עומק – פרק עשרים

זה הרגיש כיאלו הכל קרה כל-כך מהר. לפני שסיאנטה הבינה מה הולך, זרם המים שיצא מכף ידה כבר תפס בצווארו את הנער מולם והרים אותו באוויר.
הנער ניסה להתנגד, האקדח שהיה בידו נפל לרצפה. הוא רק הביט בשתיהן בפחד, מנסה לצעוק. שום קול לא יצא מפיו, והפחד בעיניו היה הדבר הכי עצוב שסיאנטה ראתה בחיה.
היא רצתה להוריד אותו, להפסיק את הזרם. לרגע קצר לא היה לה אכפת שהוא ממסדר האש, שהוא לובש חולצה אדומה שמראה על היותם אוייבים. הוא נער, כנראה בגילה. הוא יכול לחיות חיים כה ארוכים. בכל רגע סיאנטה יכולה להיות באותה סיטואציה כמוהו – לראות שני נערים מהמסדר האוייב, ולירות בהם כי אולי זאת האפשרות היחידה שלה להתחמק. היא בטוחה שהוא עשה את זה מתוך חשש, לא מתוך כוונה רעה.
אבל זה היה מאוחר מדי.
ארמטיס כעסה, זה היה מובן. לא היה לה אכפת שהכדור שלו פיספס אותה, אפילו לא פגע בה. היא לקחה את הרובה שהיה על גבה וירתה בליבו מבלי לחשוב פעמיים.
סיאנטה שיחררה את הזרם, והוא נפל על הרצפה. הוא התחיל להשתעל והדם שיצא מהחזה שלו השתלב עם צבע החולצה. הוא לא הביט בהן, אלא נשכב על הרצפה והביט לאחור, בוכה. הוא התחיל למלמל דברים לא מובנים, אבל סיאנטה ראתה שהוא פוחד.
הוא ידע מה הולך לקרות. הוא ידע שהוא בשניות האחרונות לחיו.
ארמטיס משכה את סיאנטה משם, ושתיהן התחילו לבכות. סיאנטה לא זכרה את הדרך חזרה, אז היא רק עקבה אחרי ארמטיס. הרוח נשבה בשיערה, והדמעות הרטיבו את פניה. היא לא הצליחה להרגע, לא משנה מה היא עשתה. היא הייתה לחוצה.
הוא לא היה גבר מבוגר כמו אלא שהיא ונייג'ל הרגו. הם חיו שנים רבות, הם עברו דברים בחיים שלהם. אבל אותו נער, הוא היה כמוהה. הוא לא חווה כמעט כלום.
וזה מה שהפריע לה הכי הרבה.
לבסוף, הן הגיעו לאיפה שהג'יפ עמד. מארס היה היחיד שעמד שם, הוא היה הראשון שחזר.
"מצאתן משהו מעניין?" הוא שאל כשהוא שם לב לשתיהן. הידיים שלו היו טחובים בתוך הכיסים שלו.
"כן. נער ממסדר האש. ירינו בו." ארמטיס אמרה מבלי לחשוב פעמיים. סיאנטה עמדה לידה בשקט, מתנשפת מהריצה ומביטה ברצפה.
"כל הכבוד." מארס אמר. חוסר הרגש בקול שלו שיגע את סיאנטה. "תכנסו לג'יפ."
וזה מה שהן עשו. עברו דקות רבות, ושאר הנערים לא חזרו. זה הלחיץ את סיאנטה, והיא רק ישבה על שק השינה שלה, מנסה לא להתעסק בזה ומקווה שהכל בסדר.
"אלוהים אדירים, המיטה הזאת הרבה יותר נוחה משקי השינה המעצבנים האלה!" ארמטיס קראה בהתלהבות כשהיא החליטה להשכב על מיטת החולים. היא הייתה על הבטן שלה, משעינה את ראשה על המזרן הדק.
זה לא נראה נוח במיוחד, אבל זה היה יותר נוח משקי השינה, בזה סיאנטה הייתה בטוחה.
לא עברו דקות רבות, וארמטיס נרדמה. סיאנטה ומארס העבירו מבטים אחד בין השניה.
השתיקה הלחיצה את סיאנטה, היא לא יכלה להתמודד עם זה. "למה עשית את זה?"
"את מה?" מארס שאל בקול אדיש, לא מביט בה, למרות שהוא ידע למה היא מתכוונת.
