עומק – פרק חמש-עשרה

היחידות שהיו בחדר הן סיאנטה וארמטיס. זאת הייתה שעת ערב מאוחרת, ושלושת הבנות האחרות היו במקלחת, בניגוד לשתיהן שכבר סיימו.
זה היה היום שבו סיאנטה הייתה צריכה לצאת למשימה. בבוקר, אחרי שיעור לימוד שורשרים, היא באה לשאול את יולינדה מתי היא יוצאת היום. היא זכרה את המבט המבולבל על פניו של אנדרה כשהוא שאל אותה מה היא רוצה ממנה.
"סתם, להגיד לה משהו." סיאנטה אמרה בחוסר נוחות. היא לא אהבה לשקר, או להסתיר מידע. היא פשוט לא האמינה בדברים האלו. אבל כמו שיולינדה אמרה, אין ברירה.
יולינדה אמרה לה שהמשימה מאוד מאוחר מאוד. היא הדגישה שיש לה הזדמנות להתחרט, אבל זה הצחיק את סיאנטה. היא לא מתכוונת לוותר על זה בגלל שזה בחצות. אז היא תחזור בלילה בשקט לתוך החדר, שום דבר לא יקרה.
היא קיוותה שהבנות ירדמו עד לשעה הזאת, ושהיא תוכל להתגנב החוצה בלי שאלות. אבל ארמטיס קראה אותה. היא יכלה לראות שהיא מתכננת לעשות משהו.
"את יוצאת החוצה?" היא שאלה, לא מביטה בה. היא פשוט קיפלה את הבגדים שלה ושמה אותם בעדינות בארונה.
סיאנטה בלעה את רוקה, לא בטוחה מה להגיד. מצד אחד, יולינדה אמרה לה לא לספר – אבל מצד שני, ארמטיס כבר ראתה אותה חוזרת. היא ראתה אותה אחרי המשימה הראשונה, רטובה ועייפה. היא הבינה, היא לא מטומטמת.
"כן. אבל אל תספרי. אני אומרת לך רק כי ראית אותי בפעם הקודמת." היא אמרה, מקווה שארמטיס לא תספר לריין או משהו כזה.
"אני לא אספר." היא אמרה בפשטות, ואז הרימה את מבטה והסתכלה עליה. "גם לא לריין."
לסיאנטה עלה חיוך על הפנים, והיא גיכחה. היא התיישבה על המיטה שלה והסתרקה, וארמטיס חזרה לסידור הבגדים שלה.
"תגידי, על מה דיברת עם נייג'ל לפני יומיים?" היא לא האמינה שהיא שאלה את זה הרגע. היא רצתה להרביץ לעצמה. היא חשבה אם היא מסוגלת להיות עוד יותר צפויה? לא, אסור לאף-אחד לדעת.
"שאלתי אותו אם הוא ראה את ריין, אל תלחצי." היא אמרה, מצחקקת. "אני רואה את זה."
"ארמטיס, אנ-"
"לא, זה בסדר. את לא צפויה." ארמטיס אמרה בכנות, סוגרת את הארון שלה. "את באמת לא צפויה. אני פשוט רואה את זה, כי אני מנסה. אני גם יודעת שאת רואה שיש ביני לבין ריין משהו."
"את לא חייבת לספר לי את זה. אני אבין אם את לא רוצה." סיאנטה אמרה ברצינות.
ארמטיס חייכה ואז התיישבה ליד סיאנטה, על המיטה שלה. "אין לי בעיה לספר. הוא פשוט, ממש נחמד, את מבינה? יש לו את הקטעים המעצבנים האלה שלו, אבל אלוהים, לא אכפת לי מזה." היא אמרה, וחיוך חלומי עלה על פניה. זה גרם לשמחה ענקית בליבה של סיאנטה.
"אתם יכולים להיות ביחד. המדריכים לא צריכים לדעת, זה יכול להיות בסתר. זה רומנטי ככה." סיאנטה אמרה.
"לא, אני לא חושבת שהוא מרגיש אליי משהו. הוא כל הזמן רב איתי ומציק לי." היא אמרה ביאוש מסויים.
"זה אומר שהוא בקטע שלך, גאון." סיאנטה נתנה לה מכה קטנה בכתף, מצחקקת. "תאמיני לי, זה יקרה."
ארמטיס חייכה, מסמיקה מעט. אחרי זה היא הביטה בסיאנטה. "גם לך זה יקרה, אני רואה את זה."
"אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על זה. אין סיכוי, הוא מדריך, אני נערת מסדר. זהו, סוף סיפור." היא אמרה, בטוחה בדבריה.
