עומק – פרק עשרים וחמישה (פרק אחרון)

"זה לא יכול להיות נכון…" סיאנטה מילמלה, מפנה את מבטה ממארס ותוקעת אותו באוויר. "איך זה יכול להיות? ההורים שלי הם לא הילדים של אוסקר, הם בני-אנוש רגילים." היא הייתה כה מבולבלת.
"את מאומצת." מארס אמר בפשטות ואז נאנח.
"לא, אני לא." סיאנטה התנגדה לדבריו. לבסוף היא חדלה מלהביט באוויר, מעבירה את מבטה בין כל האנשים שעומדים סביבה. בין נייג'ל שעמד לידה ושתק, מבולבל כמוהה; בין אוון שבקושי הצליח להבין מה הולך סביבו ועדיין היה רכון מעל גופתה של קאיה; בין גרייט שהביטה בה בהלם מוחלט, מחזיקה בחוזקה בידו של מיק בפחד לעזוב אותה; בין אייס שהסתכל עליה במבט ריק, כזה שהוכיח לה את ההשערה שהוא ידע על מה מדובר; ובין מארס שלא הזיז את עיניו מעיניה בניגוד לשאר.
"כן, סיאנטה, את כן." הוא לא פחד מהתגובה שלה כמו כל השאר. "את חושבת שבת לבני-אנוש רגילים תהיה עם כזה כוח בהכשרה? יש סיבה להכל." הוא הסביר.
"אני לא מאומצת… זה לא יכול להיות…" סיאנטה מילמלה, מביטה בו. היא לא יכלה להבין את כל הדברים שאמרו לה. "ההורים שלי הם ההורים האמיתיים שלי, הם גידלו אותי כל החיים שלי, הם דאגו לי ואהבו אותי." היא הרגישה את הגרון שלה מתייבש עם כל מילה נוספת שהיא הוציאה מפיה.
"הם באמת גידלו אותך, אבל הם לא ההורים הביולגים שלך." מארס המשיך להתעקש על כך, המשיך להתעקש על זה שמה שהוא אומר זאת האמת לאמיתה. "את הנכדה של אוסקר, יש לך כוח כל-כך חזק סיאנטה. את יכולה לעשות מה שאת רוצה."
"אני יכולה לעשות מה שאני רוצה?!" סיאנטה שאלה בצעקה, חצי צוחקת וחצי בוכה. "טוב, אם אני יכולה לעשות מה שאני רוצה אני מחליטה על סיום הכיבוש הזה."
"מה?" מארס לא ציפה לכך.
"מה ששמעת, מה שכולם שמעו." היא אמרה בקול רם, אבל היא בלעה את מילותיה כך שהן לא תמיד היו מובנות. "הכיבוש מסתיים, ולא אכפת לי שאנחנו קרובים לסוף. כל זה מסתיים ברגע זה."
"את לא יכולה לעש-" מארס התחיל להגיד, אבל סיאנטה קטעה אותו בחוצפה.
"רק לפני שניות אחדות אמרת לי שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אז אני עושה את זה." היא אמרה, תוקעת את מבטה עמוק בתוך עיניו שעכשיו נראו לה מוכרות יותר מאי-פעם.

מסתבר שסיאנטה יכלה לעשות את זה. מסדר המים שלט בכיבוש והוא כמעט הסתיים לטובתם, ואם סיאנטה הייתה שותקת לעוד מספר ימים מסדר המים היה בשלטון. אבל זה לא קרה.
במקום זה קרה משהו שסיאנטה הרבה יותר הייתה מרוצה ממנו, וזה התאחדות כל המסדרים של כל היסודות יחד, התאחדות שהביאה לשלטון המשותף שעומד להתרחש בימים הקרובים. למרות שעברו רק יומיים מאז הגילוי הנורא ששינה את השקפתה של סיאנטה על חיה, היא עברה דברים כה רבים.
הדבר הראשון שהיא דאגה לו היה אוון. כשסוף-סוף הצליחו לנתק אותה מגופתה של קאיה, הגופה שסיאנטה לא יכלה להביט בה, לקחו את קאיה חזרה לקבורה בסנטרום בזמן שאת אוון שיקמו. ביחד עם כל שאר החיילים משני המסדרים שהיו עדיין בטראומה מן המלחמה הלא צפויה, לקחו את כולם חזרה לסנטרום להשקמה, עד שהם יהיו מספיק חזקים לחזור להמלייט, ארץ היסודות.
