עומק – פרק ראשון

"את צריכה עזרה?"
סיאנטה (Sianta) הרימה את מבטה מן המזוודה התכולה ששכבה על רצפת חדרה הקטן והביטה לאחור. אימה עמדה בפתח הדלת, מביטה בה בעזרת עיניה התכולות הבולטת. היה אפשר להרגיש את המתח בין שתיהן, את המתח שנוצר מהיום הזה.
"לא, אמא. תודה." קולה היה חלש, והיא חזרה להביט באותה מזוודה חצי ריקה.
יום הגיוס מתקיים היום. יום זה יוצר אווירה לחוצה בכל בית ברחבי סנטרום, הארץ שבה רוב אוכלוסיית העולם חיה. היום הזה יכול לפרק משפחות, אבל בו זמנית יכול לתת תקווה לאנשים מסויימים. הוא מתקיים שבועיים לאחר סיום הלימודים בבתי הספר, בתחילת החופש הגדול שנמשך שלושה חודשים מהירים.
זה יום הגיוס הראשון שסיאנטה משתתפת בו.
זאת הפעם הראשונה שהיא אורזת מזוודה, שבה היא נתקפת באותו פחד שהיא תבחר, למרות שהיא יודעת שהיא לא.
זאת הפעם הראשונה שהיום הזה באמת ישפיע עליה. לפחות כך היא חושבת.
ביום הגיוס כל המשפחות החיות בסנטרום הולכות לעבר מרכז העיר הקרוב ביותר למקום שהם חיים בו – אחד מארבעת המרכזיים הקיימים. כולם מתכנסים מסביב למסך הטלוויזיה הגדול ביותר, שבו מוקרן הלדר הנוכחי – המנהיג של הממשלה.
מאז שסיאנטה זוכרת את עצמה, הלדר השולט על הכס היה לדר יסוד האש. היא תמיד זוכרת את אותו פרצוף כשהיא מביטה במסך הגדול, מנסה לראות משהו מבין כל האנשים הרבים שנצמדים אחד לשני בחשש. היא זוכרת את המבט האדיש שלו, את עיניו החומות הכהות, המביטות בדף הנייר שהוא מחזיק בידו. הקול שלו תמיד נשמע סמכותי, במיוחד כשהוא קורא את שמות הנערים הנבחרים בכזאת איטיות, כיאלו הוא מפחד לפספס אחד מהשמות.
היא גם זוכרת את כל הצרחות שנשמעות אחרי כל שם שהוא קורא. את כל האנשים שבוכים בהלם או בוכים משמחה.
הרבה ילדים קטנים לא מבינים מה באמת הולך, אבל סיאנטה ידעה מגיל צעיר את פשר העניינים.
חברת הילדות שלה הייתה קאיה (Kaya), מי שהיא פגשה לראשונה בגן הילדים, ומאותו רגע לא נפרדה ממנה. קאיה הייתה אחת מהילדים הנדירים ביותר בארץ שלהם – הילדים שנולדו לשולטי יסודות. למעשה, קאיה הייתה בת שולטי היסודות היחידה שסיאנטה הכירה בכל העיירה שלהם.
ביום הגיוס נבחרים ארבעים נערים, נערים בין גילאי 16 ל18. ארבעים הנערים האלו הם נערים שנשלחים לעבר מסדר היסודות, לעבר חיים חדשים. כדי להתגייס למסדר הם צריכים לעבור הכשרה שלוקחת שנה שלמה – ואחרי השנה הזאת מוחלט אם הם נכנסים למסדר או חוזרים לגור בסנטרום. חלק מתים, לפחות זה מה שסיאנטה שמעה מהסיפורים השונים.
אותם 40 נערים הם נערים ששולטים באחד מארבעת היסודות – אש, מים, אוויר או אדמה. לא כולם שולטים בארבעת היסודות. למעשה, רוב סנטרום הם בני-אנוש רגילים, כמו הוריה של סיאנטה. בני-אנוש רגילים שנולדים, לומדים בבית הספר, מתחתנים, מוצאים עבודה ולאחר מכן מקימים משפחה.