"את כמה טיפשה את?" היא שאלה והרימה גבות. "רואים עליו, אוקיי? הוא האיש הכי אדיש שכולנו מכירים, אבל כשהוא מסתכל עלייך יש לו מבט מדהים בעיניים. בחיים לא ראיתי דבר כזה. זאת אהבה אמיתית."
סיאנטה לא הייתה בטוחה מה להגיד על זה. "ארמטיס, אני…" היא ניסתה למצוא את המילים. זה באמת ככה? זה לא יכול להיות. או שכן? הוא תמיד נחמד אליה, מתייחס אליה טוב. היא גם בטוחה שהוא לא מתחבק עם הנערות האחרות. אבל בכל זאת, היא ידעה שזה לא עומד לקרות. "הוא מדריך."
"נכון, זאת הבעיה." היא אמרה, מסתכלת סביבה וחושבת. "אבל אני יודעת שאתם תסדרו. איך שאני מכירה את המדריכים, אייס יחקור ויחשוד, מארס יתעלם לחלוטין ויולינדה פשוט תיתן לזה לקרות."
"את באמת יודעת לקרוא אנשים, נכון?" סיאנטה שאלה, מעלה חיוך על פניה.
"אפשר להגיד." ארמטיס חייכה גם היא.

הבקשה של סיאנטה התקיימה. כל הבנות שהיו בחדר נרדמו, והיא התגנבה בשקט החוצה מבלי להעיר אף-אחת. זה הצחיק אותה במקום מסויים. זה לא שהם קמים בשעה כה מוקדמת שהם נרדמים בשעות כאלו, אלא זה כל האימונים ההם שמעייפים אותם עד הסוף.
סיאנטה לבשה בגדים מיוחדים ששמו בארון שלה כשהיא לא הייתה בחדר. היא מצאה אותם במגירה של יבוש הבגדים, כשהיא הוציאה את הבגדים שלה משלשום. זאת הייתה חולצה שחורה צמודה, שהייתה מאוד ספורטיבית ונוחה. המכנסיים היו עשויים מאותו בד, והם היו שחורים וקצרים. סיאנטה הרגישה שהם היו קצרים מדי.
הנעליים שלה היו שחורות וצמודות, ולא היו כבדות בכלל. היא קיוותה שלא יהיה קשה לשחות בהם כמו שהיה לה קשה לשחות בנעליים שלה לפני יומיים, שעד היום לא התייבשו עד סופם.
כשהיא ירדה למטה, אף-אחד לא היה בקומה הראשונה. היא פשוט התיישבה בספות, מביטה כל כמה שניות בשעון הגדול וסופרת את הדקות. היא הגיעה חמש דקות יותר מוקדם, אבל זה הרגיש לה כמו נצח.
לבסוף, נייג'ל הגיע. כשהיא קמה מן הספה והסתובבה אליו, היא בחנה אותו. הטי-שרט השחור שהוא לבש היה צמוד והבליט את השרירים שלו, והוא לבש מכנס שחור משוחרר.
נייג'ל התקרב אליה והביט בה. "את מוכנה?"
"כן." היא אמרה, מביטה ישר בעיניו.
שניהם יצאו מן הבניין. נייג'ל סגר את הסוף את הדלת מאחוריהם, ואז נעמד ליד סיאנטה.
"מה אנחנו עושים?" היא שאלה, מחכה לקבל הוראות.
הוא התחיל להסביר לה את הכל. "לפי המידע שיש למסדר, אמורה להגיע לאזור כאן סירה של מסדר האש. הסירה לא גדולה במיוחד, אבל כן צריך לנטרל את האנשים שיש בפנים, שלא יגלו את מבנה ההכשרה."
"לנטרל?" סיאנטה שאלה בהלם מוחלט, ואז היא הבינה מה זאת אומרת.
הוא פשוט הביט בה בשקט, לא אומר כלום.
"נייג'ל, אנחנו לא יכולים-" היא התחילה לומר, והוא קטע אותה ישר.
"את מבינה שזה שמבנה ההכשרה ישאר בהסוואה זה מאוד חשוב, נכון?" הוא שאל והביט בה ברצינות. אלוהים, איך היא יכולה להתרכז כשהוא מסתכל עליה בצורה כזאת?
"כן, אני פשוט לא יודעת…" היא מילמלה.
"זה או הם, או כל החברים שלך. מישהו צריך למות." הוא אמר בפשטות. "אנחנו צריכים לשחות בסביבה, וכשאנחנו נראה את הסירה אנחנו נבוא ממתחת ונטביע אותם."
"כמה אמורים להיות, בערך?" סיאנטה שאלה בפחד מסויים.
"חמישה, אני חושב." הוא אמר.
"חמישה?" היא שאלה בעיניים פעורות. איך הם אמורים להתגבר על חמישה?