לקחו את כולם להשקמה חוץ מסיאנטה, למרות שהיא הייתה צריכה את זה. אבל היו כה הרבה דברים שהיא הייתה צריכה לטפל בהם, דברים כה רבים בהתחשב לעובדה שהיא זאת שעצרה את הכיבוש. היא זאת שראתה בפעם הראשונה את הכוח בידיה בתור משהו חיוני הרבה יותר ממה שקודמים ממנה ראו בו.
אבל לפני שהיא עשתה את כל הדברים האלו, היא ישבה לשיחה ארוכה עם מארס שסיפר לה את העבר האמיתי שלה, זה שהוסתר ממנה במשך כל ימי חיה. באותה שיחה ארוכה היא גילתה את האמת על הכל, את הסיבה שבה שלחו אותה לאימוץ מן ההתחלה.
זה היה לפני 16 שנה, כשהיא נולדה ומסדר האש היה בשלטון במשך ארבע שנים. באותה תקופה מארס היה בן שש, כבר לומד לשלוט בכוחות שלו בגיל כה צעיר. בגלל הידע שלו, הוא יכל לשמור על עצמו במידה ומשהו יקרה, כלי שלא היה בידיה של סיאנטה.
מספר ימים לאחר שאימה כרעה ללדת, מסדר המים ניסה לכבוש את מסדר האש ולקחת את השלטון שלו, אך זה נגמר בכשלון. שמועות רבות התרוצצו על הולדת הבת החדשה למסדר המים, ובגלל שמסדר המים חווה כישלון גדול וחיה של סיאנטה היו בסכנה, החליטו להחביא אותה בסנטרום, במקום שבו אף-אחד לא יחשוב לחפש אותה.
וכך היא עברה למשפחה תמימה שחיפשה נערה לאמץ, ללא ידע שמי שנכנס למשפחתם היא בעצם הנכדה של הלדר הקודם, זה שקבור עמוק באדמה ביחד עם כוחו המרהיב.
בסוף השיחה סיאנטה ישבה ללא מילים, לא בטוחה מה להגיד למארס, מי שמסתבר להיות אחיה, שישב והביט בה בעיניים סקרניות, מחכה לראות את התגובה שלה. לבסוף היא פשוט קמה וחיבקה אותו, משהו שהיא הייתה בהלם בעצמה שהיא עשתה. אבל רק אז היא הבינה למה הוא התנהג אליה בצורה כזאת במשך כל ההכשרה. למה הוא התעצבן כל פעם שהיא עשתה משהו לא בסדר, נגד החוקים, משהו שיכל לסכן אותה. והיא גם הבינה למה הוא היה כה מגונן לגבי היחסים שלה עם נייג'ל. הוא בכל זאת אחיה.
במשך היומיים האלה, מיד לאחר השיחה עם מארס, היא התחילה לחשוב על תוכנית להפסיק את המלחמות האלו. בתור מישהי שחיה בין בני-אנוש רגילים, בתור מישהי שראתה את החיים דרך עיניים של פשוטי העם וידעה מה סנטרום באמת רוצה, היא היחידה שהבינה שכל הדברים האלו הם חסרי משמעות. שהם לא באמת משנים משהו, והדבר היחיד שמזכיר את זה לבני-האנוש הוא ארוע הגיוס המתרחש פעם בשנה.
רק שהשנה הוא יותר לא יתרחש.
וכך לא בשנה לאחריו.
וסיאנטה הרגישה גאווה כה גדולה בכך שבזכותה נערים נוספים לא ילקחו ממשפחותיהם. היא כן הרגישה מועקה לכך שהיא אולי הרסה את חלומם של נערים רבים, שרק חלמו להיות בהכשרה כמו קאיה, אבל היא ידעה שזה עדיף כך. במיוחד כשהיא נזכרה בסופה של קאיה.
היא רצתה לחזור לסנטרום, לבקר את הקבר של חברתה הטובה ביותר ולהגיד למשפחה שהיא מצטערת שהיא לא שמרה עליה. היא הייתה צריכה לראות את אוון, לנחם אותה על מה שקרה למישהי שהייתה חשובה גם לו, אך יותר מכל היא הייתה צריכה לראות את נייג'ל. להיות מרוחקת ממנו יומיים זה לא פרק זמן ארוך במיוחד, אבל היא עדיין הייתה צריכה אותה לידה כשהיא שכבה במיטה בלילות לבדה, חושבת על מה שקרה. היא הייתה צריכה אותו כשהיא התהלכה במסדרונות של בניין המועצה הגדולה בהמלייט, המקום שאמרו לה להשאר בו.
