עומק – פרק עשרים ושלושה

"אל תזוזי." סיאנטה מילמלה תוך כדי שידיה התעסקו בתחבושת על ידה של ארמטיס.
"אבל זה כואב." ארמטיס התלוננה ותקעה את מבטה הכעוס בחברתה. לסיאנטה עלה חצי חיוך על פניה, והיא המשיכה במלאכתה.
"איך את מצפה ממני לעצור לך את הדימום כשאת קופצת כל שניה?"
"לא יודעת." ארמטיס נאנחה. "פשוט תעשי את זה."
"תודה לא תזיק, את יודעת." היא הרימה את הגבה שלה ואז קשרה את התחבושת. "הנה, סיימתי."
מבטה של ארמטיס נח לשניות אחדות על הזרוע שלה, ואז היא נאנחה והחזירה את מבטה לסיאנטה. "תודה. את באה לחזור לג'יפ?"
סיאנטה משכה בכתפיה. "למה לא."
לאחר רגעים אחדים הן ישבו על מיטת החולים שהייתה פנויה כבר יומיים. האחרונה שזכתה בחברתה של המיטה הייתה אוור, לאחר שנפצעה בגבה. עכשיו היא בסדר, וכמוהה גם סיאנטה, שכבר יכולה לדרוך ללא בעיה עם רגלה. אומנם עבר רק שבוע, אבל היא הרגישה שהיא מחלימה בצורה מהירה. אתמול היא יצאה לסיבוב הראשון שלה מאז הירייה ברגל, אך כמובן שזה היה עם נייג'ל. הוא לא נתן לה ללכת לבד. הוא לא רצה שהיא תסתכן.
כרגע נייג'ל יצא לסיבובים נוספים. סיאנטה נשארה כרגיל ליד הרכב הגדול שלא זז ממקומו זמן כה רב, ובגלל שארמטיס הסתובבה כל הבוקר היה לה אישור לחזור גם היא.
"איך הולך עם ריין?" סיאנטה שאלה כשהשתיקה השתלטה על האווירה.
"מדהים." ארמטיס סיכמה.
"את יודעת מה אני לא מצליחה להבין?" סיאנטה המשיכה לשאול. ארמטיס הפנתה את פניה לכיוונה, גוערת בה להמשיך עם מבטה המתעניין. "איך מישהו הצליח לחדור לליבך."
"מה הבעיה?" היא כיווצה את גבותיה.
"את נראת כל-כך קשוחה, אני חושבת. אני לא בטוחה איך להסביר את זה." סיאנטה ניסתה למצוא את המילים הנכונות לומר. "כיאלו, את כל-כך ארמטיס. עד שאת מדברת על ריין. ואז החיוך הזה שלך משתלט לך על המבט ואפשר לראות תקווה בעיניים שלך."
ארמטיס שתקה למספר שניות. "אני פשוט אוהבת אותו." הקול שלה רעד.
"אבל זה לא רק זה." סיאנטה המשיכה לדבר בביטחון. "הוא פשוט הראשון שאת נותנת לו לפרוץ את חומות ההגנה שלך." היא תקעה את מבטה עמוק בעיניה האפורות של ארמטיס. "מה קרה לך שאת לא מתחברת לאף-אחד?"
"אני כן מתחברת עם אנשים." ארמטיס קראה בהגנה. "אני חברותית. התחברתי איתך." הבלבול נשמע בקולה.
"אבל זה אחרת."
"איך בדיוק?" היא ניסתה להבין.
"את ארמטיס, את מגניבה. את חיה בעולם משלך וכולם יודעים שאת שונה, אבל לא אכפת לך." סיאנטה נאנחה לאחר דבריה.
ארמטיס רק גיכחה, מביטה בסיאנטה. "את באמת חושבת ככה?" היא שאלה בפליאה.
"זאת אפילו שאלה?" סיאנטה שאלה כמובן מאליו.
"אני פשוט מנסה להסתדר בכוחות עצמי." היא הסבירה.
הייתה שתיקה ארוכה בניהן. הן רק הביטו אחת בשניה וחייכו חצי חיוך, חושבות על מה שהולך להיות מעכשיו.

"כבר עבר יותר מיום." סיאנטה מילמלה בעצבנות. "לאן הוא יכול להעלם? אנחנו חייבים לצאת לחפש אותו."
"אף-אחד מהמאמנים לא כאן, לא יתנו לנו לצאת לבד." אוור אמרה בפחד מסויים, למרות שכן ראו בעיניה שהיא רצתה לעזור ולחפש אותו.
