעודה ענקי. סיאנטה העבירה את מבטה בהלם על כל מה שהיה מולה. הקירות היו גבוהים, ונברשות גדולות היו תלויות על התקרה. שולחן הסעודה היה במרכז החדר, והוא היה כה ארוך, כזה שאמור להספיק לכל 40 הנערים החדשים. מפה אדומה הייתה עליו, וכל כמה כיסאות היו פרחים שהוחזקו בתוך אגרטל יפה. כלי החרסינה כבר היו מסודרים, וכולם מיהרו לתפוס מקום טוב.
אף-אחד לא התיישב בקצוות השולחן, ללא סיבה באמת מוצדקת.
סיאנטה מצאה את מקומה ליד קאיה, שמימינה ישב אוון. משמאלה של סיאנטה התיישב אחד התאומים שראתה קודם לכן. הם רק החליפו מבטים מהירים, ואז היא חזרה להביט בקאיה ולהמשיך את שיחתם על העיצוב היפה של הבניין.
כולם דיברו עד שהלדר נכנס דרך דלת הכניסה, מחזיק בידו את אישתו היפיפיה, מיילין.
הלדר, שאת שמו סיאנטה עדיין לא יכלה לזכור, לבש את החליפה השחורה עם העניבה האדומה שראתה על המסך שעה וחצי קודם לכן. מיילין עמדה על עקבים גבוהים. שמלתה הקצרה והאדומה הדגישה את רגליה הארוכות, ואפילו היה לה מחשוף שגרם לקנאה לעלות בסיאנטה. שיערה החום הבהיר היה אסוף בתסרוקת גבוהה, מלאת פרטים קטנים. עיניה אופרו באיפור שחור כבד, שהתאים לעור הפנים השזוף שלה.
השתיקה שנהייתה בחדר גרמה לצמרמורת לעלות בגופה של סיאנטה, שלא יכלה להוריד את מבטה מהם. הלדר הוביל את מיילין לאותו כיסא הנמצא בקצה השולחן הקרוב יותר לדלת, והזיז את הכיסא כדי שתוכל לשבת. אחרי שהצמיד אותה לשולחן, הוא הלך עם ראש זקוף לעבר הקצה השני. ההליכה הייתה ארוכה, בגלל גודל השולחן, אבל ברגע שהוא התיישב בשולחן, השתיקה נשברה והוא התחיל לדבר.
הוא לא הציג את עצמו ולא בירך אותם על בואם. מילותיו הראשונות היו אגדה נוספת, כזאת שגם סיאנטה וגם קאיה לא הכירו.
"אחרי ההכשרה הקשה, שני נערים מיסוד המים נכנסו לתוך המסדר, ושם התחתנו בשמחת כל האנשים מסביבם. שנתיים לאחר מכן האישה, בת ה19, נכנסה להריון וחזרה לסנטרום. היא הולידה ילד יפה שעתידו היה לגדול ולהכנס למסדר גם הוא. כשהילד הגיע לגיל 3, אביו היה צריך לחזור לסנטרום ולעזור לה בגידולו.
"כמה ימים לפני היא הכירה מישהו חדש, שהיה בגילה, אבל היה להם הבדל מאוד בולט – שניהם שלטו ביסוד אחר. היא שלטה ביסוד המים, הוא שלט ביסוד האדמה. היא בגדה בבעלה איתו, כשהילד שלהם היה בחדר הנגדי. כשהיא התעוררה הוא לא היה שם, אבל היא לא הרגישה כמו עצמה מאז אותו לילה. כשבעלה חזר, היא לא העיזה לספר לו על הבגידה הקשה, אבל הוא גילה בסופו של דבר. הוא נשבע לנקום.
"אחרי ריבים קשים בניהם, הוא ברח עם ילדו. הוא מצא את אותו איש ורצח אותו בדם קר, אבל חבריו מיסוד האדמה גם כעסו על המעשה, ורצחו את אישתו של האיש. הוא המשיך לחיות באיומים רבים עם חיו וחיי בנו, בורח ממקום למקום ולעולם לא יכול למצוא מקום בטוחים. אחרי שנים של בריחה, הם מצאו אותו. אנשים רבים מתו – הוא, בנו, חבריו של הבוגד ואפילו אנשים חפי פשע, שהיו במקום ובזמן הלא נכון."
