עומק – פרק עשרים וארבעה

סיאנטה שכבה על מיטת החולים כאשר ראשה מונח על כתפו של נייג'ל. ידיה חיבקו אותו סביב האגן בזמן שידיו עטפו אותה מסביב לכתפיה. עבר יום מאז המקרה. אנדרה התעלף מכמות הדם שהוא איבד אך עכשיו הוא מרגיש יותר טוב, וכמוהו גם סיאנטה שכבר נרגעה מכל המהומה שקרתה.
ידו של נייג'ל עברה בשיערה של סיאנטה, מרגיעה אותה וגורמת לה לעצום את עיניה באיטיות.
"אני כל-כך מצטער על מה שעשיתי היום." נייג'ל אמר בקול חלש, מתנצל בפעם העשירית באותו היום.
סיאנטה הפנתה את מבטה העייף והביטה עמוק בעיניו הכחולות, אלא שלא יכלה להפסיק להסתכל עליהן. "נייג'ל," היא אמרה בקול חלש, מתקרבת ונותנת לו נשיקה קטנה על השפתיים.
"כן?" הוא שאל אותה ברגע שהיא התנתקה ממנו, חצי חיוך עולה על פניו. היא כל-כך אהבה לראות את החיוך היפה שלו, והיא קיוותה שמה שהיא עומדת לומר יגרום לו לחייך לגמרי.
"זה בסדר, אני סולחת לך." היא אמרה והידקה את אחיזתה.
הוא הביט בה שניות ארוכות, בוחן אותה בהערצה ומעלה על פניו חיוך שהיא כה שמחה לראות. "אני שמח לשמוע, סיאנטה." הוא אמר, לא יכול להוריד את מבטו מפניה. "באמת. את כל-כך חשובה לי."
היא הרגישה את לחיה מאדימות, והיא פשוט חייכה בביישנות ואז נישקה אותו פעם נוספת.
לאחר דקות ארוכות שבהן היא נצמדה אליו, שמחה שהיא זוכה להיות איתו לאחר כל מה שקרה, הדלת נפתחה ואייס קרא להם לצאת לסיבוב. סיאנטה לא התנגדה יותר מדי בגלל שהיא ידעה שהיא עדיין נשארת עם נייג'ל, שהיא עדיין עומדת לצאת איתו וששום-דבר רע לא יכול לקרות כשהוא לידה להגן עליה.
הם הלכו דקות כה ארוכות, וסיאנטה לא יכלה להוריד את מבטה ממנו.
הוא כל-כך מושלם שהיא לא מסוגלת להאמין שהוא איתה, שהוא בחר אותה מכל הבנות בעולם. היא לא הצליחה להבין מה מיוחד בה, למה שהוא ירצה לבלות את זמנו דווקא איתה, אבל היא לא יכלה להתלונן על כך. היא הרגישה הבחורה הכי מאושרת בעולם שהיא זכתה בו, והיא הרגישה הבחורה הכי מאושרת בעולם שאחרי כל מה שהם עברו הם עדיין נפגשו ועכשיו הם ביחד.
וזה גרם לה להיות שמחה יותר מהכל.
עד שהיא שמעה קולות בכי חלושים שהגיעו לא רחוק ממנה.
וכשהיא סובבה את ראשה והביטה לאחור, היא ראתה דמות מסתתרת מאחורי העצים.
נייג'ל לא הבין מה הולך, ולפני שהוא הספיק למשוך אותה לאחור ולהגן עליה כמו שהוא רצה לעשות, סיאנטה צעדה לעבר הדמות המסתתרת.
מה שהיא ראתה לא גרם לה לבכות.
הוא היה יותר מדי נוראי, עד כדי-כך שהדמעות אפילו לא יצאו מעיניה.