ולרוב גם הילדים של בני-האנוש הרגילים הם גם בני-אנוש רגילים. כמעט כל אותם 40 נערים שנבחרים, הם ילדים של שולטי יסודות הגרים בסנטרום, כך שזה לא מפתיע אותם במיוחד. לפעמיים הם אפילו מחכים לזה כל החיים שלהם, כמו קאיה.
מאז גיל קטן, קאיה חולמת להכנס למסדר, לעבור את ההכשרה שההורים שלה עברו. שני הוריה שולטים ביסוד האש. הם נבחרו באותה שנה, עברו אותה הכשרה. אימה חזרה לסנטרום לאחר ההכשרה בגלל שהייתה בהריון עם קאיה. אביה של קאיה נשאר במסדר חמש שנים נוספות, ולאחר מכן ביקש להשתחרר כדי לתמוך בקאיה ואימה.
הם תמיד סיפרו לקאיה סיפורים נפלאים על החוויות שלהם יחד. קאיה גדלה עם החלום הגדול להיות כמוהם, להרגיש את מה שהם הרגישו – וסיאנטה הייתה איתה ותמכה בה בכל אותה דרך.
הן היו מוכנות לכך שהן יפרדו בשלב מסויים בחיים. בין אם זה גיל 16, 17 או 18 – אבל הן היו בטוחות שזה יקרה. היו בטוחות שקאיה תהפוך להיות נערת מסדר, שיקחו אותה בשלב מסויים ביום הגיוס, ואולי זאת תהיה הפעם האחרונה שהן יראו אחת את השניה.
זאת הסיבה שמאז סיום הלימודים השנה, סיאנטה וקאיה לא נפרדו אחת מהשניה. הן יצאו כל הזמן. הן התעוררו מוקדם כדי להפגש אחת עם השניה וחזרו הביתה באמצע הלילה כי לא רצו ללכת. אולי עברו שבועיים מאז סיום הלימודים, אבל הן כבר ישנו אחת אצל השניה חמש פעמים. הן היו בטוחות שקאיה תבחר, למרות שזאת רק השנה הראשונה שבה היא משתתפת.
היום הן לא ישנו אחת עם השניה, כי קאיה רצתה זמן עם המשפחה. סיאנטה הבינה את זה לגמרי, היא גם רצתה זמן עם המשפחה שלה.
למרות שהיא הסתובבה עם המחשבה שהיא לא תעלה בגורל, עדיין יש בה את החשש הזה. אולי רוב נערי המסדר הנבחרים ביום הגיוס הם ילדים של שולטי יסודות, אך תמיד יש את יוצאי הדופן שנבחרים מבלי לצפות לכך. בגלל זה ביום הגיוס, כל הנערים בגיל המתאים באים עם כל החפצים שלהם. יש עליהם חובה לארוז את הכל, כי לאחר שמקריאים בשמם, יש להם חצי שעה להפרד מהמשפחה והחברים שלהם.
לפני שבוע סיאנטה הלכה עם אימה לקנות מזוודה בשבילה. במידה והיא לא תבחר ביום הגיוס הזה, המזוודה תשרת אותה לשני ימי הגיוס הבאים. זה היה כיף לקנות מזוודה, אבל גם מלחיץ תוך כדי, כי הקנייה הזאת אומרת משהו.
כל החנויות היו עמוסות, מאוד. כל הנערים בני ה16 שהשנה משתתפים בפעם הראשונה, הלכו עם המשפחה או חברים לבחור משהו מתאים. היו אפשרויות רבות כל-כך – תיקים גדולים, מזוודות קטנות, סטים שונים. היא ואמא שלה היו צריכות להסתדר לבד, כי היו כה הרבה לקוחות כך שהעובדים היו עסוקים.