"אתה אירגנת את הקבוצות האלו. אתה בחרת מי יהיה איפה." סיאנטה מילמלה, מחזיקה את הדמעות בפנים.
"סיאנטה, זה יותר מסובך ממה שאת חושבת." מארס נאנח ביאוש.
"לא, זה לא." היא אמרה, תוקעת את מבטה בו.
"את מבינה שאת לא יכולה להיות עם נייג'ל, נכון?" הוא אמר לפתע, טון הקול שלו נהפך להיות תוקפני. "זה חסר טעם, סיאנטה. את סתם מכניסה לראש שלך פנטזיות. זה לא יעבוד בניכם." הוא הדגיש את המשפט האחרון, מביט בה בכעס מסויים.
זה פגע בה. היא יכלה להרגיש את הכאב בליבה באופן ממשי.
"זה יכול לעבוד." היא אמרה בקול רועד. "ההכשרה תסתיים בסופו של דבר, אנחנו יודעים את זה. היא לא תמשך לנצח."
"את לא יכולה להיות איתו, הוא יותר מדי מבוגר בשבילך." מארס אמר בפשטות.
סיאנטה גיכחה במרירות. "באמת? מכל הדברים בעולם, מכל הסיבות שקיימות שלא נהיה ביחד, זאת הסיבה שלך?" היא הביטה בו בכעס. "אני לא מאמינה עלייך. מארס. אתה לא אבא שלי. זה החיים שלי, ומותר לי לעשות מה שאני רוצה. אני אפילו לא קשורה אלייך בשום צורה."
"אכפת לי ממך." הוא אמר בקול יותר חלש. לרגע קצר, נשמע שכל הכעס נעלם מקולו. היא לא הבינה מה עובר עליו. כל פעם מחדש היא מגלה בו צדדים אחרים. למה שיהיו לו אכפת ממנה? היא לא מכירה אותו, והוא לא מכיר אותה.
סיאנטה לא אמרה שום דבר נוסף. מארס קם מן רצפת הרכב ויצא החוצה, והיא נשארה לשבת שם עוד דקות ארוכות. היא קירבה את הרגליים לחיקה, מחבקת אותן וחושבת על כל מה שהיא עברה עד עכשיו.
החיים שלה השתנו לחלוטין ביום אחד פשוט. היא עדיין יכלה לזכור את המבטים המבוהלים על פניה של ההורים שלה. את הבכי של קאיה ברגע ששתיהן נבחרו ליסוד אחר.
היא דאגה לקאיה כה הרבה. קאיה גם במלחמה הזאת, היא חייבת להיות. קאיה גם בסכנת חיים. יכול להיות שמישהו מהמסדר של סיאנטה ירה בה, מבלי לחשוב פעמים, כמו שארמטיס עשתה לנער הזה. יכול להיות שהגופה שלה עכשיו שוכבת על האדמה ללא חיים, מביטה באותם שמיים כחולים ומחפשת תקווה מבעד לכל הרוע בעולם הזה.
צמרמורת עלתה בגופה. דמעה זלגה מעיניה, והיא ניגבה אותה במהירות ומשכה באפה.
לא, היא חייבת להיות חזקה. בין אם זה בשביל קאיה, בשביל הוריה, או בשביל נייג'ל. כמו שהיא אמרה לארמטיס היום – אם היא תאמין, אם כולם יאמינו, הם יוכלו להתגבר על זה ולעבור את התקופה הזאת. הם יוכלו לנצח, יוכלו להביא ליסוד המים את הניצחון שמגיע לו.
וזה מה שגרם לה לקום מן הרצפה.
כשהיא יצאה מן הג'יפ, היא ראתה מרחוק את גרייט, מיק ואנדרה רצים אליהם. הם התחילו לדבר עם מארס, וסיאנטה יכלה לראות שהם לחוצים.
היא התקרבה והביטה בהם בבילבול, שואלת אותם מה קרה.
"ראינו ילדה ממסדר האש. אנדרה רצח אותה!" גרייט צרחה בפחד. היא רעדה, והחזיקה בחוזקה בידו של מיק, היחיד שניסה להרגיע אותה. סיאנטה ראתה שמארס נאבק עם עצמו וניסה להתעלם מכך.
