עומק – פרק חמישי

קאיה לא הפסיקה לבכות מהרגע שסיאנטה והיא ירדו מהבמה. היא לא יכלה לנתק את עצמה ממנה, לא הפסיקה לחבק אותה עד שגררו אותה בכוח ממנה.
סיאנטה לא הצליחה לבכות, אבל היא רצתה. היא פשוט ראתה את חיה מתפרקים מולה. היא גם נשלחה להכשרה, וגם היא צריכה לעבור אותה ללא קאיה. חיה נראו הרוסים.
היא גררה את המזוודה אחריה, משפילה את מבטה. התיק שלה היה כבד על הגב שלה, והיא רצתה להגיע ולשים אותו בצד. הרצון להכנס למיטה ולבכות על כל מה שקרה לה היה כה חזק, אבל היא ידעה שזה לא עומד לקרות.
השעה הייתה שעת צהריים. סיאנטה ותשעת הילדים איתה עקבו אחרי המאמן של יסוד המים. הם יצאו דרך היציאה האחורית, וסיאנטה פערה את עיניה.
מולם היה ים. טוב, לא מולם, אלא מטרים רבים רחוק מהם, אבל היא יכלה לראות אותו. היא מעולם לא ראתה ים, היא ראתה רק בריכות. היא גרה רחוק מדי מהים, ולעולם לא יצא לה לראות מה יפה בזה ולבקר באחד החופים הרחוקים מביתה.
אבל עכשיו היא רואה מה יפה בזה. היא בחיים לא הרגישה כל-כך מרוגשת בחיה. לפתע כל הדאגות שלה נראו דברים קטנים, והיא רק רצתה לרוץ ולגעת במים, להכנס אליהם. היא ראתה שהמאמן מתחיל להתקדם לכיוון הים, והיא הצליחה לראות סירה. היא חייכה.
"היי." לפתע מישהו אמר לה, והיא הביטה הצידה.
היא ראתה שוב את הנער בעל העיניים הירוקות. היא לא שמה לב לזה קודם לכן, כשהיא עמדה לידו, אבל הוא היה גבוה ממנה. היא הרימה את מבטה, בוחנת אותו במהירות.
"היי." היא אמרה בקול חלש, נותנת לו חיוך.
"אני אנדרה (Andre)." הוא הציג את עצמו. סיאנטה ראתה שהוא גורר עכשיו מזוודה גדולה שחורה, רק מזוודה.
"אני סיאנטה." היא הציגה את עצמה. "נעים להכיר אותך."
"גם אותך." הוא אמר, מחייך. נראה שהוא שמח שהיא זרמה עם השיחה שלו. הייתה שתיקה קצרה לשניות בודדות, אבל הוא העלה נושא במהירות. "ראיתי אותך ואת חברה שלך נפרדות מקודם."
"אמ, כן." סיאנטה אמרה, משפילה את מבטה. "היא בת לשולטים ביסוד האש, היא שונאת את שאר היסודות." היא הסבירה במהירות.
"ואת בת לשולטים ביסוד המים?" אנדרה שאל.
סיאנטה הנידה בראשה. "אני בת לבני-אנוש." היא אמרה בפשטות, מרימה את מבטה.
"הא, עכשיו הכל מובן. אני מצטער לשמוע." הוא אמר בכנות, מביט בה. הוא בחן אותה במהירות ואז הביט בעיניה, יוצר קשר עין ארוך. "אני בן לשני שולטים ביסוד המים, אז ציפיתי לזה." הסביר.
"באיזה אזור אתה גר?" סיאנטה שאלה בסקרנות. עיניה עברו שוב לעבר הים, והיא ראתה שהם מתקרבים. זה ריגש אותה. הם הלכו בשביל גדול ויפה.
"אזור ארבע." הוא אמר. "את?"
"שלוש." היא אמרה, לא מורידה את מבטה מן הים.
"טוב, תראי, רואים שאת ביסוד המים." הוא אמר, וסיאנטה הביטה בו מבולבלת, לא מבינה למה הוא מתכוון. "זאת אומרת, יש לך עיניים כמו הצבע של הים. ותסתכלי על המבט שלך, רואים שאת רק רוצה להכנס למים."