"סיאנטה," נייג'ל אמר. שוב התפשטה בביטנה תחושה מוזרה כשהוא אמר את השם שלה. "הייתי אמור לעשות את המשימה הזאת לבד, חמישה זה לא הרבה בכלל."
היא בחנה אותו לשניה קצרה. הוא כל-כך שרירי, כמובן שהוא יצליח להתגבר עליהם לבד. הוא בכלל לא צריך את העזרה שלה. "כן, צודק, אני מצטערת."
"תפסיקי להצטער על דברים." הוא אמר לה וגיכח. היא פשוט חייכה בביישנות מסויימת, מביטה הצידה.
"סליחה."
"סיאנטה." הוא הביט בה ברצינות, והיא רק ציחקקה.
"אני מצטערת, אני פשוט. הא, אופס." היא התחילה לצחוק. הוא צודק, היא באמת מצטערת על דברים קטנים כשהיא לא באמת צריכה לעשות את זה. היא לא יכלה להפסיק לצחוק.
וגם הוא צחק. כשהיא הביטה בו צוחק, מחייך חיוך שלם, היא הבינה שהיא לא ראתה יופי אמיתי עד לרגע הזה. היא ראתה להתקרב אליו, לקפוץ עליו ולנשק אותו, אבל הוא סימן לה שהם צריכים להכנס ואז קפץ.
סיאנטה הביטה קופץ לתוך המים, ואז לקחה נשימה עמוקה וקפצה גם היא. היא עדיין צחקה, ובגלל זה היא עלתה למעלה ולקחה אוויר, ממשיכה לצחוק.
הוא עלה גם הוא והביט בה. השיער שלו נרטב לחלוטין וגרם לו להראות עוד יותר טוב מבדרך כלל. הם שחו אחד ליד השניה, והיא פשוט הביטה בעיניו שהירח השתקף בהן.
הוא פתח מעט את הפה שלו כדי להגיד משהו, אבל הוא עצר. הוא פשוט הביט עמוק בעיניה, והיא התענגה על כל רגע כזה.
האם ארמטיס צודקת? הוא באמת מרגיש אליה משהו? הוא באמת מסתכל עליה בצורה שונה מן השאר?
הלוואי שהיא ידעה משהו. היא ילדה רגילה, לא מיוחדת. הוא כל-כך הרבה שנים במסדר הזה. מאיפה לה לדעת שכל שנה הוא לא מוצא מישהי אחר ונדלק עליה? מאיפה לה לדעת שזה אמיתי?
אבל בשבילה זה היה אמיתי. היא בחיים לא הרגישה ככה למישהו אחר. בחיים לא רצתה להיות קרובה כל-כך למישהו אחר. הוא היה חשוב לה יותר מכל דבר, לפחות עכשיו. רק בזכותו היא הייתה מסוגלת לעבור את זה.
הוא התקרב אליה מעט, לא מפנה את מבטו. הם שחו אחד ליד השני, והיא יכלה להרגיש את הרגליים שלו כששניהם שחו.
הידיים שלו מצאו את הגוף שלה בקלות. הוא פשוט החזיק בעדינות במותניים שלה, מקרב אותה אליו.
היא שמה את ידיה על החזה השרירי שלו, ממשיכה להביט בעיניו. החולצה הרטובה שלו נצמדה לגופו, והיא יכלה להרגיש אותו הרבה יותר בקלות.
"נייג'ל, אנחנו ליד בניין ההכשרה." היא אמרה בקול חלש. היא שנאה את עצמה על כך שהיא הורסת את הרגע, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות.
"אני פשוט לא מסוגל לשלוט בעצמי כשאני לידך." הוא הוציא מפיו. הקול שלו היה הקול הכי גברי שהיא שמעה בחיה, וכשהוא אמר לה את זה היא ידעה שהיא מסמיקה מבלי לשלוט בעצמה.
הוא עזב אותה, ואז צלל מתחת למים. היא עשתה כמוהו, מתחילה לנשום מתחת למים.
הם פשוט הביטו אחד בשני דקות ארוכות, אבל אז הם התחילו לשחות. הם שחו באזור, לא מתרחקים יותר מדי, אבל לא נשארים קרוב מדי כדי שהסירה לא תראה את האי במידה והם יגיעו.
עבר זמן רב. אולי שעה, היא לא הייתה בטוחה. זה היה סבל בשבילה. להיות כל-כך קרובה לנייג'ל, כששניהם לבד ואין סיכוי שמישהו יראה אותם, אבל בו זמנית להשאר מרוכזת ולבדוק כל שניה אם היא רואה משהו.
כשהיא ראתה את הסירה מרחוק, היא הייתה מאושרת. היא הייתה צריכה להתעסק במשהו אחר, להפסיק לחשוב על הגוף היפה שלו ולנסות לא להסתכל הצידה. לפחות היא מקווה שזה יעזור לה לא לחשוב על הגוף היפה שלו.