למזלה, לאמא שלה כבר היה ניסיון מהפעם שהיא הייתה צעירה, לפני שנים רבות, שגם היא קנתה מזוודה לעצמה. התכנון המקורי היה להשתמש במזוודה הישנה שלה, אבל ברגע שהן הוציאו אותה מהמחסן הקטן שלהם וניסו להשתמש בה, שני הגלגלים הקדמיים נשברו והן הבינו שהיא לא תשרוד זמן רב.
כשסיאנטה הסתובבה בחנות הגדולה, שלטענת אימה הייתה הכי טובה מכל החנויות במרכז, היא הייתה מבולבלת. רק לאחר שעתיים שלמות של חיפושים בין כל המדפים, היא הצליחה למצוא מזוודה מתאימה, כזאת שכשהיא הביטה בה היא ידעה שזאת המזוודה המושלמת בשבילה.
אותה מזוודה תכולה עמדה בפינת חדרה עד יום זה, שסיאנטה הוציאה אותה והניחה אותה על רצפת חדרה. היא רצתה להתחיל לארוז יום לפני, אבל היא חזרה מאוחר מהבילוי האחרון שלה עם קאיה, והיא הניחה שלארוז מזוודה לא יקח כל-כך הרבה זמן. טוב, היא טעתה.
אומנם היו עוד שלוש שעות עד להכרזה של הנערים הנבחרים, אבל סיאנטה הייתה לחוצה שאולי היא לא תספיק לארוז את כל הדברים שלה. למרות שהיא כבר ראתה בדמיונה את עצמה חוזרת לחדרה הקטן ומתחילה לפרוק חזרה את כל חפציה, היא הייתה חייבת לארוז הכל רק בשביל הסיכוי הקטן שהיא תבחר.
היה ידוע שאם אתה נבחר, הבגדים היחידים שמותר לך ללבוש היו הבגדים בעלי הצבע של היסוד שלך. אדום לאש, כחול למים, ירוק לאדמה ולבן לאוויר. רוב הבגדים של סיאנטה היו בצבע כחול, זה פשוט היה הצבע האהוב עליי. היא וקאיה תמיד צחקו מה יקרה אם היא תבחר – הרי יש לה כל-כך קצת בגדים בצבעים אחרים, כך שאם היא תבחר לכל יסוד אחר היא תלך ערומה כל הזמן.
בניגוד אליה, קאיה שנאה כחול. היא שנאה כל דבר הקשור ליסוד המים. כידוע לכולם, יסוד המים והאש הם שני יסודות מנוגדים, שני יסודות בעלי השנאה הכי גדולה אחד לשני. גם יסוד האדמה והאוויר מנוגדים.
קאיה שנאה את כל שלושת היסודות האחרים, אבל השנאה הכי גדולה שלה הייתה ללא ספק ליסוד המים.
היא הייתה מסוג האנשים שיכולים לשבת בחדר האוכל בבית הספר ולפתח דיון גדול לגבי שיטת הממשל ולגבי המלייט, הארץ שבה חיים אנשי המסדר.
הסיבה שיש את המסדרים מההתחלה היא בגלל הממשלה. כל יסוד רוצה להיות היסוד ששולט על הכס. כל יסוד מנסה לגייס את נערי המסדר הכי חזקים וטובים שהוא יכול למצוא, כדי להתחזק ואולי להצליח להיות היסוד השולט הבא.
יסוד האש שולט כבר 20 שנה בכס, והמסדר שלו הכי חזק והכי גדול.
וקאיה תמיד הייתה בעדו. זה היה צפוי – ההורים שלה שולטים ביסוד האש. קאיה כנראה תהיה גם נערת מסדר, וכנראה גם תשלוט ביסוד האש. בגלל זה רוב הבגדים שלה אדומים, כי היא בטוחה שהיא תהיה ביסוד האש. אבל מסיבה מסויימת הן צחקו רק על סיאנטה, כי בשביל קאיה זה רגיל. זה החיים שהיא מצפה שיהיו לה.