"לך יש עיניים בצבעם של העצים, זה לא קשור אחד לשני." היא אמרה, מצחקקת. "ופשוט לא ראיתי ים אף-פעם."
אנדרה הביט בה במבט מופתע. "מה?" הוא שאל בהלם.
סיאנטה הנהנה. "אני גרה רחוק מאוד מהים. אף-פעם לא יצא למשפחה שלי לנסוע לאחד החופים."
"טוב, יש פעם ראשונה לכל דבר." הוא אמר.
כולם התחילו לרדת במדרגות קטנות שהובילו לעבר החוף. ברגע שרגלה של סיאנטה נגעה בחול, הוא נכנס לסנדלים הפתוחים שלה וגרם לחיוך לעלות על פניה. אומנם היה קשה ללכת על החול והמגע שלו לא היה נעים, אבל היא אהבה את התחושה.
ההליכה נהייתה איטית יותר, כי כולם התקשו להסיע את המזוודות על החול, אבל לבסוף הם הגיעו לעבר הים. כולם השאירו את המזוודות שלהם בצד והתקדמו לעבר המים.
סיאנטה הביטה בים בהתרשמות, מתקרבת באיטיות לעבר המים. אנדרה הלך לידה, מביט בה. "תטבלי את הרגליים שלך." הוא אמר לה.
"אנ-אני לא רוצה." היא אמרה, למרות שהיא ידעה שזה לא נכון.
"נו, בחייך, זה רק לטבול את הרגליים." הוא אמר בפשטות, מתכופף ולוקח קצת מים בידיו. הוא הרטיב את פניו וחייך.
סיאנטה הביטה בו ולאחר מכן התקרבה וטבלה את רגל ימין במים. המים היו קרירים, דומים במקום מסויים למים שנמצאים במקלחת או בבריכה. אבל היה בזה משהו שונה.
היא הרימה את ראשה והביטה באותו אופק רחוק. הרוח נשבה על פניה, והשיער שלה התעופף לאחור. היא ראתה מקצה עיניה שאנדרה בוחן אותה, ואז היא סובבה את פניה והביטה בו בחיוך.
הוא היה יפה, זה היה ברור. גם שרירי, גם גבוה. היה אפשר להסתכל בעיניו שעות ארוכות. בנוסף לכל זה, הוא נראה נחמד. היא הרגישה פרפרים בביטנה, כמו שהיא לא הרגישה אף-פעם. מן התרגשות קטנה.
היא פתחה את פיה, מחפשת מה להגיד, אבל המאמן קטע אותה.
"תתקרבו כולם לכאן." הוא אמר לפתע, וכולם הסתובבו והתקרבו אליו. סיאנטה הוציאה את רגליה מן המים, הולכת אליו כאשר אנדרה לידה. החול שנדבק לרגליה הרטובות ונהפך להיות בוץ הציק לה, אבל היא לא אמרה כלום.
"לא יצא לי להציג את עצמי," הוא התחיל לדבר. היה לו קול מאוד סמכותי. מבטה של סיאנטה התעופף לאחור, והיא ראתה שחוט שיוצא מהסירה מאחוריו היה קשור למוט תקוע בחול. הסירה הייתה יחסית קטנה, היא תספיק לשישה אנשים. אולי שמונה. "אני אייס (Ace), המאמן שלכם."
סיאנטה החזירה את מבטה למאמן, ששמו הוא אייס. היא ניסתה לא להתעסק בסירה יותר מדי והתמקדה בדבריו. "בעוד מספר דקות יגיע המאמן הנוסף, מארס (Marce). בגלל שסירות גדולות מדי ימשכו הרבה תשומת לב, אנחנו נתחלק לשני סירות קטנות. הבנים יהיו בסירה איתי, והבנות בסירה עם מארס."
כולם הנהנו בהבנה. כשסיאנטה הביטה הצידה וראתה את אנדרה מהנהן גם הוא, היא עשתה כמוהם.