הייתה שתיקה ארוכה, שגרמה לסיאנטה להרגיש שוב לא בנוח. אף-אחד לא העז להסתכל על אף-אחד, והם פשוט השפילו את מבטיהם וחיכו לרגע הנכון להגיד משהו.
"תזכרו, היסוד שלכם הוא הדבר הכי חשוב לכם. אל תתעסקו עם יסודות אחרים, אתם יודעים טוב מאוד מה יכול לקרות. כל יסוד הוא לעצמו, ועדיף שישאר כך." הוא אמר באיטיות, ולאחר מכן תפס בכוס היין שהייתה לידו, היחידה שהייתה מלאה בכל השולחן. "אני רוצה לברך אותכם, נערי המסדר החדשים."
הוא לגם מאותה כוס יין, ואז הדלת נפתחה ומלצרים רבים נכנסו עם מגשי אוכל. סיאנטה בחיים לא ראתה רבים מן המאכלים, והיא רק שמה על צלחתה כל דבר שהונח מולה, כדי לטעום מהכל. כולם אפילו קיבלו כוס יין חצי מלאה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שסיאנטה טעמה יין. היא לא אהבה את זה, הוא היה מר לטעמה. במקום זה היא התענגה על שאר האוכל, מתחילה לטעום ולא מפסיקה.
קאיה בניגוד אליה בקושי נגעה באוכל. היא נראתה מאוד לחוצה. היא רק החזיקה בעדינות באותה כוס יין, שותה אך ורק ממנה.
סיאנטה הפנתה את מבטה לעבר קאיה, בוחנת אותה במבט מאוכזב. "מה קרה?" היא שאלה בבילבול מסויים. היא לא הבינה למה קאיה עצובה, או מה קרה לה. היא חיכתה לרגע הזה כל חיה, היא אמורה להיות מאושרת.
"סתם." קאיה אמרה בקול חלש, משפילה את מבטה לצלחת הכמעט ריקה שלה.
"קאיה." סיאנטה תקעה את מבטה בה, מנסה לגרום לה לדבר.
"אני מתגעגעת לכולם." היא אמרה שוב, בקול חלש אפילו יותר. סיאנטה הסתכלה עליה, לא בטוחה מה להגיד במיוחד.
"גם אני." היא אמרה בכנות. "אבל אנחנו עוד נראה אותם, אני בטוחה. חיכית לרגע הזה, תנסי להנות ממנו כמה שאת יכולה." היא חייכה חיוך קטן, לוקחת מן המטעמים שמולן ושמה על הצלחת של קאיה.
אוון שם לב שקאיה לא במצב-רוח הכי טוב שיש, והוא נגע בכתף שלה והביט בה. "תנסי את הצלי, הוא מעולה. אני מבטיח לך שלא תתאכזבי."
קאיה הביטה בסיאנטה ואז הפנתה את מבטה לאוון, מחייכת חיוך קטן. היא שמה את כוס היין הריקה על השולחן ולקחה את הסכום, מתחילה לאכול עם חיוך על פניה.

בטנה של סיאנטה הייתה מלאה, והיא רק נשענה על גב הכיסא. רוב השולחן כבר סיים לאכול, ונשארו רק כמה נערים בודדים שכבר היו בסוף הארוחה שלהם.
סיאנטה העבירה את מבטיה על הנערים מולה, חושבת לעצמה שחלק מהם יהיו איתה מהיום, יחיו איתה ביחד. מרוב שהשולחן היה גדול היא לא ראתה את כולם, אבל היא ניסתה להחטיף מבטים מבלי לעורר אי-נוחות גדולה במיוחד.
בשלב מסויים היא יצרה קשר עין עם אחד הנערים שישב מספר כיסאות משמאלה. היה לו שיער חום די ארוך, ועיניו הירוקות הבהירות הביטו ישר אליה. היה אפשר לראות גם מבעד למכופתרת השחורה הקצרה שהוא בנוי טוב.
סיאנטה הייתה זו שניתקה את קשר העין, אבל זה בגלל שקאיה התחילה לדבר איתה שוב.