"איך היא נראתה?" לפתע סיאנטה שאלה בהלם. זה קאיה. הם הרגו את קאיה. אנדרה הרג את קאיה.
"היא הייתה ברונטית, נמוכה…" מיק ניסה להזכר. סיאנטה נרגעה בבת-אחת.
זאת לא קאיה. שום-דבר לא קרה. היא צריכה להרגע יותר.
אנדרה לא המשיך לעמוד שם, והוא התחיל לחזור לתוך הג'יפ, לא מביט לאחור. הוא רצח את הנערה הזאת, והוא לא התייחס לכך בשום דרך. סיאנטה הרגישה רע כשהוא התנהג בצורה כזאת. היא התגעגעה כל-כך לאותו אנדרה נחמד וחייכן, וברגעים אלו הרגיש לה כיאלו כל מי שמסביבה מתנהג בצורה אדישה.
אולי זאת הדרך שלהם להתמודד עם דברים.
אולי זאת הדרך של נייג'ל להתמודד עם הבעיות שלו.
היא התגעגעה אליו יותר מכל דבר אחר. היא רצתה להפגש איתו שוב. היא רצתה לחבק אותו, לשמוע את הקול שלו. היא רצתה לטמון את הפנים שלי בחזה השרירי שלו, להריח את הריח הנעים שלו. אבל הדבר שהיא רצתה יותר מהכל היה לנשק אותו. היא רצתה להרגיש את השפתיים שלו על שלה. הם נראו כה רכות ונעימות, והיא הייתה בטוחה שהן באמת כאלו.
היא קיללה כל רגע שהרס את הסיכוי שלהם לעשות את זה. ואולי היא אף-פעם לא תוכל.
"אנדרה, אני צריכה לדבר איתך." לפתע סיאנטה הוציאה מפיה, מתקדמת לכיוון שלו. הוא היה עם רגל אחת בתוך הג'יפ, ואז הוא הסתובב והביט בה בהלם מסויים.
"מה את רוצה?" הוא תקף אותה בקולו. זה הרגיש שטון הדיבור שלו חותך אותה, וזה העביר צמרמורת בזרועות שלה.
"בבקשה תן לי הזדמנות להסביר." היא אמרה בקול חלש. "לפחות את זה."
הוא עמד מולה למשך מספר שניות, שותק ומתלבט מה לעשות. לבסוף, הוא נאנח והנהן.
סיאנטה והוא התחילו להתקדם לכיוון היער. גרייט, מיק ומארס אפילו לא שמו לב אליהם, בגלל שהם היו עסוקים בלהרגיע את גרייט. היא הייתה לחוצה, וסיאנטה יכלה להבין למה. זה היה מלחיץ. היא בעצמה בכתה אחרי ההרג של הנער הזה, אחרי הירייה הגורלית מהרובה של ארמטיס.
"אנדרה, באמת לא היה לי מושג שאתה מרגיש אליי משהו." סיאנטה התחילה לדבר ברגע שהיא הייתה בטוחה שהם רחוקים מהאחרים, ושהיא לא צריכה לדאוג שהם לא ישמעו אותה. "אני מטומטמת, אני יודעת. אני אף-פעם לא התנסתי בשום-דבר שקשור לזה. לא זוגיות, לא אהבה… אני לא יודעת איך זה מרגיש. אני לא יודעת לקבל סימנים, להבחין מה קורה. חשבתי שאתה רוצה להיות ידיד שלי, כמו שאני רוצה להיות ידידה שלך.
"ואז הגיע נייג'ל. הכל השתנתה לרגע קצר. כשהבטתי בו הרגשתי דברים מוזרים, כאלו שאני לא יכולה להסביר. אני לא יכולה להבין אותם עד היום. בהתחלה לא ידעתי שזאת בכלל אהבה, חשבתי שאני סתם מבולבלת. אבל בסופו של דבר הבנתי את זה, הבנתי שככה מרגישה אהבה אמיתית."
אנדרה הביט בה, שותק למספר שניות. המבט שלו גרם למועקה בליבה. "אני אוהב אותך סיאנטה, אני יודע איך זה מרגיש."
סיאנטה החזיקה את הדמעות בפנים. "אני באמת מצטערת, אנדרה. אני לא יכולה לשקר לך. אני לא יכולה להכריח את עצמי לאהוב אותך. אני לא שולטת על הרגשות שלי, אתה חייב להבין את זה."