"אנחנו נסע לעבר בניין ההכשרה, הנמצא באמצע הים." הוא אמר, ודבריו הפתיעו את סיאנטה. באמצע הים? "המבנה נמצא על אי קטן," הוא המשיך לדבר, מתעלם מהמבטים המבולבלים של הנערים. "אני אערוך לכם סיור קטן בו, ואז תפגשו את שני המאמנים הנוספים שלכם. החודשיים הראשונים יהיו חודשיים מסיביים של אימונים. יהיה אסור עליהם לצאת מהמבנה ללא הוראה שלנו. רק אחרי החודשיים האלו, אתם תוכלו לצאת למשימות, ואפילו ללכת לרגל אחרי היסודות האחרים."
סיאנטה עמדה שם בגב זקוף, ממשיכה להקשיב לו. חלק מן הדברים היא ידעה, כי כנראה שזה קורה בכל יסוד. זה מה שהוריה של קאיה עברו.
"כדי שלא נבזבז זמן, שאר ההסברים יקרו במבנה עצמו. עכשיו אתם עומדים להפטר מהחפצים שלכם שנמצאים בצבעים האחרים. מותר לכם כל צבע שהוא לא אדום, ירוק או לבן." הוא אמר, מדגיש את ה'לא'.
כולם התחילו להתקדם אל המזוודות שלהם, וסיאנטה הביטה בכולם מבולבלת. היא התקדמה במהירות לעבר המזוודה שלה, מעיפה מבטים באחרים בניסיון להבין מה עושים. היא ראתה שכולם פותחים את המזוודות ומתחילים לזרוק את החפצים שלהם שבצבעים האלה.
סיאנטה התכופפה, מתיישבת על הברכיים שלה. את תיק הגב שלה, שהיה עליה כל הזמן הזה, היא שמה בצד בידיעה שיש שם רק חפצים שחורים והדובי שלה. היא פתחה במהירות את המזוודה שלה, מסתכלת על החפצים שלה. אומנם לא היו לה הרבה חפצים מהצבעים השונים, אבל הם עדיין היו הרבה בניגוד לשאר הנערים סביבה.
היא הרימה את מבטה, וראתה שהם מתחילים להתקדם לעבר הים, ופשוט לזרוק את החפצים. כנראה זה המנהג של יסוד המים. הוריה של קאיה תמיד סיפרו שהם שרפו את החפצים שלהם, כנראה בגלל זה היא חלמה את זה בצורה הזאת. זאת לפחות הייתה ההשערה שלה.
היא התחילה לאסוף בידה את החפצים. כמה בגדים, שקיות קטנות. למרות שרוב המזוודה שלה הייתה כחולה, היא ראתה שאצל הנערים האחרים המזוודות נשארות עדיין מלאות עד הסוף. כולם כנראה נערים של שולטי יסודות המים.
כמעט כולם, לפחות. סיאנטה ראתה מרחוק ילדה נוספת. היא נראתה צעירה, אפילו צעירה יותר מגיל 16. היא הייתה נמוכה, וסחבה הרבה בגדים. ראו רק את השיער הבלונדיני החלק שלה מאחור, שמסופר בצורה מושלמת. רק כשהיא הגיעה לעבר הים וזרקה את כל החפצים שלה בבת אחת, סיאנטה ראתה את פניה. היה לה פוני בובה, ופניה היו אדמדמות. היא בכתה.
סיאנטה לא הבינה למה היא בוכה, אבל זה העציב אותה. היא ניסתה לא לתקוע בה את מבטה, ופשוט העמיסה על ידיה את החפצים שלה. חלק מהם נפלו כשהיא התקדמה לעבר הים, אבל אז אנדרה הגיע במהירות, אוסף את הבגדים שנפלו ולוקח גוש מידיה של סיאנטה.
"תודה." סיאנטה אמרה, מחייכת. כבר לא היה לה עמוס בידיים, והיא יכלה ללכת ולראות את הדרך בו זמנית.
"בבקשה." הוא אמר.