אבל היא לא עומדת לחזור לסנטרום עד שהיא משלימה מטלה נוספת שהיא צריכה לעשות, וזה ללכת לקבר של סבא שלה.

זה לא היה יום רגיל, זה היה יום האזכרה של סביה. היא לא הייתה בטוחה מה לחשוב. האם היא צריכה לפרוץ בבכי כשהיא תראה את הקבר המפואר, או לעמוד בשקט ליד לאור העובדה שהיא לעולם לא פגשה אישית את מי שבלעדיו היא לא הייתה בחיים?
לבסוף היא החליטה לראות מה יקרה. היא לא הייתה בטוחה מי יגיע, אבל קול בתוכה אמר לה שהוריה יהיו שם. הוריה הביולוגים שלעולם לא פגשה, אלו שהעדיפו להסתיר אותה כדי לשמור על ביטחונה.
כשהיא ראתה את מארס ליד דלת הכניסה של בניין המועצה, היא התקדמה אליו במהירות בהקלה שהיא לא עומדת להיות לבד. עדיין היו בניהם שתיקות מביכות, אך הוא היה היחיד שהיא באמת הכירה בין כל האנשים סביבה. היחיד שעזר לה להוביל את השינוי הגדול במסדרים, למרות שבהתחלה הוא היה נגד זה.
ביחד הם נכנסו לתוך רכב גדול שאסף אותם. במשך הנסיעה הארוכה שניהם היו בשקט מוחלט, אך בכל זאת היא החזיקה את ידו בחוזקה, מביטה בו בעצב. רק אם נייג'ל יכל להיות איתה ברגעים האלו, אך היא ידעה שהוא עדיין בשיקום, ביחד עם כל חבריה שעדיין נשארו בחיים.
לבסוף הרכב נעצר והם יצאו ממנו. ברגע שסיאנטה דרכה על האדמה היציבה היא ראתה איפה הם נמצאו – בבית קברות גדול שבו הייתה חלקה גדולה ומפוארת לסביה, עד כמה שהיה קשה לה לקרוא לו סבא.
היא הייתה מוכנה לטקס גדול ומפרך, אבל במקום זה היא הביטה סביבה ולא ראתה אף-אחד. אף-אחד חוץ משני מבוגרים שהביטו בה, דמעות בעיניהן. ואז היא הבינה שאלו הוריה.
אביה היה איש מבוגר שהיה דומה לאוסקר, סביה, מאיך שהיא הכירה אותו בתמונות בשיעור לימוד היסודות. עיניו הירוקות היו כמו עיניו של מארס, בזמן ששיערו היה שחור כמו של סיאנטה. בניגוד אליו, אימה הייתה יותר שברירית וקטנה, בלונדינית כמו מארס. אבל עיניה התכולות שהביטו ישר בתוך עיניה גרמו לה להבין שהיא קיבלה אותן ממנה.
לפני שהיא יכלה להבין מה עומד לקרות, היא כבר הייתה נתונה בזרועותם בחיבוק גדול סביבה. היא הרגישה היא הדמעות זולגות על פניה בזמן שהיא טחבה את פניה בתוך כתפיהם, מתייפחת עליהם ועל כך שהם מקבלים אותה בכזאת אהבה.
לא עברו שניות ארוכות עד שמארס הצטרף גם הוא לחיבוק. היא הבחינה בכך שהוא גבוה מעט מן אביה, שהיה בן-אדם גבוה בעצמו, בניגוד אליה ואל אימה שהיו נמוכות ונמחצו תחת זרועותיהם החזקות של הגברים. אבל לא היה לה אכפת. ההרגשה הזאת של משפחה, שעד היום היא קיבלה רק מהוריה המאמצים שהסתירו ממנה את האמת על היותם לא ההורים הביולוגים שלה, העלתה בה תחושה מוזרה שהיא לא יכלה להסביר. אך התחושה הזאת הייתה טובה וטהורה מעומק הלב.