"תגידי את זה לאנדרה שיכול להיות מת עכשיו!" הכעס פרץ מפיה של סיאנטה ללא שליטה. "אני הולכת, אני לא יודעת מה איתכם. אם נייג'ל שואל איפה אני תגידו לו שאני יהיה בסדר." היא דיברה בכזאת מהירות בגלל הפחד שלחץ על החזה שלה.
אוור העבירה את מבטיה בין חברתה הטובה לבין מיק, ולבסוף הוציאה מפיה אנחת יאוש. "טוב, אני ומיק גם נבוא." היא אמרה, כיאלו שהיא מחליטה בשביל שניהם.
סיאנטה הביטה בשניהם ואז הנהנה. "טוב, נצטרך להתפצל. אתם לכו לשם, ואני לשם." היא סימנה בעזרת עיניה לשני כיוונים שונים, וללא לשמוע מה יש להם לומר על ההצעה שלה, היא פרצה בריצה לאן שהיא החליטה שהיא תלך.
עברו שעות ארוכות והשמש כבר התחילה לשקוע. עד כמה שהתקווה למצוא אותו נראתה רחוקה, וסיאנטה התחילה ללכת הלוך ושם במעגלים, היא לא וויתרה. היא הייתה חייבת לדעת איפה הוא, האם הוא בסדר, גם אם הוא לא.
היא פחדה שיש סיכוי שהוא יהיה בסדר, אבל שהיא תגיע יותר מדי מאוחר מכדי להציל אותו. למרות שהם לא היו זוג, למרות שרק לפני כמה ימים הוא התנהג אליה בצורה כה מגעילה, כן היה לה אכפת ממנו. הוא היה ידיד טוב שלה, וכמו שאכפת לה מאוור ומארטיס ואפילו ממיק, אכפת לה גם מאנדרה.
בגלל זה כשהיא ראתה אותו הולך בין העצים היא פרצה בבכי ורצה לכיוונו. הוא לא הבין מה קורה, ובגלל זה הוא מעד כשהיא קפצה עליו בחיבוק וכרכה את ידיה סביב צווארו.
"חתיכת מטומטם, איפה היית לעזאזל?" היא הוציאה מפיה בצעקה, לא מסתירה את כעסה, אך אחזה בו בחוזקה בו-זמנית.
הוא לא אמר כלום עד שהם התנתקו והוא הביט עמוק בעיניה, לא מפנה את מבטו. "מצאתי כמה אנשים ממסדר האש, הרגתי את שניהם." הוא אמר עם רעד בקולו, והיא יכלה לראות את ההלם בעיניו.
"שני אנשים?" סיאנטה הרגישה את ליבה מחסיר פעימה. "מי הם היו?" היא שאלה בפחד, מקווה בתוכה שזאת לא חברתה הטובה ביותר מאז שהיא זוכרת את עצמה.
"שני גברים, מבוגרים. אני חושב שהם היו בתפקיד גבוה במסדר." הוא מלמל בקול כה חלש שהיא בקושי יכלה לשמוע אותו.
סיאנטה לא הצליחה לעצור את אנחת הרווחה שיצאה מפיה כשהוא הודיע לה שזאת לא מי שהיא פחדה שזאת תהיה. "אתה בסדר? אתה נראה המום." היא שאלה לבסוף לאחר שהיא נרגעה, מביטה בו בדאגה.
"סיאנטה…" הוא מילמל, עדיין בהלם, כיאלו שהיא היחידה שמסוגלת לתמוך בו ולהוציא אותו מהמצב בו הוא נמצא.
"אנדרה, אתה מדאיג אותי." היא אמרה עם גרון יבש, מתנתקת מהחיבוק שלהם שעד רגע זה לא יכלה למצוא את הכוחות לשחרר, ומביטה בעיניו בדאגה.
"הבנתי משהו." הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה.
"מה?" היא גערה בו להמשיך.
"החיים כה קצרים." הוא אמר את זה בכזאת פשטות. "אני לא יכול לתת לדברים החשובים להמלט מהידיים שלי. אני רוצה לנצל את החיים עד הסוף, במיוחד כשאני נער במסדר. שאני בסכנת מוות אפילו עכשיו."
"אתה צודק." היא אמרה, מעלה על פניה חיוך קטן.
"אני חייב לעשות את זה, סיאנטה. את לא מבינה כמה זמן אני מחכה לרגע הזה." הוא אמר את המילים האלו כמעט בלחישה, ואז תפס בפניה של סיאנטה. היא הביטה בו בבלבול, לא מצליחה להבין למה הוא מתכוון או מה הוא עומד לעשות.