הם הלכו בשקט עד שהם הגיעו לעבר הים. הם זרקו את כל החפצים, וסיאנטה הביטה בכל הבגדים שלה צפים רק לכמה שניות, עד שהיא הפנתה את מבטה לאותה ילדה שעדיין עמדה שם.
"למה את בוכה?" היא שאלה. סיאנטה לא הייתה בטוחה למה היא עשתה את זה, מאיפה יש לה את האומץ, אבל היא פשוט הרגישה שזה הדבר הנכון לעשות ברגע הזה.
"פשוט… א-אני בת לבני-אנוש רגילים." היא אמרה, מתנשמת בין המילים שלה. סיאנטה הסבה את מבטה לעבר החפצים שלה, שהתערבבו בין החפצים של שאר הנערים. היא ראתה שיש שם הרבה דברים, חוץ מבגדים. היו שם ספרים, בובות, מוצרי טיפוח, תיק ירוק ואפילו תמונה במסגרת.
"גם אני." סיאנטה אמרה. היא הרגישה טוב במקום מסויים, שהיא לא היחידה ששונה במקום הזה. שהיא מצאה מישהו נוסף ששונה כאן.
הילדה הפנתה את מבטה מן הים, מן החפצים שלה. היא משכה באף ובחנה את סיאנטה. היא הייתה נמוכה ממנה בראש.
"אני סיאנטה." סיאנטה הציגה את עצמה כשהשתיקה בניהן התחילה להיות מביכה.
"גרייט (Grate)." אותה ילדה אמרה.
אנדרה נגע בכתף של סיאנטה, והיא הסתובבה. הוא סימן עם עיניו שתסתכל לכיוון השני, והיא סובבה את ראשה במהירות.
היא ראתה שליד הסירה שכבר עגנה מקודם, מגיעה סירה נוספה באותו הגודל. היא הייתה לבנה כמו הסירה הראשונה.
על הסירה עמד מישהו, שקפץ ממנה וקשר את החוט לאותו מוט קטן. סיאנטה בחנה אותו, את המדריך השני שלהם. הוא היה הרבה יותר צעיר מאייס, ונראה הרבה יותר טוב ממנו. היה לו שיער בלונדיני, והוא היה מגולח. אפילו מהמרחק הזה היה אפשר לראות את העיניים הירוקות שלו, שהזכירו בגוונם את עיניו של אנדרה.
היא החזירה את מבטה לאנדרה, שהתחיל לדבר: "בואי נקח את המזוודות, צריך לעלות על הסירות עכשיו."
סיאנטה הנהנה ואז הביטה בגרייט, מחייכת אליה. "בואי, נקח את המזוודות שלנו." היא אמרה לה, תופסת בידה ומושכת אותה.
כשהם הגיעו למזוודות שלהם, סיאנטה שמה את תיק הגב שלה על כתפיה. היא סגרה את המזוודה שלה, מרימה אותה ומחזיקה באותה ידית שתמיד היה לה קשה לעזוב ממנה.
גרייט לקחה את המזוודה שלה גם כן, שהייתה מזוודה שחורה ופשוטה. לפני שהיא סגרה אותה, היא שמה מספר חפצים שהיו בתיק הירוק שזרקה קודם לכן במזוודה שלה, במקום שהתפנה לה משאר החפצים שהיא זרקה. היא התחילה להתקדם לעבר הסירה.
אנדרה חיכה שסיאנטה תסיים לסדר את התיק שלה, ואז התחיל להתקדם איתה.
אייס ומארס דיברו בניהם בשקט למספר שניות, וכשכולם נעמדו בחצי עיגול סביבם, הם השתתקו והביטו בנערים.
"אני מארס, המאמן השני שלכם." מארס התחיל לדבר. היה לו קול נמוך. סיאנטה ראתה בצידה שתי בנות מביטות בו ומתלחששות בניהן. אחת מהן הייתה עם שיער שטני גלי, והשניה עם שיער חום בגוון בהיר. "הבנות יעלו על הסירה איתי, בזמן שהבנים יעלו על הסירה עם אייס."
"הנסיעה תקח רבע שעה, עשרים דקות." אייס התחיל לדבר אחרי שמארס סיים את דבריו.