קאיה שכבה על האדמה בזמן שידה החזיקה בחוזקה בביטנה. בהתחלה סיאנטה לא הבינה למה היא בוכה בכזה כאב בגלל בגדיה האדומים שטישטשו את צבע הדם, אבל כשהיא ראתה את החור הגדול שנוצר בבטן שלה היא הרגישה שנשמתה נעקרת ממנה.
היא נפלה על ברכיה והביטה בחברתה הטובה, זאת שהיא גדלה איתה ואהבה יותר מכל דבר אחר, שוכבת מולה וגוססת.
"קאיה." סיאנטה הוציאה מפיה, בקושי מסוגלת לבטא את שמה מרוב הזמן הרב שהיא לא אמרה אותו ומרוב ההלם שבה. היא לא הייתה מסוגלת לראות את המראה הזה, והדבר היחיד שאולי שמר ממנה לא להתעלף מההלם היה העובדה שהיא לא יכולה להשאיר אותה לבד.
"סיאנטה." קאיה בכתה בהיסטריה, כל פניה היו נפוחים ואדומים. הפה שלה היה מלא ברוק שלה, והיא הביטה בה בפחד. "סיאנטה, ממש כוא-ב לי." היא מילמלה, מה שגרם לסיאנטה לרעוד.
"בבקשה, קאיה, אל תחשבי על הכאב." היא תפסה בה בעדינות והשכיבה אותה על גופה. כשהיא הרימה את מבטה היא ראתה את נייג'ל עומד מולה, מביט בה במבט ריק. כשהיא העבירה את מבטיה בינו לבין הפצע העמוק בביטנה של קאיה, היא קיוותה שהוא יגיד שיש תקווה, אבל הוא רק הניד בראשו לשלילה.
"התגעגתי אלייך." קאיה אמרה בקול חלש, מעלה על פניה חצי חיוך למרות שגופה רועד. "מאוד."
"גם אני התגעגעתי אלייך, קאיה," סיאנטה יבבה. "אני חושבת עלייך כל הזמן, באמת." היא אמרה בשיא הכנות, לא מצליחה להאמין למה שקורה מול עיניה.
"באמת?" קאיה העלתה על פניה חיוך גדול והביטה בעיניים מלאות תקווה. "גם אני חשבתי עלייך, בלי הפסקה. כל-כך קיוויתי שאת בסדר."
"אני בסדר, קאיה." סיאנטה הידקה את האחיזה שלה בחברתה ששכבה עליה, מחזיקה ביד אחת בידה הרועדת וביד השניה מלטפת את ראשה. "אני מבטיחה לך, אני בסדר."
"את מבטיחה לי שאת תהיה בסדר?" קאיה הוציאה מפי, לאט-לאט מילותיה מתחילות להיות פחות מובנות.
"איך אני יכולה להבטי-" סיאנטה התחילה להגיד, דמעותיה סוף-סוף מתפרצות לאחר כל הזמן הרב הזה, לאחר כל הזמן הרב הזה שהיא הבינה שהיא עומדת לאבד את הבחורה הכי חשובה לה בעולם.
"לא, סיאנטה, תבטיחי לי." קאיה התנגדה, מתרוממת מעט אבל חוזרת לשכב בגלל הכאב. "תבטיחי לי שתמשיכי כרגיל בחייך, בבקשה. תבטיחי לי שתעברי את המלחמה הזאת כדי לחזור לסנטום ולהגיד להורים שלי שאני אוהבת אותם. תבטיחי לי שלא תיתני לזה שאני לא לידך לעצור אותך מלהנות מהדברים הפשוטים בחיים. תבטיחי לי."
סיאנטה בכתה כה חזק שהיא לא הייתה מסוגלת לענות לה.
"ותבטיח לי שתדאג שזה יקרה." קאיה אמרה בקול רועד, מפנה את מילותיה לנייג'ל. הוא הנהן והביט בה במבט לא מובן, עיניו היו אדומות. "גם אתה, אוון. תבטיח לעשות את מה שסיאנטה אמורה להבטיח לי." היא אמרה לפתע.