הוא רכן אליה והנחיט את שפתיו על שפתיה, מתחיל לנשק אותה ברעבתנות. היא הרגישה את גופה קופא והיא רק עמדה שם, משאירה את העיניים שלה פתוחות ובוהה בפרצוף שלו שקרוב אליה יותר מאי-פעם.
הוא תפס במותניה והצמיד אותה אליו, ממשיך לנשק אותה ומתענג על כל רגע. היא הרגישה את הדמעות שלה מצטברות בעיניה, ורק לאחר שניות ארוכות שבהן היא עמדה מוכת הלם, היא מצאה את הכוחות להרים את ידה ולשים אותן על החזה שלו. היא דחפה אותו בעדינות, וברגע שהוא שם לב שהיא מתנגדת למה שהוא עשה, הוא התרחק והביט בה בפחד.
"אני מצטער." הוא אמר במהירות, מבין מה הוא עושה. "אני כל-כך מצטער אם לא רצית את זה. אני לא רוצה לגרום לך לעשות משהו שאת לא רוצה." הוא התחיל להסביר את עצמו, הדאגה בקול שלו לגביה כה גלויה.
"מי אתה חושב שאתה שאתה מעיז לנשק את הבחורה שלי?" לפתע סיאנטה שמעה את הקול של מי שהיא הייתה הכי פחות רוצה לשמוע באותו הרגע. קולו של נייג'ל.
"שיט." אנדרה פער את עיניו ברגע שהוא הביט מאחורי גבה של סיאנטה, ומבלי להעניק לכך מחשבה מיותרת, הוא התחיל לרוץ משם.
כשסיאנטה סובבה את גופה לאחור היא ראתה שידו הארוכה של נייג'ל תפסה בו ללא מאמצים, גוררת אותו לכיוונו. נייג'ל התחיל להרביץ לו כה חזק שאנדרה אפילו לא הספיק להגיב ולהחזיר לו, וגופו נפל על הרצפה, חוטף את כל המכות האיומות.
"נייג'ל, בבקשה, תפסיק!" הדמעות חזרו לנזול מעיניה של סיאנטה, והיא התחילה לרוץ לכיוונם. היא ניסתה לתפוס את ידיו של נייג'ל ולהרחיק אותו מאנדרה, אך הוא הרחיק אותה ממנו בעדינות.
"סיאנטה, בבקשה תתרחקי, אני לא רוצה לפגוע בך." נייג'ל הוציא מפיו, וסיאנטה לא חשבה שהיא אי-פעם תשמע אותו כה כועס. הוא לא התעסק בכך שמי שאחוז בידיו הוא אדם חי, והוא הרביץ לו כמו שק אגרוף מלוכלך שרק מחכה שיעשו לו את זה. היא בחיים לא ראתה זעם כה גדול אצל מישהו.
בזמן שהיא נאבקה לקחת את אנדרה ולחלץ אותו מהמכות הכואבות שנייג'ל הנחית עליו ללא הפסקה, נייג'ל הוציא מכיסו משהו שלקח לסיאנטה שניות ארוכות להבין מה הוא. זה היה אקדח, וברגע הזה היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף.
"נייג'ל!" היא צרחה את שמו כה חזק שהוא עצר את עצמו. ידו הייתה מושטת לכיוונו של אנדרה שהביט בו במבט כה ריק, ידו מוכנה ללחוץ על ההדק. "אם אתה אוהב אותי, אל תעשה את זה."
"סיאנטה, הוא נישק אותך." נייג'ל הוציא מפיו, לא מביט בה אפילו. "בכוח. את לא רצית את זה."
"והוא הפסיק כשהראתי לו שאני לא רוצה את זה!" היא לא יכלה להפסיק את זרם הדמעות שפרץ מעיניה. "בבקשה, זאת לא סיבה לקחת חיים של מישהו. הוא טעה, הוא יודע את זה."
נייג'ל בלע את רוקו, ממשיך להביט באנדרה בכעס. סיאנטה החליטה לא לחכות ופשוט לקחת את האקדח מידו, מה שהפתיע אותו וגרם לתוכנית שלה לעבוד. היא החזיקה בידה הרועדת את האקדח הקטן, מביטה בעיניים אדומות ונפוחות בנייג'ל.
"סיאנטה, מאחורייך!" נייג'ל לפתע אמר בפחד, וסיאנטה הסתובבה בבת-אחת.
