עומק – פרק עשרים ואחת

כל הנערים היו ערים כבר שעתיים אך אייס עדיין המשיך לנסוע. הוא ומארס התחלפו כל מספר שעות.
קופסאות השימורים היו פתוחות וזרוקות על רצפת הרכב בזמן שכולם ישבו במעגל אחד ליד השני. הם ניסו להעביר את הזמן שלהם בדרכים שונות – בין אם זה דיבורים, בדיחות או משחקים קטנים.
"אני רואה משהו… חמחם." גרייט אמרה כשהיא הביטה מחוץ לחלון.
"סנאי?" מיק שאל כשהוא ראה לאן היא הסתכלה.
"די! איך אתה תמיד מנחש מה שאני רואה?" היא שאלה בכעס מסויים, ואחרי זה צחקה.
"אני פשוט יודע." הוא חייך וקרץ לה.
"מה זה חמחם בכלל?" ארמטיס שאלה מבולבלת.
"זה… זה כמו חום. רק יותר חמחם כזה." גרייט ניסתה להסביר ללא הצלחה, ואחרי זה ציחקקה.
לפתע הרכב נעצר, ואייס סובב את ראשו לאחור והביט בכולם. "הגענו." כולם קמו במהירות אחרי דבריו, מתקדמים לדלת הג'יפ, אבל אז אייס עצר אותם. "אנחנו קרובים מאוד לשדה קרב פעיל." הוא אמר והביט בהם. "היינו אמורים להיות באזור שונה, אבל באמצע הלילה הודיע לנו לבוא לכאן. בגלל זה הנסיעה לקחה הרבה זמן." הוא הסביר.
"למה דווקא לכאן?" אנדרה שאל והביט בו מבולבל.
"יש כאן כוחות של מסדר המים והם צריכים עזרה." הוא אמר בפשטות.
מארס קפץ מעל המושב שליד הנהג ונעמד מולם. "כאן זה רציני יותר. אנחנו עומדים להיות בסכנת מוות ברגע שנצא מהג'יפ הזה."
סיאנטה ראתה את המבט שיש על פניה של גרייט. היא פחדה בשבילה, יותר ממה שהיא פחדה בשביל עצמה.
"תזכרו מה שאמרנו. אנחנו לא משאירים חייל מאחור – אנחנו עושים הכל ונאבקים על הגופה שלו. אתם מביאים אותו לכאן, ואתם מטפלים בו בעזרת ערכת העזרה הראשונה. שנינו נעשה את השאר." הוא אמר בפשטות.
כולם הנהנו, בודקים שכלי הנשק שלהם איתם.
מארס פתח את הדלת.
הם היו באמצע יער, אבל הוא היה שונה. העצים נראו יותר גבוהים, המרחבים בניהם היו יותר גדולים.
ארמטיס הייתה הראשונה לצאת, היא לא חיכתה. היא הסתכלה סביבה, בזמן שכולם נשארו מפוחדים בתוך הרכב. "מה אנחנו צריכים לעשות?"
"כל אחד הולך לכיוון משלו, מנסה לכסות יותר שטח." מארס אמר בפשטות.
"לבד?" גרייט שאלה בפחד. סיאנטה יכלה לראות איך מיק מביט בה. הוא אוהב אותה, היא ראתה את זה רק ממבט אחד.
"אתם צריכים להתחלק לארבע קבוצות לפחות." הוא אמר בפשטות.
ארמטיס הביטה בכולם, ואז נאנחה והתחילה להתקדם לבד. קבוצה אחת, ארמטיס, הלכה לה.
"גרייט, מיק, תהיו ביחד." סיאנטה אמרה בפשטות, מתעלמת מהמבטים של מארס ואייס. "אני אלך לכיוון הזה, ואנדרה לזה." היא אמרה והצביע לשני כיוונים שונים.
שלושתם הנהנו, ואז הם יצאו החוצה והתחילו להתקדם.
סיאנטה הרגישה את דפיקות הלב שלה כשהיא הלכה. הרוח נשבה בשיערה, והיה לה קר בגלל הבגדים הקצרים. היא פחדה, והיא הבינה את זה ברגע שהיא התרחקה מכולם. היא כל-כך קינאה בגרייט ברגעים אלו, שהיא לא לבד ויש מישהו שישמור עליה מכל הדברים האלו.
היא הביטה סביבה, מחזיקה בחוזקה באקדח שביד שלה. גופה רעד, והיא לא יכלה לשלוט בזה. מכל מקום ברגעים אלא יכול לבוא חייל ממסדר האש, יכול לקחת ממנה את החיים שלה.