כשסיאנטה סובבה את מבטה, היא ראתה את אוון עומד מאחוריה עם מבט שבור על פניו. הוא הביט בקאיה, מוכה בהלם ולא מסוגל למצוא את המילים הנכונות להגיד.
הוא נפל על ברכיו, בדיוק כמו שסיאנטה עשתה רק שניות אחדות לפני. הוא לקח חצי מגופה של קאיה כך שהיא שכבה עליו, מחבק את צידה ומתחיל ליבב ביחד עם שתיהן.
"אני אוהב אותך, קאיה." הוא אמר לפתע. סיאנטה לא הבינה כמה הם התקרבו עד לרגע הזה. "אני לא אוכל לחיות עם הידיעה שלא תדעי את זה, אז אני אומר לך את זה עכשיו. אני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך, אוון." היא אמרה, מחייכת ותוך כדי בוכה. "ובגלל שאתה אוהב אותי, בבקשה תמשיך כרגיל. תמצא בחורה נהדרת ותנשא איתה ותקים איתה משפחה גדולה ומאושרת, בשבילי."
"קאיה, אני אוהב אותך. אני לא אוכל לאהוב מישהי אחרת." הוא מילמל בבכי, לא עוצר את הדמעות שלו. סיאנטה הביטה בשניהם, מה שגרם לה לבכות עוד יותר ולקוות לכך שיקרה נס וחברתה תנצל.
"אתה כן, ואתה תאהב." קאיה אמרה, מעט כועסת מדבריו. "בבקשה, אוון. בשבילי." היא מילמלה בקול כה חלש, עיניה מתחילות להעצם.
הוא המשיך לבכות יחד עם סיאנטה, שניהם מחזיקים בה בחוזקה ולא מסוגלים לתת לה ללכת.
"שניכם, בבקשה, תבטיחו לי." היא המשיכה להתעקש, נאבקת עם עצמה להשאיר את עיניה פתוחות.
סיאנטה ואוון העבירו את מבטיהם אחד בין השניה. "אנחנו מבטיחים." הם אמרו באותו הזמן, וזה מה שגרם לחיוך האחרון של קאיה לעלות על פניה. היא התחילה לעצום את עיניה, מחזיקה בחוזקה ביד של כל אחד מהם, בזמן ששניהם רכו אליה. סיאנטה נישקה את המצח שלה בזמן שאוון נישק את שפתיה, וברגע ששניהם התנתקו ממנה הם ראו שעיניה נסגרו לחלוטין.
הם בכו בהיסטריה כה חזקה. נייג'ל התכופף ותפס את סיאנטה מאחור, מושך אותה אליו אך עדיין משאיר אותה קרובה מספיק לקאיה כדי שהיא תוכל להמשיך להאחז בידה.
"אני כל-כך מצטערת." סיאנטה מילמלה לאוון. "אני לא יודעת מה קרה, אבל אני מצטערת. אני כל-כך מצטערת. אני פשוט מצאתי אותה כאן וזה היה מאוחר מדי." היא ניסתה להסביר.
"זאת אשמתי." הוא אמר ישירות. "לא הייתי צריך להשאיר אותה לבד." הוא התחיל למלמל לעצמו, ואז אמר דברים נוספים שסיאנטה לא יכלה להבין. הוא תקע את מבטו בגופתה של קאיה, לא מצליח לקלוט את מה שקרה ברגעים אלא. "זאת אשמתי, הכל בגללי."
"לא, אוון, אל תחשוב ככה." סיאנטה התנגדה. "בבקשה, זאת לא אשמתך. זאת ממש לא אשמתך. שמרת עליה עד עכשיו, אני כל-כך מודה לך שעשית את זה."
"לא הצלחתי לשמור עליה עד הסוף." הוא מלמל, הדמעות שזלגו מעיניו עדיין לא הסתיימו.