רק לאחר המפגש המחודש של משפחתן הם התפנו לתת לאוסקר את הכבוד שמגיע לו. לאחר תפילה ארוכה שאביה מילמל, שבה היא רק עמדה והחזיקה בכפות ידיה, הם פנו משם ועלו על הרכב הגדול. לא עבר יותר מדי זמן עד שסיאנטה נרדמה בזרועות אימה.

יום נוסף עבר, יום נוסף שבו היא שכבה במיטתה לבד וחשבה על מי שהיא רצתה לראות יותר מכל אחד אחר, נייג'ל. היא התגעגעה אליו. לא היה לה אכפת ממה שקרה בכיבוש. רק אחרי שהיא הבינה את הרגש האמיתי של דאגה, היא הבינה למה הוא עשה את כל זה. למה הוא הרג את כל האנשים האלו.
למה הוא רצה שהיא תהיה בטוחה.
והיא קיוותה שהוא לא דואג לה עדיין, שהוא יודע שעכשיו היא בטוחה. היא רצתה שהוא יהיה שמח ויחייך, והידיעה שברגעים אלא הוא יכול לשכב גם במיטתו ולחשוב עליה בעצב גרמה לכאב גדול בליבה. היא רצתה להקבר בידיו, להרגיש את הנשימות שלו על עורפה ויותר מהכל, לשמוע את דפיקות ליבו כשהיא מניחה את ראשה על החזה שלו.
היא התגעגעה אליו.
כמו שהיא התגעגעה לקאיה.
ולאחר לילה ארוך של בכי שבו היא התאבלה על חברתה היא קמה עם כוחות מחודשים. היא ידעה שהיום היא עומדת לפגוש את הוריה שהתגלו בתור הוריה המאמצים. שהיום היא עומדת לפגוש שוב את ארמטיס, את גרייט, את ריין ואת אוון. וחשוב מהכל, את מי שהיא ציפתה לראות יותר מכל.
לאחר ארגונים מהירים של בוקר ואכילת ארוחת בוקר בחדר הקטן שנתנו לה, היא יצאה יחד עם מארס לסנטרום בסירה קטנה שלקחה אותם. בגלל שזאת הייתה סירת מנוע לא עבר זמן רב עד שהם הגיעו, ואז היא הגיעה לחוף המוכר שהיא ראתה ביום הגיוס.
היא ומארס התיישבו בתוך רכבת ריקה, כזאת שהסיעה את שניהם חזרה לאזור המגורים של סיאנטה, לפגישה שלה עם הוריה, אלא שדאגו לה כבר שבועות כה ארוכים, ואלא שכנראה ידעו שאמרו לסיאנטה את הכל.
כשהיא עמדה מחוץ לכניסה של הבית הקטן שלהם היא הביטה במארס, והוא הנהן בהבנה. "אני אחכה לך כאן, קחי כמה זמן שאת צריכה."
היא לא יודעת למה, אבל זה מילא בה כוחות נוספים. לדעת שהוא שם בשבילה, שהוא יחכה לה ויעזור לה לעבור את המסע הרב בין כל האנשים הרבים. ובגלל זה היא הרימה לבסוף את ידה ודפקה על דלת הכניסה, מגלה שאימה חיכתה ליד דלת הכניסה כמו שהיא ציפתה ממנה לעשות.
כך היא מצאה את עצמה יושבת על השולחן בחדר האוכל הצפוף שלהם, אחרי שהתמלאה בחיבוקים ונשיקות משני הוריה. בידיה היה ספל שהיה מלא בתה חם, ביחד עם עוגיות כמו שהיא אוהבת לאכול. למרות שהם הסתירו ממנה את האמת הם היו אלא שגידלו אותה, אלא שאהבו אותה לא פחות מכך ואלא שידעו כל פרט עליה. הם יהיו אלא שיעזרו לה לעבור את המשבר עם קאיה, שיבינו כמה שזה כואב לה לאבד מישהי שהייתה חלק כה חשוב מחיה.
"אנחנו מצטערים." אימה אמרה לאחר שיחה ארוכה, שיחה שבה סיאנטה רק דיברה על כל מה שקרה לה בזמן האחרון. "היינו צריכים לספר לך את האמת, אבל פחדנו. פחדנו שתלכי מאיתנו ותחפשי את ההורים האמיתיים שלך."
ואז סיאנטה הבינה שהיא בבעיה. איפה היא מתכוונת לגור מרגע זה? מי יהיו הוריה שישמרו עליה מהיום, איפה יהיה הבית האמיתי שלה?