מבלי לשלוט בכך, היא נזכרה במה שקרה אתמול. היא נזכרה במבט שהיה על פניו של הנער הזה. הדמעות שזלגו על פניו. הידיעה שהוא הולך למות, שכל מה שהוא רצה להספיק הולך להתפוגג.
זה גרר אותה למחשבות מה יש אחרי החיים. האם כשאתה מת, כל מה שאתה באמת נעלם? האם אתה מתפוגג מהעולם הזה לנצח?
ככל שהיא חשבה על זה יותר, היא נלחצה עוד יותר. היא חייבת להיות חזקה. היא חייבת להצליח לעשות את הדברים האלו, בשביל נייג'ל.
בשביל שהיא תוכל להפגש איתו שוב.
והיא תעשה את זה.
הוא חשוב לה יותר מכל דבר אחר. היא מרגישה שלמרות שהיא לא מכירה אותו באמת, היא יודעת עליו הכל. כל דבר שהוא עושה מרגש אותה. רק לראות אותו מולה יהיה הדבר היחיד שהיא רצתה.
היא הרגישה סתומה שהיא נתנה לאייס לעצור את מה שהלך בניהם. אז הוא היה יודע. אז המדריכים היו יודעים. זה כבר לא משנה עכשיו. הסיכוי היחיד שלה להיות איתו נהרס. אולי כל מה שהיא רצתה אי-פעם לעולם לא יתגשם.
היא ניסתה לשמור את הדמעות בפנים. עדיין יש תקווה. עדיין יש תקווה…
ההליכה שלה הייתה איטית, והיא לא הפסיקה לסובב את מבטה ולנסות למצוא את הסכנה. מצד אחד, היא קיוותה לראות אנשים – להרוג אותם וכך להציל את עצמה. אבל מצד שני, היא פחדה. היא רצתה להתחמק מכל הדברים האלו, ששום-דבר לא יקרה. שהיא תחזור בבטחה לאותו ג'יפ, שלא היה רחוק יותר מדי ממנה.
אבל אז היא ראתה את הסכנה מולה.
והיא הכירה את הסכנה.
"לא, קאיה!" הצרחה שלה הייתה כה חזקה, שהיא כמעט גרמה לקאיה להפיל את הרובה הגדול שהיא החזיקה. היא לא הפנתה את מבטה, היא המשיכה להביט באותו חייל ממסדר המים מולה – אבל היא ידעה מי קרא לה. היא ידעה שזאת הייתה סיאנטה.
"בבקשה, אל תעשי את זה." הקול של סיאנטה רעד כשהיא אמרה את זה, רצה לכיוונה. היא נעצרה בינה לבין נייג'ל, שעמד מולה ללא נשק ולא הוריד את מבטו מקאיה.
"סיאנטה, לכי מכאן. שאני לא אפגע בך. תברחי כל עוד את יכולה." הטון של קאיה הפתיע אותה. היא הייתה אדישה, אפילו לא התייחסה אליה. היא רק הסתכלה על נייג'ל בתור מטרה נוספת, בתור משימה שהיא חייבת לבצע.
"לא, קאיה, את לא יכו-" סיאנטה המשיכה בשכנועים, אבל הירייה קטעה את דבריה.
זה קרה בכזאת מהירות, שלקאיה לקח כמה רגעים להבין מה קורה. סיאנטה תפסה ברובה והזיזה אותו, והכדור פגע בכתף של נייג'ל. הוא פגע בו, אבל רק בכתף שלו.
נייג'ל תפס בכתף השמאלית שלו בחוזקה, מעוות את פניו מן הכאב.
"נייג'ל!" הדמעות עלו בעיניה של סיאטה. היא הפילה את הרובה מידיה של קאיה, שרק הביטה בו במבט ריק, ורצה לכיוונו.
ידו הימנית נכרכה סביבה, מצמידה אותה לחיקו. היא חיבקה אותו עם שתי ידיה, מתחילה לבכות עליו ונושמת את הריח הנעים שלו. היא לא האמינה שהיא רואה אותו עכשיו, שהוא כאן מולה.
"אתה בסדר?" היא שאלה והרימה את מבטה, בוחנת את הפצע שלו. זה יותר חשוב עכשיו.
"אני בסדר, אל תדאגי." הוא אמר בפשטות, למרות שסיאנטה ראתה שהוא לא היה בסדר. כל הכתף שלו דיממה, ונראה שהוא מאבד דם במהירות. זה היה פצע גדול ופתוח.