לקח לסיאנטה זמן להבין מה קורה, אבל כולם כבר התנפלו על הסירות. היא כמעט נפלה כשאחד הילדים בטעות נתקל בה. הוא הביט בה ומלמל סליחה חרישית. היו לו עיניים חומות בהירות.
סיאנטה רצתה להגיד לו שזה בסדר, אבל הוא כבר נעלם ועלה על הסירה. אנדרה לקח את המזוודה של סיאנטה ושם אותה בסירה של מארס, ששתי הבנות שהתלחששו קודם כבר היו עליה.
"תודה." סיאנטה אמרה בחיוך, ואנדרה חייך אליה בחזרה.
"אז, נפגש עוד מעט?" הוא שאל, מגרד את העורף שלו. סיאנטה חשבה לעצמה שיש לו חיוך ממש מתוק.
היא הנהנה ואז הסתובבה, עולה על הסירה. מארס עזר לה, והיא חייכה אליו. "תודה." היא אמרה, מתיישבת באחד המקומות הפנויים, אחד מתוך שישה מקומות. היא התיישבה משמאלה של הנערה עם השיער החום הבהיר. אחריה עלתה גרייט, שמארס עזר גם לה. היא התיישבה ליד סיאנטה.
הכיסאות היו צמודים לדפנות הסירה, ויצרו צורה של אליפסה. המזוודות של כולן היו במרכז הסירה. בקצה שלה היה מנוע, שמארס רק חיכה עם היד להפעיל אותו, אבל הם חיכו למישהי נוספת.
סיאנטה חיפשה במבטה את הנערה החמישית. היא ראתה אותה, נשענת על הסירה של אייס. היא דיברה עם אחד הנערים, ששיערו השטני כיסה את עיניו. אותה נערה לבשה מכנס ג'ינס, שחור וקצר, שהבליט את הרגליים הארוכות שלה. הגופיה שהיא לבשה הייתה שחורה צמודה, וראו את מבנה גופה היפה. שיערה האדמוני והחלק היה פזור על גבה, והיא אפילו לא החזיקה את המזוודה הכחולה שלה שנשענה על הסירה שלהם.
אחרי זמן מסויים שבו הם רק דיברו, היא התרחקה מהסירה. היא אמרה לו משהו אחרון, ואז תפסה את המזוודה שלה ועלתה על הסירה של הבנות. בזמן שהיא סידרה את המזוודה, הסירה של הבנים כבר התחילה לנסוע, ומארס נאנח באכזבה מסויימת.
כשאותה נערה הרימה את מבטה מן המזוודה שלה, והתיישבה במקום האחרון ליד מארס, סיאנטה ראתה את פניה. היא הייתה ממש יפה. היו לה עיניים אפורות, בגוון מאוד בהיר ומיוחד. היא איפרה את העיניים שלה בעיפרון שחור, וזה נתן לה סגנון קשוח במקום מסויים.
מארס התניע את הסירה, ואז היא התחילה לנסוע.
"אני טובר (Tover)." אמרה הנערה בעלת השיער החום הבהיר. היא נראתה מאוד נחמדה וחברותית, בניגוד לחברתה שאמרה את שמה ישר אחריה, ונראה שהיא רק רצתה למשוך את תשומת הלב של מארס.
"אני אוור (Ever)."
"אני גרייט." גרייט אמרה אחרי שתיקה של מספר שניות, מפנה את מבטה לסיאנטה, היחידה שהיא דיברה איתה עד כה.
"סיאנטה." סיאנטה הציגה את עצמה, מעלה על פניה חיוך קטן. היום הזה היה כה ארוך שהוא הרגיש לה כמו מספר ימים, והיא הבינה את זה ברגע הזה.
"אני ארמטיס (Armatis)." הנערה האדמונית הציגה את עצמה אחרונה, וכך הסתיימה שיחת ההכירות הקטנה שלהם.
שאר הנסיעה עברה בשתיקה, וסיאנטה רק הביטה באותו ים גדול, מחייכת ונותנת לרוח לנשוב על פניה.