"את זוכרת את הסיפורים של ההורים שלי?" היא שאלה אותה. "אחרי הארוחה הם מספרים מי באיזה יסוד." היא אמרה. למרות שהיא נשמעה מתרגשת, סיאנטה הכירה אותה מספיק טוב לדעת שהיא פוחדת מאותו רגע. האם היא פוחדת שהיא לא תבחר ליסוד האש? זה כנראה העניין.
סיאנטה הנהנה, מחייכת. היא רק החטיפה מבטים לעבר הלדר, מחכה שהוא יתחיל לדבר, או שמשהו יקרה.
היה נדמה שהיא חיכתה נצח, אבל לבסוף הלדר קם מן הכיסא שלו. כולם המשיכו לשבת, רק מסתכלים עליו במבטים סקרניים ומחכים שיעשה משהו.
אבל הוא רק התקדם לעבר דלת הכניסה. מיילין קמה אחריו, הולכת ומשאירה את הדלת פתוחה אחריה. כולם החליפו מבטים בניהם, אבל לבסוף מישהו קם והתחיל להתקדם, וכולם אחריו.
כשסיאנטה יצאה מן חדר האוכל, היא ראתה שטב את השומרים בחליפות האדומות שסימנו לכולם ללכת לאחד החדרים. היא מיהרה, סקרנית לראות מה עומד לקרות, אבל תוך כדי נצמדה לקאיה, מפחדת לאבד אותה בין כל הנערים הרבים.
החדר שהם נכנסו אליו היה חדר גדול בעל במה גדולה לצידו. מול הבמה היו כיסאות רבים. ארבעים, שיערה סיאנטה. כולם תפסו מקום בכיסאות, וקאיה משכה את סיאנטה לשורה האמצעית, מתיישבת ליד אוון. סיאנטה רק הביטה סביבה בשקט, ואז לא הפסיקה להוריד את מבטה מהלדר ואשתו העומדים על הבמה.
לידהם עמדו ארבע אנשים נוספים, הלובשים בגדים בארבעת הצבעים.
הימני ביותר היה בן-אדם מבוגר. שיערו האפיר, והייתה לו תסרוקת מאוד מכובדת שהייתה מורמת מעט למעלה. הוא לבש חליפה אדומה עם עניבה בצבע בורדו. מבטו היה תקוע בנקודה באוויר, והוא עמד עם ידיים משולבות.
לידו הייתה אישה, הצעירה ביותר מבניהם. היה לה שיער בלונדיני ממש בהיר, הכי בהיר שסיאנטה ראתה. עורה היה חיוור. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה, שהסתירה את כל רגליה. השמלה הייתה בעלת כתפיות ארוכות והסתירו את הזרועות שלה.
לידה עמדה אישה נוספת, אבל מבוגרת ממנה בשנים רבות. היה אפשר לראות את הקמטים שלה. היא לבשה מכופתרת ירוקה וחצאית חומה צמודה. הנעליים שלה היו גם ירוקות, כמעט באותו גוון כמו עיניה הבולטות. שיערה החום היה מתולתל, והיא לא עשתה בו שום דבר מיוחד.
לידה עמד האיש האחרון, של יסוד המים. הוא היה מבוגר, אבל לא כמו זה מיסוד האש. שיערו היה מעט אפור מעט חום, ועל פניו היו זיפים חומים. עיניו היו כהות. הוא לבש מכופתרת שחורה וג'ינס כחול כהה. לא נראה שהוא רצה להשקיע יותר מדי מאמץ ביום הזה.
אחרי מבטים רבים של כל הנערים, הלדר התחיל לדבר. בהתחלה סיאנטה לא התעמקה בדבריו יותר מדי, שהוא רק סיפר את ההשגים הטובים ביותר של כל יסוד, אבל היא התחילה להקשיב כשהוא דיבר על מה שעומד לקרות מעכשיו.
"לפי מקומות הישיבה שלכם אתם תעלו אחד-אחד על הבמה. אנחנו נגיד לכם לאיזה יסוד אתם שייכים, ואתם תעמדו ליד המאמן שלכם. לאחר זה, יהיה לכם רבע שעה להפרד אם אתם מכירים אחד את השני, ולקחת את המזוודות שלכם. אתם תנסעו לעבר מבנה ההכשרה שלכם, ותכירו את שלושת המאמנים הנוספים שלכם."