"אתם…?" קאיה הביטה בהם בהלם מסויים, לא משלימה אפילו את המשפט שלה.
סיאנטה לא הייתה בטוחה מה לענות לה, אבל אז הגיע מישהו מאחור לפני שהיא אמרה משהו.
"מותק, מה קורה כאן?" היא שמעה אותו, ואז הוא נעמד מאחוריה, שם יד על הכתף שלה. "סיאנטה?" זה היה אוון. הוא הביט בה בהלם. "מה את עושה כאן? תברחי! הם עומדים להגיע. הם יפגעו בך." הוא אמר בלחץ. היה לו אכפת ממנה, וזה גרם לה לשמוח.
היא הסתובבה אליו, מתנתקת מהחיבוק שלה עם נייג'ל למרות שהיא רצתה להמשיך להתחבק איתו.
המבט שלה נעצר על קאיה. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהן נפרדו, שהן רואות אחת את השניה. אף-אחת מהן לא התקדמה ממקומן, הן רק נשארו להביט אחת בשניה.
קאיה הביטה ברובה לשניה אחת, ואז הסתכלה שוב על סיאנטה. "לכו, מהר." היא אמרה בקול רועד. כל האדישות נעלמה ממנה, ואותה קאיה רגישה חזרה.
"קאיה…" סיאנטה התחילה להגיד, אבל קאיה קטעה אותה.
"אם ידעו שנתנו לכם ללכת, יהרגו אותנו. לכו, לפני שיראו אותכם."
ורק בגלל זה היא תפסה בידו של נייג'ל והתחילה לרוץ איתו, מבלי להביט לאחור. היא לא ידעה איך המלחמות עובדות במסדר האש. האם הם באמת בסכנת חיים אם הם משחררים מישהו מהמסדר השני?
"הג'יפ שלכם כאן? שלנו רחוק." נייג'ל אמר. היא יכלה לשמוע רק מטון קולו שכואב לו.
"כן, כן." היא אמרה, מושכת באפיה וממשיכה לרוץ במהירות. הוא לא רץ מהר במיוחד בגלל שהוא היה פצוע, אבל הוא עדיין היה בקצב שלה. הלוואי שהיא יכלה לסחוב אותו, אבל הוא כה גדול. "למה לא היית חמוש?!" היא שאלה אותו, כעס מסויים נשמע בקולה.
"נגמרו לי הכדורים." הוא אמר לאחר שתיקה קצרה, מביט בה בזמן שהוא רץ.
בסופו של דבר הם הגיעו לג'יפ. הם נכנסו לבפנים, וסיאנטה סגרה את הדלת מאחוריה.
נייג'ל התקדם למיטת החולים, מתיישב עליה ומעוות את פניו שוב מהכאב.
"תשכב." סיאנטה ציוותה עליו והתקדמה לכיוונו, מושכת אותו לשכיבה. הוא עשה מה שהיא אמרה לו, נושם באיטיות.
היא התיישבה על הברכיים שלה, רוכנת לידו. היא תפסה ביד אחת את ערכת העזרה הראשונה, ואז התחילה לבחון את הפצע שלו. "נייג'ל, זה רציני." היא אמרה בקול חלש. היא דאגה לו כל-כך.
"סיאנטה, אני יהיה בסדר." הוא אמר, אבל הקול שלו רעד. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על כך שכואב לו. הוא ניסה לקום, אבל היא משכה אותו שוב לשכיבה.
"שלא תעז לקום, נייג'ל." היא סיננה, ואז המשיכה לבחון את הפצע שלו.
"סיאנטה…" הוא התחיל להגיד.
"בבקשה, תן לי לטפל בך." היא אמרה והביטה בו. "בבקשה." הפחד נשמע בקולה.
הוא לקח נשימה עמוקה והנהן.
היא יכלה לראות את הכדור בפנים. היא צריכה להוציא אותו, היא חייבת.
"אני אוציא לך את הכדור, נייג'ל." היא אמרה בקול חלש. אמרו שאסור לעשות את זה בלי מדריך. הוא מדריך.
נייג'ל הנהן, לא לחוץ בגלל זה.
היא הוציאה פינצטה מן הערכה, מקרבת את ידה לפצע שלו. היד שלה רעדה, והיא לקחה נשימות עמוקות. היא הייתה כה לחוצה.
"סיאנטה, את תצליחי." נייג'ל אמר בקול חלש וחייך. "אל תדאגי, זה בסדר, זה לא קשה."