סיאנטה חילקה את המזוודה שלה לחמישה חלקים. היא הניחה שכך זה יהיה הכי נוח. חלק לכל צבע, לכל יסוד, וחלק נוסף לחפצים נוספים ללא צבע מסויים, שלא היה להם מקום בתיק הגב שהיא מתכוונת לקחת איתה. אבל למרות שרוב החפצים שלה היו על המיטה שלה, מול הפנים שלה, המזוודה עדיין הייתה חצי ריקה, כי היא פשוט הרגישה שהיא מפספסת דברים מסויימים.
לאחר ישיבה ממושכת היא החליטה להתקשר לקאיה, בתקווה שהיא תעזור לה. היא לא הגיעה לחיוג השני אפילו, וקאיה כבר ענתה.
"סיאנטה." היא ביטאה את שמה בצורה כה יפה, כמו תמיד. "מה שלומך?" היא שאלה, היה אפשר לשמוע בקול שלה את השמחה הגלויה. היא התרגשה, זה היה ברור.
"אני לא יודעת מה לארוז. את חייבת לעזור לי." סיאנטה אמרה בחוסר אונים מסויים, מביטה ביאוש שוב ושוב בחפציה.
"איזה מזל שהחברה הכי טובה שלך התחילה לארוז לפני שבוע." היא אמרה בקלילות וצחקוק יצאה מפיה. "קודם כל, נתחיל עם הדברים הבסיסיים, בגדים. לקחת בגדים תחתונים?"
סיאנטה הביטה במזוודה. הבגדים התחתונים כבר היו מסודרים בשקיות קטנות ומקושטות. אפילו הם היו מסודרים בצבעים, למרות שהרוב היה שחור או בצבע גוף.
"כן." היא הוציאה מפיה במהירות.
"מעולה. עכשיו, בגדים רגילים. תבדקי שלקחת מכל צבע דברים. חולצות, מכנסיים, ג'קטים, סוודרים, שורטים, נעליים, שמלות, חצאיות ודברים כאלה." היא אמרה. היה אפשר לשמוע אותה מתעסקת בדברים שונים, כי קולה לפעמיים נשמע קרוב יותר, ולפעמיים רחוק יותר.
"קודם כל, למצוא את הסוודרים שלי היה סיוט. כשהחורף הסתיים, חשבתי שאם אני אשים אותם בארון, אני לא אראה אותם לפחות חצי שנה." סיאנטה אמרה, פולטת צחוק קטן. "בכל מקרה, כן, לקחתי מכל צבע את הדברים האלה. אבל אני מרגישה שבירוק אין לי מספיק. כיאלו, בכל צבע אחר יש לי לפחות שני דברים. כאן יש לי בקושי אחד מכל דבר."
"זה בסדר, ירוק זה צבע מכוער." היא אמרה, ושתיהן צחקו בהסכמה.
קאיה נשארה איתה על הקו שעה נוספת. לסיאנטה לא הייתה מגבת אדומה, והיא התחילה להלחץ כמו שהיא רגילה לעשות, עד שקאיה הרגיעה אותה והבטיחה לה להביא לה אחת, כי יש לה כה הרבה. היא גם לא הצליחה למצוא את המסרק שלה, אבל לבסוף הוא היה על המיטה שלה, מול העיניים שלה. הוא היה שחור, כי היא לא רצתה לקנות מסרקים בכל צבע, והסתפקה באחד פשוט. בסוף השיחה סיאנטה לא מצאה את הדבר הכי חשוב בשבילה, התמונה שלה ושל קאיה הנמצאת במסגרת שחורה פשוטה, עד שאמא שלה הביאה לה אותה. שבוע שעבר היא וקאיה הצטלמו והחליטו לפתח שתי תמונות, כדי שלכל אחד מהן יהיה עותק. קאיה הבטיחה לשים את התמונה על השידה בחדר החדש שלה כשהיא תבחר.