היא נגעה בכתף של נייג'ל והצביעה על הסירה, והוא הנהן אליה והתחיל לשחות איתה לשם.
לא לקח להם יותר ממספר רגעים, והם כבר היו מתחת לסירה. היא הייתה קטנה, בערך כמו הסירות שהביאו את כל הנערים ביום הראשון שלהם בהכשרה.
היא הביטה בנייג'ל, לא בטוחה מה לעשות. הוא סימן לה עם הידיים שלו שהוא עומד להפוך את הסירה. הוא המשיך לסמן עם הידיים שלו, ועשה כיאלו הוא מרביץ למישהו, מסמן לה שצריך להלחם נגדם.
סיאנטה עשתה שריר עם היד שלה ולא עם היד השניה, והוא פשוט גיכח.
הוא הראה לה עם הידיים שלו זרם מים ממש קטן, שלא ימשוך תשומת לב. היא הנהנה בהבנה, מחייכת.
הוא הנהן ואז התקרב אליה. הוא פשוט הביט עמוק בעיניים שלה ואז תפס במותניה וקירב אותה שוב אליו. לפני שהיא הבינה מה קורה, היא הרגישה את השפתיים שלו על הלחי שלה. הוא נתן לה נשיקה והיא פשוט חיבקה אותו וחייכה חיוך ענקי, בטוחה בכך שהוא מרגיש אותו.
אחרי שהוא התנתק מהנשיקה בלחי, הוא הביט בעיניה. היא הנהנה ואז הם התנתקו.
היא התרחקה מעט בזמן שהוא פשוט הפיל את הסירה. היא לא הבינה כמה חזק הוא עד שהוא עשה את זה.
לפתע, כל חמשת הגברים נפלו לתוך המים. הם היו גדולים ומאיימים, אבל סיאנטה לא פחדה. הם שולטים ביסוד האש, והם עכשיו בתוך הים. אין להם איך לנצח אותם. זה היה רעיון מפגר לשלוח אותם לכאן מלכתחילה.
הם התחילו לשחות לכיוונם. נייג'ל התחיל לשלוח עליהם זרמי מים חזקים, וכשסיאנטה ראתה מה שהוא עושה היא עשתה כמוהו. הזרמים שלה לא היו חזקים כמו שלו, אבל הם היו חזקים מספיק בשביל להוריד אותם למטה. האוויר שלהם יסתיים עוד מעט – זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן.
לבסוף, נייג'ל הפסיק את הזרמים. שניים מהם התחילו לשקוע, בזמן ששלושה צפו. הם מתו.
סיאנטה ניסתה לא להתרכז בגופות. היא ראתה פעם אחת בחייה מישהו מת, וגם זה היה כשהיא הייתה מאוד קטנה. היא לא זכרה מה קרה בדיוק, אבל אבל התמונות של הגופה ברחוב שמסביבה היו מספר שוטרים עדיין היו בראשה.
אבל עכשיו זה היה שונה. היא התחילה להלחץ, וניסתה להעיף את המחשבות האלה מראשה. נייג'ל ראה שהיא נלחצה, וסימן לה עם הידיים שלו שהם יתחילו לעלות ולשחות למעלה.
היא הנהנה, והתחילה לשחות. הוא שחה לפניה, והיא עקבה אחריו.
עד שמשהו תפס ברגל שלה.
היא הביטה למטה וראתה את אחד מן האנשים. הוא היה חצי מעולף, אבל האחיזה שלו הייתה חזקה כיאלו הוא היה ער לחלוטין. הוא משך אותה איתו למטה.
סיאנטה נלחצה עוד יותר. היא ניסתה לשלוח אליו זרמים, אבל לא יכלה. היא לא יכלה להתרכז בזה.
ובגלל זה היא הפסיקה לנשום נכון. היא פשוט שחכה מה עושים, כמו שתמיד קורה לה כשהיא במצבי לחץ.
היא התחילה להשתעל וניסתה להוריד אותו מהרגל שלה. היא הרגישה את עצמה מתחילה להתעלף. לא, היא לא יכולה. היא חייבת לשחות למעלה, היא חייבת אוויר.
פתאום נייג'ל הגיע ונתן אגרוף ענקי לאותו איש. הוא הרביץ לו וגרם למים סביבו להפוך להיות אדומים. האחיזה שלו מהרגל של סיאנטה השתחררה, והיא התחילה לשחות למעלה במהירות.
אבל אז הכל סביבה נהפך להיות שחור.
שניה לפני שהיא איבדה את ההכרה לגמרי, היא הרגישה את ידיו של נייג'ל תופסות בה בחוזקה. הוא שם אותה על הכתף שלו והתחיל לשחות במהירות למעלה, לא מחכה שניה נוספת.