כשהוא אמר שיהיה להם רבע שעה להפרד, בסיאנטה עלה פחד. אם היא לא תבחר ליסוד האש, יהיה לה רק רבע שעה להפרד מקאיה? היא לא מסוגלת לדמיין את זה, אבל היא ידעה שהיו סיכויים רבים שהיא אפילו לא הייתה נבחרת לכאן, לא הייתה נבחרת ביום הגיוס. היא הייתה אמורה להפרד מקאיה לתמיד לפני זמן רב, וזה רק זמן נוסף שהיא הצליחה להשיג איתה.
הלדר סימן לנער הראשון, שישב בשורה הראשונה, בצד שמאל. זה היה הנער הג'ינג'י שסיאנטה ראתה קודם לכן. הוא עלה לבמה והלדר שאל לשמו. אחרי שהוא אמר את שמו, האישה שקשורה ליסוד האדמה אמרה בצורה כה אוטומטית: "יסוד האדמה."
הוא נעמד לידה, ואחריו עלתה אחותו, שגם היא הלכה ליסוד האדמה. עלו נערים נוספים, ועד שהגיע תורו של אוון, היו כבר שלושה ביסוד האדמה, שבעה באש, חמישה באוויר ושישה במים.
סיאנטה תקעה את מבטה באוון שעלה על הבמה, רואה את החשש בעיניו. היא ידעה שנשארו רק שלוש מקומות ביסוד האש. יש לה, לקאיה ואוון סיכוי להיות ביחד. היא ניסתה לא להסתכל בנערים האחרים, לנסות לא לראות את השמחה או האכזבה בפניהם.
אוון נעמד ליד הלדר, והוא שאל לשמו. "אוון טואל." הוא אמר בפשטות. הבן-אדם המבוגר מיסוד האש אמר במהירות. "יסוד האש", והקלה השתחררה בגופה של סיאנטה.
היא הביטה בקאיה, שקמה באיטיות מהכיסא שלה. היא רעדה מעט, וזה הלחיץ את סיאנטה. היא רק נתנה לה חיוך קטן, מקווה שזה ירגיע אותה טיפה.
קאיה הלכה זקופה לעבר הבמה, עולה באיטיות במדרגות הצדדיות, כיאלו מפחדת ליפול. כשהיא נעמדה ליד הלדר, הוא שאל את שמה, והיא אמרה באיטיות זהירה: "קאיה מיראן."
המאמן של יסוד האש אמר "יסוד האש" מיד לאחר שהיא סיימה את דבריה. חיוך ענקי עלה על פניה שהיא אפילו לא יכלה להסתיר, וסיאנטה לא יכלה להאבק בשלה. היא הביטה בה נעמדת ליד אוון ושאר נערי מסדר האש.
סיאנטה לקחה נשימה עמוקה, והתחילה ללכת במהירות לעבר הבמה, לא מביטה באף-אחד. היא פחדה להסתכל על כולם. היא פחדה להביט בקאיה, כי היא ידעה איזה מבט לחוץ יהיה על פניה. הידיים שלה רעדו והיא לא שלטה בזה.
"מה שמך?" לדר האש שאל אותה כאשר היא נעמדה לידו. זאת הפעם הראשונה שהיא עמדה כל-כך קרוב אליו, ורק אז היא הבחינה כמה באמת כהות עיניו.
"סיאנטה רולייק." היא אמרה, מקווה שלא ישמעו את הפחד בקולה. שניה לפני שהיא שמעה לאיזה יסוד היא הולכת, מבטה התנגש עם מבטה של קאיה. שתיהן הסתכלו אחת על השניה ברגע שהפרידו אותן לנצח.
"יסוד המים." המאמן של יסוד המים אמר בזהירות, בוחן אותה כשהיא מתנתקת ממבטה של קאיה ומתקדמת לעברו.
סיאנטה נעמדה ליד הנער האחרון שנבחר – אותו נער בעל שיער חום ועיניים ירוקות שהיא ראתה קודם לכן, בסעודה. הוא בחן אותה, אבל היא התעלמה ממבטו והביטה קדימה.
מאותו רגע היא לא הקשיבה לשאר הנערים שעולים ונבחרים לכל יסוד, והיא רק בהתה בנקודה אקראית, חושבת על מה שהולך לקרות מעכשיו.