"אני יודע. אני פשוט… כל הבנות האלה…" הוא התחיל למלמל, ואז נאנח והסביר את עצמו. "היו לי כמה חברות בתיכון, וכולן תמיד התייחסו אליי בצורה מגעילה. בהתחלה הכל היה מושלם, אבל בשלב מסויים זה נהרס."
"אני מצטערת לשמוע." סיאנטה אמרה בכנות. היא הרגישה רע בשבילו.
"זאת לא אשמתך." הוא אמר. "אני פשוט חשבתי שאיתך… אולי איתך זה שונה הפעם. אולי רק פעם אחת אני לא אמצא את עצמי פגוע."
"אנדרה, תקשיב לי, ותקשיב לי ברצינות." היא אמרה והביטה בו. "אני רוצה שתבין את זה – אתה מדהים, אוקיי? אני רצינית כשאני אומרת את זה. אתה בחור מקסים וכל מי שלא מעריכה אותך לא שווה אותך. יום אחד אתה תמצא מישהי ברת מזל שתהיה מאושרת איתך, ואתה איתה. היום הזה יגיע, אתה לא יכול לחכות לו."
הוא הביט בה. העצב שבעיניים שלו גרם לה לרצות לבכות. היא אומרת את הדברים האלה, אבל בזמן הזה היא כמו כל שאר הבנות שפגעו בו. היא לא העריכה אותו כמו שהיה צריך, אבל עכשיו זה מאוחר מדי.
"אני לא יודע, סיאנטה. הכל קורה תמיד כל-כך מהר, וזה אף-פעם לא מסתדר."
"אהבה זה דבר מסובך." היא אמרה. זה באמת נכון, לפחות מהניסיון שלה. "זה אף-פעם לא יהיה מושלם, אתה צריך להבין את זה. תמיד יהיו צדדים לא טובים, מסובכים, שיהיה לך קשה להתמודד איתם. אבל כשתמצא מישהי שתאהב אותה גם עם הבעיות שלה, והיא תאהב אותך לא משנה איך תתנהג, אתה תדע שזאת אהבת אמת."
הוא לא אמר כלום.
"אתה לא אוהב אותי, אנדרה. אתה מחבב אותי. אתה תאהב מישהי אחרת, כזאת שתהפוך אותך להיות מאושר ולעולם לא תפגע בך."
הדרך חזרה לאותו ג'יפ הייתה שקטה, אבל זה היה בסדר. סיאנטה הרגישה שהיא אמרה את מה שהיא רצתה לומר. היא ידעה שאנדרה עדיין שבור לב, אבל היא ידעה שהוא יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר בסופו של דבר – לפחות כך היא מקווה.
כשהם חזרו הם ראו את אייס. הוא קרא להם, והם באו אליו במהירות. ארמטיס גם עמדה לידם, והיא נראתה עייפה. סיאנטה שיערה שהיא קמה ממש עכשיו.
"טוב, אנחנו עברנו באזור כאן, וכל הנערים ממסדר האש שמצאנו כאן מתו." הוא אמר בפשטות. סיאנטה נבהלה, מסתכלת עליו בפחד.
"כמה נהרגו?" היא שאלה. היא רצתה לדעת את התשובה, אבל גם פחדה ממנה.
"שלוש. שני בנים, ובת אחת." הוא אמר.
"איך נראה הבן השלישי?" היא המשיכה לשאול. כן, קאיה היא לא הבת, אבל מה עם אוון? היא הכירה אותו. הוא לא היה חבר טוב שלה, אבל הוא כן חי איתה.
"בלונדיני." אייס אמר בפשטות, לא שואל למה היא סקרנית.
היא הנהנה בהבנה, נרגעת מכך שזה לא מישהו שהיא מכירה.
"עכשיו אנחנו נעבור לאזור אחר, אז כולם, תעלו על הג'יפ." מארס אמר. הוא ואייס נכנסו למושב הנהג והמושב שלידו, בזמן שכל הנערים התיישבו מאחור על שקי השינה.
אייס התניע את הג'יפ, והם התחילו לנסוע.

"מי אתה?" סיאנטה שאלה בקול רועד. היא רצתה לברוח משם, אבל היא לא יכלה. משהו החזיק אותה.