בסוף השיחה סיאנטה הרגישה הקלה גדולה. לקאיה היה ידע גדול לגבי החיים במסדר, מה הכרחי להביא להכשרה זאת. היא הרגישה שהיא לא הביאה דברים חסרי ערך, וגם לא שחכה דברים חיוניים שלא הייתה יכולה להסתדר בלעדיהם. היא הייתה אסירת תודה על כך.
אחרי שהיא הניחה את טלפון הבית, היחיד שיש למשפחתה כמו לכל משפחה בסנטרום, במקום, היא סגרה את המזוודה שלה. המזוודה נסגרה בקלות.
לאחר מכן היא רצתה לסגור את תיק הגב שלה, אבל ראתה שיש עוד מקום. ללא מחשבות מיותרות היא דחפה לבפנים את צעצוע הדובי שלה שיש לה מגיל קטן. היא הרגישה ילדותית שהיא עדיין שומרת אותו, אבל היא ידעה שהיא לא תוכל לעזוב בלעדיו.
הוא לא גדול במיוחד, אבל הוא מאוד רך. צבעו הוא תכלת בהיר, וסרט כחול בוהק קשור סביב צווארו.
כשסיאנטה סגרה את התיק עלה בה חשש שיזרקו אותו אם היא תבחר ליסוד מסויים בעל צבע אחר. היא ניסתה לא להתעסק בזה, כי בתוכה היא ידעה שאם יש סיכוי שהיא כן תבחר היום, היא הייתה רוצה לקחת אותו גם עם הידיעה שיש סיכוי שיקחו לה אותו.
לפני יומיים בדיוק, היה לה חלום שהיא נבחרת. באותו חלום היא הגיעה להמלייט, ושם הייתה חייבת להפטר מכל החפצים שלא היו בצבע היסוד שבו היא שולטת. היא עדיין יכלה לראות את עצמה עומדת בחלום מול מדורה גדולה, זורקת את כל חפציה לתוכה, רואה אותם נשרפים מול עיניה.
בסוף החלום היא הגיעה לעבר חדר ריק, ששם היו צריכים לתת לה חפצים חדשים שחסרים לה. חפצים בצבע היחיד שמותר לה להחזיק בו. אבל במקום לתת לה אחד מארבעת הצבעים של היסודות, נתנו לה חפצים שחורים.
כשהיא סיפרה את החלום לקאיה, קאיה צחקה. היא שיערה שזה בגלל שהיא בת-אנוש. שבעצם, זה שהיא לא קיבלה צבע מסויים אומר שאין לה יסוד.
כשהיא אמרה את זה בהתחלה, סיאנטה הייתה מבולבלת ולא הסכימה איתה. הרי למה לה לחלום מההתחלה שהיא נבחרת, אם היא בת-אנוש?
אבל אחרי מספר שעות, כשהיא חשבה שוב על החלום, היא הבינה שמה שקאיה אמרה זה נכון. היא לא עומדת להבחר וזה סתם חלום.
סיאנטה קמה מן הרצפה, תולה את תיק הגב על כתפיה. הצבע של התיק היה כחול כהה, עמוק, ובמקום מסויים זה התאים למזוודה התכולה שלה, שהיא כבר החזיקה בחוזקה בידית שלה. היא יכלה לראות בדמיונה את אנשי המסדר המסתוריים זורקים את המזוודה והתיק שלה, ונותנים לה תיק שחור במקום. היא סילקה את התמונות האלה ממוחה כמה שיותר מהר.
היא הביטה בחדרה, ואולי רק הפעם הייתה לה הרגשה שזאת הפעם האחרונה שהיא תראה אותו.
היא יצאה ממנו, סוגרת בזהירות את הדלת אחריה.