לבסוף היא נפרדה מהם בהבטחה שהיא תחזור, הבטחה שהיא לא הייתה מתכוונת להפר. היא עלתה חזרה לרכב שבו מארס חיכה לה, כמו שהוא אמר, והם התחילו לנסוע לבניין שבו נמצאים כולם בשיקום.
רק אחרי דקות ארוכות של נסיעה היא הפרה את השתיקה. "מארס, מה עומד לקרות מעכשיו? איפה אני עומדת לגור?" קולה רעד, היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לדעת את התשובה. אבל היא הייתה צריכה.
"עם מסדר המים." הוא אמר בפשטות, לא מביט בה אפילו. "ביחד עם כל מי שנמצא במסדר המים. תחת השלטון של ההורים שלנו." הוא נאנח. "זה כנראה ישתנה, בגלל שעכשיו השלטונות מאוחדים, אבל ככה אנחנו נחיה. אבל תמיד תוכלי לבוא בחופשות להורים שלך. להורים שלך בסנטרום."
האמירה הזאת הרגיעה אותה, וזה גרם לה לשתוק במשך כל המשך הנסיעה. לבסוף הם הגיעו לבניין גדול שנראה כמו בית חולים, שבו רופאים הובילו אותם לחדרים שונים.
בחדר הראשון היו גרייט ומיק, כשהם שוכבים במיטות חולים שונות. סיאנטה קפצה על גרייט בחיבוק, נזהרת לא להכאיב לה, ואז לא שחכה לתת למיק חיבוק גדול גם כן. היא ישבה איתם דקות ארוכות ודיברה איתם, שמחה לשמוע שהם לא תקועים כאן ושהם מסוגלים ללכת לטייל מתי שהם רוצים. עוד שבוע הם ישתחררו, ביחד עם כולם, ויחזרו להמלייט. עוד שבוע היא תחזור לגור עם חבריה.
היא שמחה לשמוע שהיחסים בניהם משתפרים, והם כבר היו זוג. זה גרם לתחושה טובה להתפשט בבטן שלה, אך בו זמנית זה הגביר את תחושת הגעגוע לנייג'ל.
לבסוף היא עברה לחדר הבא, שבו ארמטיס וריין היו. היא הייתה מובכת לתפוס אותם באמצע נשיקה, אבל הם התעקשו שהיא תכנס ומחצו אותה בחיבוק גדול. "התגעגעתי אליכם." סיאנטה אמרה לכם בחיוך, וגם הם אמרו לה בחזרה בכנות מלאה.
הביקור בחדרו של אוון היה קצר, בעיקר בגלל שהוא היה באמצע שינתו והיא לא רצתה להפריע לו. הדבר האחרון שאמר לה לפני שנרדם פעם נוספת הייתה התלבטותו על לעזוב את מסדר האש, לחזור לגור עם הוריו בתקווה שישכח כל מה שקרה באותם שבועות.
לבסוף היא מצאה את עצמה בחדר של אנדרה, שבו הוא היה לבד. היא ישבה ליד מיטתו בזמן שהוא שכב עליה, והם פשוט דיברו על מה שקרה. סיאנטה סיפרה לו את כל מה שעבר עליה בשלושת הימים האחרונים, והוא הקשיב לה.
"מה איתך, אנדרה? איך אתה מסתדר?" היא שאלה לאחר שפרקה את כל המשקל שהיה על כתפיה.
הוא חייך, מסתכל ישר בעיניה. "טוב. באמת טוב." הוא אמר בכנות.
"אתה לא מרגיש… לבד?" היא שאלה אותו, יודעת שהוא יבין למה היא מתכוונת.
"לא." הוא אמר במהירות, היא ראתה ניצוץ בעיניו. "פגשתי כאן בחורה, היא ממש נחמדה. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל כל פעם שאני רואה אותה אני מחייך, וכל פעם שאני לא לידה אני לא יכול להוציא אותה מהמחשבות שלי."
"קוראים לזה להיות מאוהב." סיאנטה אמרה בפשטות, לא יכולה לעצור את החיוך שמתפשט על פניה.
"אולי. אולי אני באמת אגלה מה זאת אהבה." הוא אמר, מחייך גם הוא. לראות את המבט על פניו גרם לה להיות שמחה. "היא פשוט מדהימה, את בטוח תאהבי אותה. קוראים לה אלמוג, והיא הבחורה הכי יפה שפגשתי בחיי." הוא נאנח ואז הסתכל עליה. "כמובן שגם את יפה, שלא תביני לא נכ-" הוא התחיל להלחץ, אבל סיאנטה קטעה אותו.