"תזהרי. המלחמה הזאת עומדת לקחת חלק חשוב ממך." הקול היה כה חזק, וגרם לאוזניה לכאוב. היא שמה את הידיים שלה על האוזניים, אבל הקול לא נחלש. הוא נהיה יותר חזק. "תזהרי!"
סיאנטה התחילה לצרוח, ואז נשכבה על הרצפה השחורה והקרה. היא הרגישה את עצמה נופלת, והדמעות זלגו על עיניה ללא הפסקה.
היא ראתה מולה את קאיה. היא עמדה וחייכה, מנופפת לה, עד שלפתע להבות התחילו לבעור מסביבה. קאיה נלחצה והתחילה לצרוח ולבכות, קוראת בקולה של סיאנטה.
"סיאנטה! תעזרי לי!" היא המשיכה לקרוא, והפחד בקולה גרם לסיאנטה לרעוד יותר. היא לא הפסיקה ליפול, והיא ראתה את חברתה הטובה מתרחקת ממנה.
ההורים שלה הופיעו מולה. הם עמדו אחד ליד השני, מחייכים וקוראים בשמה. עד שהמים התחילו לעלות מעל לפניהם, והם לא יכלו לשמוע.
זה נראה כיאלו הם דופקים על זכוכית, שהפרידה בניהם ובין סיאנטה. היא ניסתה להגיע אליהם, אבל היא המשיכה ליפול. היא ראתה אותם בוכים ומנסים להשיג אוויר, אבל לא מצליחים. משתעלים ומאבדים את החיים שלהם באיטיות.
ואז היא ראתה את נייג'ל.
הוא עמד מולה, תופס אותה ועוצר אותה מליפול. זה כיאלו שהם עפו במרחב שחור. הכל היה ריק סביבם, והיא רק הסתכלה בעיניו, טובעת בהן כמו כל פעם מחדש.
המגע שלו חימם אותה. היא המשיכה להביט בו, לא מפנה את מבטה ולא מתרחקת בזמן שהוא מתקרב כדי לנשק אותה.
אבל אז סכין חתך בין שניהם. היא ראתה את נייג'ל נופל למטה, והיא נשארה במקומה, צורחת ומנסה לרוץ אליו. אבל זה היה מאוחר מדי.
כל הסכינים פילחו את גופה.

"סיאנטה?" קולה של גרייט העיר אותה מהסיוט הנורא שהיא חוותה. היא הביטה בה, קולטת שהדמעות על פניה ושהיא מתנשמת בכבדות. "היה לך סיוט?" העייפות נשמעה בקולה, אבל ראו שהיא רוצה לעזור.
סיאנטה הנהנה, מתיישבת באיטיות. היא ראתה שמארס ישן על מיטת החולים, ואייס נוהג במושב הנהג. הוא הביט בה לשניה מהמראה הקדמית, ואז חזר לנסוע.
"על מה חלמת?" גרייט שאלה בלחש, נזהרת לא להעיר את האחרים. היא גם התיישבה לידה, מביטה בה בסקרנות.
סיאנטה התחילה לספר לה בקול חלש על מה היא חלמה, אבל היא הוציאה את החלק שבו נייג'ל משתתף. היא רצתה לספר לה, אבל לא יכלה בגלל אייס ישב לידם. למרות שהן לחשו, היא ידעה שהוא שומע. יותר מדי שקט כדי שהוא לא ישמע.
"את יודעת, חלומות בדרך כלל מראים את החששות הגדולות שלך ביותר." גרייט אמרה כשסיאנטה הפסיקה לדבר. "את מפחדת שקאיה לא תוכל לשלוט על הכוחות שלה. את מפחדת שהכוחות שלך יפגעו בהורים שלך."
זה היה נכון. היא באמת פחדה מהדברים האלה. והעובדה שהיא ראתה אותם מול עיניה רק לפני שניות אחדות, גרמה לצמרמורת לעלות בגופה. היא לא רצתה שהדברים האלו יקרו במציאות.
היא לא רצתה שהמלחמה הזאת, הסכינים וכלי הנשק האלו, יפרידו בינה לבין נייג'ל. כמו שהם עשו.
סיאנטה וגרייט רק הביטו דרך החלון החשוך על העצים מסביבם. שעת הלילה המאוחרת גרמה להכל להראות כה מסתורי, אבל השקט שהיה סביבן הרגיע את סיאנטה.
לבסוף, הם נרדמו מחובקות אחת עם השניה.