היא ראתה מישהו עם בגדים אדומים, מה שהסגיר אותו בתור מישהו ממסדר האש. הוא נראה צעיר, בערך בן גילה, כנראה נער מסדר. "בבקשה, בבקשה אל תעשי את זה." הוא אמר ללא לחשוב פעמיים. היא ראתה שהוא לא היה חמוש, הוא פשוט הביט בה בעיניו החומות והגדולות שקרנו מפחד.
היא הושיטה את ידה לכיוונו מתוך אינסטיקט, אך לא הייתה מסוגלת ללחוץ על ההדק שהיה כה קרוב לאצבע שלה. היד שלה רעדה ורק גרמה לחוסר הביטחון שלה להיות הרבה יותר גלוי.
"סיאנטה, תהרגי אותו." נייג'ל אמר מאחוריה. היא יכלה לדמיין את פניו שמביטים בה בכעס, את ידיו שכנראה עדיין לא עזבו את אנדרה.
"אני לא מסוגלת." היא לחשה.
"סיאנטה, זה או אנחנו או הם. אם לא תהרגי אותו, יכול להיות שמישהו מאיתנו ימות." הוא התחיל להסביר, מנסה לשמור על קול שלו בגלל הידיעה לפחד של סיאנטה. "בבקשה, סיאנטה. אם הוא יהיה חי זה יסכן אותך."
היא המשיכה להחזיק את האקדח אך לא הצליחה למצוא את הרצון להשתמש בו.
"בבקשה." נייג'ל המשיך להתחנן, אבל מבטו המפוחד של הנער שעמד מולה רק גרם לה לתת לו ללכת עוד יותר.
"אל תעשי את זה," אנדרה התנגד.
"שתוק." נייג'ל אמר בכעס, והיא יכלה לשמוע את המכה שהוא נתן לו מרוב שהיא הייתה חזקה.
"איך את מסוגלת להתאהב במישהו שמכריח אותך לעשות דבר שכזה?" אנדרה צעק מפיו, ולאחר רעש של מכה נוספת, היא לא שמעה את קולו יותר.
נייג'ל חטף את האקדח מידה וירה בנער מולו מבלי לחשוב פעמיים, מה שגרם לסיאנטה ליפול על הרצפה ולהמשיך בבכי היסטרי. נייג'ל תפס אותה בעזרת שתי ידיו ומשך אותה לחיקו, מגן עליה בעזרת חום גופו. הוא ליטף את גבה בעדינות בניסיון להרגיע אותה, והיא תפסה בגבו בחוזקה והתפרקה עליו, למרות מה שגרם לה לבכות ברגע הזה היה הוא.
"אני כל-כך מצטער." הוא אמר בלחישה, מדבר ישירות לאוזנה כך שהיא מרגישה את האוויר היוצא מפיו. "כל אחד ממסדר האש מסכן את חייך, ואני לא אתן למישהו לפגוע בך אי-פעם. אולי הוא החזיק אקדח בכיס שלו, או אפילו סכין. אי-אפשר לדעת לעולם."
"הוא היה בגיל שלי, נייג'ל." היא בכתה. "אני זוכרת אותו ביום הגיוס. אולי הוא לא רצה לבוא לכאן. אולי הכריחו אותו. אולי הוא רצה להשאר בסנטרום ולבלות חיים רגילים כמו כל בן-אנוש."
"סיאנטה." הוא אמר בשקט, מקרב אותה עוד יותר אליו כך שאין בניהם מרחב.
"איך יכולת לעשות את זה?" היא צעקה בבכי, אך המשיכה להחזיק בו בחוזקה. היא פחדה לפתוח את עיניה ולהסתכל איפה אנדרה היה, היא פחדה לראות מה נייג'ל עשה לו.
"אנדרה בסדר." הוא אמר כיאלו שהוא קרא את מחשבותיה. "אני לא אהרוג אותו, סיאנטה. עד כמה שאני שונא להודות בזה, אנחנו צריכים אותו. עוד אחד פחות למסדר המים, סכנה נוספת בשבילנו." הוא אמר, כה דרוך במטרה של הכיבוש הזה.
"הוא היה בגיל שלי, נייג'ל." היא המשיכה למלמל. "הוא כל-כך פחד. הוא לא רצה למות."
נייג'ל הרים אותה מן הרצפה והחזיק בה בחוזקה בשני ידיו. הוא מילמל משהו לכיוונו של אנדרה, מה שגרם לסיאנטה להרגע טיפה לאור העובדה שאנדרה בהכרה כדי להבין מה נייג'ל אומר לו. היא השעינה את ראשה על החזה הקשיח של נייג'ל בזמן שהוא התקדם איתה חזרה לאיפה שהם היו, לא עוזב אותה אפילו לשניה.