לאחר דקות ארוכות שבהן הם ישבו סביב קאיה, אוון בוהה בגופה שלה ובוכה וסיאנטה מתייפחת על נייג'ל, קולות מוכרים נשמעו מאחוריהם.
"יש כאן מישהו ממסדר האש." לפתע אייס הופיע מאחוריהם, וסיאנטה צעקה כה חזק שהוא הפיל את הרובה הגדול שהיה בידיו.
"שלא תעיזו להרוג אותו, אתם שומעים אותי?!" היא התנתקה מהמגע של נייג'ל ונעמדה על רגליה. "בגלל כל המלחמה הסתומה הזאת היא מתה, אתם מבינים את זה? כולכם אחראים למוות שלה!" היא לא יכלה לעצור את ההיסטריה שהשתלטה עליה.
אייס ומארס, שעמד מאחוריו, הפנו את מבטיהם לגופתה של קאיה. לקח להם כמה שניות להבין מה קורה, אבל לאחר חילופי מבטים הם הבינו פחות או יותר מה שקרה. הם הביטו באוון, שעדיין בכה מעל קאיה, ומבטיהם נחו עליו בחשדה.
"סיאנטה, בבקשה, תרגעי." נייג'ל אמר ושם את ידו סביב סיאנטה, שעדיין בכתה.
"הכל בגלל הכיבוש הדפוק הזה! למה צריך בכלל את המסדרים האלה? למה זה טוב?" היא צרחה לעצמה, מרגישה שהיא עומדת להתחרפן. "הכל קרה בגללכם, אתם הבנתם אותנו למקום הדפוק הזה!" היא הפנתה אצבע מאשימה לכיוונם של אייס ומארס.
"זאת לא הייתה בחירה שלנו." מארס עמד, עוקף את אייס ומתקדם לכיוונה של סיאנטה.
"שלא תעיז לדבר אפילו, מארס. אתה היית זה שהפריד ביננו!" היא המשיכה לצעוק, לא היה לה אכפת מי יבוא יותר, בין אם זה חבריה ממסדר המים, או אוייבים ממסדר האש.
"עשיתי את זה כי זה היה הדבר הנכון לעשות!" מארס הרים את קולו.
"הדבר הנכון לעשות? איך בדיוק?!" סיאנטה החזיקה בנייג'ל שהביט בו בבילבול, פוחד להגיד מילה ולהכנס לוויכוח הזה כמו אייס.
"כן, סיאנטה, הדבר הנכון לעשות." מארס ניסה לשמור על טון קולו. "כשאתם ביחד, את לא שמה לב למה שסביבך. יש לך פוטינציאל כה אדיר, סיאנטה, ואת מבזבזת אותו בכך שאת מעבירה את הזמן שלך ביחד איתו." הוא תקע את מבטו בשנאה מסויימת בנייג'ל.
"פוטנציאל? זאת הסיבה שלך?!" זה הכעיס אותה עוד יותר.
היא ראתה מרחוק את גרייט ומיק מתקדמים לכיוונם, מסתכלים עליהם מבולבלים. גרייט שמה לב לאחר מספר שניות לגופתה של קאיה, ולא לקח לה יותר מדי זמן להבין מה הסיבה לבכי שסיאנטה לא יכלה להפסיק.
"כן!" מארס אמר בכעס. "זה מסכן אותך שאת לא שומרת על עצמך, סיאנטה. את צריכה לשמור על עצמך."
"למה לעזאזל כל-כך אכפת לך מהפוטינציאל שלי, ממה שאני צריכה לעשות?!" היא המשיכה לצעוק.
"כי אני אח שלך, סיאנטה, זה למה אכפת לי!" הוא הוציא מפיו, לא מודע למה שהוא אמר ברגעים אלו.
"מה?" היא ניתקה את האחיזה שלה בנייג'ל בלי לשלוט בכך.
"כן, סיאנטה, אני אח שלך." מארס אמר לאחר שניות של הבנה. "וסבא שלנו הוא אוסקר, הלדר הקודם."