"אני מפחדת לעשות משהו לא נכון." היא אמרה, עדיין מנסה להשתלט על הרעידות של היד שלה.
"אני סומך עלייך." הוא אמר והביט בעיניה. כשהיא ראתה את המבט שלו, זה שיכנע אותה.
היא הכניסה בזהירות את הפינצטה וניסתה לתפוס את הכדור. בהתחלה היא לא הצליחה, והיא הייתה בטוחה שכאב לו, למרות שהוא לא הראה זאת בכלל. אבל לבסוף, היא תפסה את הכדור והוציאה אותו, שמה אותו בתוך נייר טואלט שהיה בערכה.
הוא לקח נשימה עמוקה. "זהו. רואה? את הצלחת." הוא אמר וחייך אליה. העיניים שלו היו חצי עצומות.
"אני צריכה לחבוש לך את הפצע." היא אמרה, מביטה בפצע.
"הנה. יהיה לך יותר קל ככה." הוא אמר בפשטות ואז התיישב. הוא תפס בחולצה השחורה שהוא לבש, ואז הרים אותה מהגוף שלו.
כשהוא הוריד את החולצה, השרירים שלו נמתחו. סיאנטה לא יכלה לשלוט בעצמה. הלב שלה פירפר בחוזקה ועל פניה היה סומק. היא רק בחנה את השרירים שלו, את הקוביות שלו, בזמן שהוא זרק את החולצה הצידה.
היא נשכה את השפה התחתונה שלה, ואז הוציאה את התחבושות מהערכה וניסתה לא לבהות בו. נייג'ל שם לב לזה, כי על פניו עלה חצי חיוך משועשע, שגרם לסיאנטה להתרגש עוד יותר.
היא התרוממה מעט, בגלל שהוא ישב והיה יותר גבוה ממנה. היא התחילה לחבוש בעדינות את הפצע שלו, לאחר שהיא ניקתה וחיטאה אותו. כשהיא נגעה בזרוע החשופה שלו, היא הרגישה שהיא הולכת למות. השרירים החשופים שלו, הזיעה שהייתה על גופו.
לבסוף היא סיימה לחבוש את הפצע שלו. ברגע הזה היא הייתה כה שמחה שבחטיבת הביניים העבירו להם קורס בעזרה ראשונה, למרות שבאותה תקופה היא התלוננה על כך שזה מבזבז את הזמן שלהם.
"תשכב." היא אמרה לו, מחזירה את ערכת העזרה הראשונה למקום.
נייג'ל נשכב על המיטה, נאנח בכאב ומביט בה. היא חיפשה בין האספקה שהייתה סביבם בקבוק מים, ואז הביאה לו אותו.
"תודה." הוא אמר ופתח אותו, מתיישב מעט ושותה אותו במהירות. כשהוא סיים הוא שם אותו בפח שהיה ליד מיטת החולים, ונשכב חזרה.
סיאנטה התיישבה שוב על הברכיים שלה, שמה יד על המצח שלו. "אתה רותח."
"אני יהיה בסדר." הוא המשיך להתעקש, מביט בה. "אל תדאגי. זאת רק פציעה, כבר מחר אני יהיה כמו חדש."
"אני דואגת לך…" היא אמרה ושמה יד על הלחי שלו, מביטה בעיניו.
"אז אל." הוא אמר ושם את ידו הימנית, שלא פצועה, על השיער שלה. הוא התחיל ללטף אותו בעדינות.
זה היה רגע מושלם. הם פשוט הביטו אחד לשני בתוך העיניים, מתמקדים בצבעים השונים. סיאנטה הרגישה צמרמורת נעימה עוברת בכל גופה מהמגע שלו. לראות אותו ללא חולצה גרם לה להסמיק, והידיעה שלמרות כל מה שקרה הם נפגשו שוב גרמה לה לרצות לבכות.
נייג'ל העביר את היד שלו מהשיער שלה לפניה. הוא שם אותה על הלחי שלה, מתחיל ללטף אותה בעדינות ולא מנתק את מבטו. ידו השניה, שהייתה על מיטת בית החולים, החזיקה בידה הימנית בחוזקה.
היא העבירה את היד שלה מהפנים שלו לצוואר שלו, מרגישה את הדופק החזק שלו.
הוא משך אותה בעדינות לכיוון שלו, רוכן אליה.