"זה בסדר, אני מבינה למה אתה מתכוון." היא ציחקקה.
בסופו של דבר גם ממנו היא נפרדה בידיעה שהיא תראה אותו רק עוד כמה ימים. היא ניגשה עם מארס, שחיכה כל הזמן הזה במסדרון, לחדר של נייג'ל, שבהפתעה היה ריק. אחרי שהם שאלו את אחד הרופאים הוא אמר להם שנייג'ל יצא לטיול קצר וכנראה יחזור בקרוב.
"אני חייבת לראות אותו." סיאנטה אמרה בדאגה, מביטה במארס.
"נלך לקבר של קאיה ולפני שנחזור להמלייט נעצור כאן פעם נוספת, טוב?" הוא אמר לה, מפנה את מבטו לשעון שהיה תלוי במסדרון. עד כמה שסיאנטה רצתה לחכות לו, לא רצתה לדחות את המפגש שלהם ליותר מאוחר, היא ידעה שלא יהיה לה זמן לבקר בקבר של קאיה, בקבר של חברתה הטובה ביותר.
וזה למה היא עלתה חזרה לתוך הרכב, מתיישבת במקומה ליד מארס ומחכה בשקט עד שהם מגיעים לחלקת הקברים שבאזור המגורים שלה. לאחר שהם התקדמו בקברים השונים היא ראתה את קברה של קאיה, את התמונה שלה מעל המצבה. והיא לא יכלה לעצור את הדמעות שעלו בעיניה.
היא רכנה מעל הקבר, בוכה את כל הדמעות שעוד נשארו בתוכה. היא התגעגעה אליה כל-כך. היא הייתה צריכה אותה, היא הייתה צריכה לעבור את כל הימים האלה איתה. היא הרגישה בודדה באותו רגע, למרות שאחיה עמד רק מטר מאחוריה, מודעת לכך שלעולם לא תראה אותה שוב.
אבל היא חייבת להיות חזקה. היא חייבת להיות חזקה כי היא הבטיחה את זה לקאיה. היא לא תאכזב אותה, לא משנה מה יקרה.
בהליכה חזרה ליציאה מחלקת הקברים היא ראתה פנים מוכרות, את פניו של נייג'ל. לא עבר זמן רב עד שהיא קפצה עליו בחיוך ענקי. החולצה שלו נרטבה מעט מן הדמעות האחרונות שיצאו מעיניה של סיאנטה, אבל בסופו של דבר הוא הצמיד את שפתיו הרכות לשפתיה וגרם לצמרמורת מוכרת לעלות בגופה של סיאנטה.
"התגעגעתי אלייך." סיאנטה לחשה לו אחרי הנשיקה, מצמידה את מצחה למצחו. "אתה לא יכול לתאר עד כמה."
"גם אני." הוא אמר בכנות. "חשבתי עלייך כל יום וכל לילה, לא יכולתי להרדם מבלי לדמיין את החיוך היפה שלך." זה גרם לסיאנטה לחייך, והוא ליטף את הלחי שלה. "הנה, החיוך הזה. אני אוהב לראות אותו, אל תפסיקי לחייך לעולם."
היא ציחקקה ונישקה אותו פעם נוספת, ואז הסתכלה לאחור לראות את המבט של מארס. אבל הוא נכנס לרכב, מעדיף לחכות שם במקום לעמוד ליד אחותו הקטנה. כנראה שהוא הבין שזאת אהבה אמיתית, כי היא כבר לא שמעה תלונות ממנו יותר.
"תבטיח לי שלא תעזוב אותי יותר לעולם." היא מילמלה, מסתכלת עמוק בעיניו התכולות ומרגישה את עצמה שוקעת בהן.
"אני מבטיח לך. רק עוד כמה ימים אני אחזור להמלייט, שם אנחנו נהיה ביחד כל היום." הוא אמר, מקרב אותה אליו בעזרת ידיו שעטפו את מותניה. "וכמה שאני יהיה מאושר. כל יום בלעדייך מרגיש כמו סיוט. אני אוהב אותך, סיאנטה, יותר מכל דבר אחר."
"גם אני אוהבת אותך, נייג'ל."