הנשימות שלו השתלבו עם שלה. היא עצמה את עיניה באיטיות, מתענגת על הרגע. שפתיו הרכות והחמימות נחו על שפתיה באיטיות. הוא נישק אותה בעדינות מרגשת, שגרמה לה להאדים. היד שלו לא ירדה מפניה, בזמן ששפתיו ליטפו את שפתיה והלשונות שלהם נפגשו.
היא נצמדה אליו, תופסת יותר בחוזקה עם שתי ידיה את צווארו. הוא שם את ידו הפצועה על המותן שלה, מושך אותה אליו ולא עוזב אותה לשניה.
זה הרגיש לה כיאלו היא נהפכת להיות איתו בן-אדם אחד. דפיקות הלב שלהם התאזנו, והם עקבו אחרי תנועות השפתיים של השני. הלשון הרכה שלו לא עזבה אותה לשניה, והנשימות העמוקות שלו גרמו לה להצמד אליו עוד יותר.
שום דבר אחר לא היה משנה ברגע הזה. שום דבר ממש שקרה לא באמת השפיע. הם התאחדו עכשיו, וזה מה שהיה חשוב יותר מהכל.
ברגע שהם התנתקו אחד מהם, הוא הביט עמוק לתוך עיניה. היא חייכה חיוך ענקי, לא יכולה לעצור את הדמעות שלה. היא צדקה, השפתיים שלו באמת היו הדבר הכי רך בעולם כולו.
"אל תבכי." הוא אמר בלחץ, מנגב במהירות את הדמעות שלה.
"לא, זה דמעות טובות." היא אמרה בחיוך, ואז רכנה אליו ונישקה אותו שוב, לא מזיזה את הידיים שלה מצווארו.
הוא המשיך לנשק אותה בלהט, עד שלפתע הדלת נפתחה מאחוריהם.
כשסיאנטה הסתובבה, היא ראתה את אייס עומד מולם ונשען על הדלת. הוא בחן אותם במבט חודר.
"אייס, זה לא מה שאתה חושב!" סיאנטה אמרה במהירות מבהלה, מתרחקת מנייג'ל. בניגוד אליה, נייג'ל תפס בידה ולא נתן לה להתרחק, מסתכל על אייס ללא פחד.
אייס הכניס את הידיים שלו לכיסי המכנס, ואז נאנח ביאוש. "אני יודע עליכם." הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה. הם רק הביטו אחד בשני למשך רגעים ארוכים, עד שאייס התקרב אליהם.
סיאנטה הביטה בו בפחד. מה הוא עומד להגיד? האם הוא יפריד בניהם, יעיף את אחד מהם?
"אני מכריז בזאת על סיום ההכשרה באופן רשמי." הוא אמר לפתע, ואז עלה על פניו חצי חיוך.
לקח לסיאנטה מספר רגעים להבין מה קורה, אבל לאחר מכן היא הביטה בנייג'ל בהפתעה, אבל גם על פנייה עלה חיוך. נייג'ל הסתכל עליה חזרה, מחזק את האחיזה בידו ומלטף את גב כף היד שלה.
"תודה." היא אמרה והביטה באייס, שרק המשיך לחייך.
"אין לך על מה להודות לי." הוא אמר והסתכל על נייג'ל, מתחיל לבחון את הפצע שלו. "זה מירייה?"
נייג'ל הנהן, מתיישב ללא בעיה כדי להראות לו מה קרה. סיאנטה לא יכלה להבין איך הוא מתמודד בצורה כה טובה עם הפצע הזה.
"הרגתם אותם?" אייס שאל מבלי לייחס לכך חשיבות מיוחדת.
סיאנטה הביטה ישירות בנייג'ל בפחד, מקווה שהוא לא יגיד לו את האמת. היא לא יכולה לעשות את זה לקאיה ואוון. היא לא יכולה לסכן אותם. הם יותר מדי חשובים לה.
"כמובן. אתה מכיר אותי בתור מישהו שיתן להם ללכת?" נייג'ל שאל בגבות מורמות, משכנע אותו. סיאנטה נאנחה בהקלה ותקעה את מבטה באייס, שהתחיל להוריד את התחבושת שהיא שמה כדי לטפל בפצע בצורה יותר מקצועית.
לפתע צרחה מחרישת אוזניים נשמעה מחוץ לג'יפ. הצרחה חתכה את האוויר וגרמה לליבה של סיאנטה להחסיר פעימה.
"סיאנטה, שלא תעזי ללכת!" הקול הלחוץ של נייג'ל התרחק ממנה בזמן שהיא רצה מחוץ לרכב לכיוון הקול המפוחד.
הצעקה של גרייט.